מאת: אמיר בן כהן

עברו כבר שבועיים מאז שהגעתי למונגוליה, ואחרי כמה ימים מטורפים – שבהם לא מצאתי דקה לכתוב, וגם מזג האוויר לא כל-כך אפשר זאת – שוב אני יכול סוף-סוף לכתוב.

מדי פעם אני חושב לעצמי שראיתי כבר די הרבה ממונגוליה, כיוון שעשיתי כברת-דרך ארוכה בשבועיים האחרונים, ולכאורה, "כיסיתי" משהו מהשטח האין-סופי של מדינת הענק הזאת. אבל המציאות טופחת על פניי בכל פעם שאני מנסה לטעון כך לעצמי, ומוכיחה לי שאולי ראיתי כמה מקומות – אבל את מונגוליה איני מכיר. 

לפעמים אני אפילו מקבל תחושה שכל מה שראיתי עד כה הוא העור, לא הבשר – מעט מדי ממונגוליה האמיתית – מקומות יפים מאוד ומעניינים, אבל מתויירים. כדי להשתכנע בכך, די לי להיזכר בחוויותיי המוזרות מאתמול, כשאני יושב עתה על שפת האגם וכותב.

אגם חובסגול כשלעצמו הוא תופעה מוזרה. הוא אחד מאגמי המים המתוקים הגדולים בעולם, ומימיו צלולים עד כדי שנאמר לי לא פעם שאפשר לשתות מהם ללא חשש. מצד שני, אתמול ראיתי את הבהמה המוזרה, שעד עכשיו הכרתי בעיקר מתשבצים – בטיבטית, שתי אותיות, במונגולית הרבה יותר – עומדת בתוך האגם ומטילה את מימיה היישר אל תוך המים. בחורף כל כך קר כאן, בקצה הצפוני של מונגוליה, עד שהאגם הופך כולו לשכבת קרח עבה. כה עבה – עד שמרחב הקרח הזה משמש כאוטוסטראדה למשאיות, המעבירות דלק בין מונגוליה לרוסיה. אבל, יותר משאיני מבין את הטבע של מונגוליה, איני מבין את האנשים ואת תרבותם.

אתמול הגעתי סוף סוף אל חופו של האגם, לאחר שהלכתי כמה ימים מהעיירה האחרונה שאליה מגיעה הדרך – חטגל. אחרי הסופה הנוראה שעברתי בדרך, ואחרי ההליכה הקשה עם התיק הגדול על הגב, כנראה שנראיתי מרוט ואומלל למדי. אישה מקומית שחלפה על פניי, רכובה על סוס, הזמינה אותי לביתה. יכול להיות שאחת הסיבות להזמנתה הייתה הבחירה שעשיתי – ללכת ברגליי. לא חשבתי, לפני כן, שאפילו לכך עשויות להיות השלכות. כאן לא נוהגים ללכת – הרי לשם כך יש סוסים.

אני נזכר בחלומו המסוייט של הגיבור בסרט "אורגה", מונגולי החי בתחומי סין, וסובל מלבטי זהות ומתחושות אשם על היקסמותו ממנעמי הטכנולוגיה שמציע אורח החיים בעיר הסינית. בחלומו נתקל בו צבאו של צ'ינגיס ח'אן השועט ברחבי הערבה, והמנהיג, אשר מוצא אותו רוכב על אופניים ולא על סוס, שואל אותו בתוכחה: "איזה מין מונגולי אתה? איפה הסוס שלך?" הסבריו ותירוציו לא עוזרים לו לצאת מהתסבוכת, והוא מגולגל בתוך שטיח, נקשר לאחורי סוסי החיילים, ונגרר אחריהם עד למותו.

בתחילה ההזמנה לא הייתה מובנת במיוחד. תרמו לכך, כמובן, קשיי השפה. המשפחה אשר אל בית הלבד שלה הובאתי מתגוררת ממש על החוף, באחד המפרצים היפים ביותר באגם – האזור שסביב ביתם תיירותי למדי, כך שחשבתי שאולי מציעים לי לשכור מקום לינה ללילה. אבל כשכל המשפחה הציצה מפתח הדלת – אב צעיר ושלושה ילדים קטנים – הבנתי שהוזמנתי להתארח, ולמרות שבאותו רגע גם הבנתי שההזמנה תעלה להם ולי בצפיפות לא נעימה כמעט, כבר היה מאוחר מדי לסרב.

ההבדלים בין עולמי לעולמם נראים כמעט בלתי ניתנים לגישור. בניסיון שיחה מקרטע במונגולית מגומגמת, הצלחתי להבין שהאב בן 29, ואשתו בת 24, וכבר יש להם שלושה ילדים קטנים. כל ביתם הוא חדר אחד – בית הלבד המסורתי של המונגולים – וכל "רכושם" שישה יקים. ממה שהצלחתי להבין עד עתה, זהו עדר קטן מאוד, במושגים מונגוליים, וכנראה משום כך לא היה להם הרבה מה להציע לי כאורח. אף-על-פי-כן, הם לא חרגו מהמנהג המקובל, והציעו לי שמנת, גבינה, תה, לחם וסוכר. אפילו הציעו לי בשר – וזה כבר חורג ממה שעליהם להציע על פי מנהג האירוח המקובל. סירבתי. לא רק מפני שחשדתי שהבשר אינו טרי ועל-כן חששתי לבריאותי, אלא גם מפני שלא רציתי לגזול את המעט שיש להם.

שיחה משמעותית לא התפתחה בינינו, כיוון שאת מספר המילים באנגלית שהכירו זוג מארחיי היה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, וכיוון שבכל המילים המונגולית, הלא רבות, שלמדתי בשבועיים האחרונים – כבר השתמשתי.

אז ישבנו ובהינו זה בזה. לאחר זמן-מה הצטרפו כמה מהשכנים לבהייה, ולאחר מכן עזבו... עד שבשלב מסוים שברו אותי השעמום והרעב. התקנתי את הבנזיניה על הרצפה והכנתי פסטה עם רוטב עגבניות, אותה חלקתי עם מארחיי, בתקווה שאני לא מעליב אותם בכך שאני מבשל להם בתוך ביתם. אחרי שאכלנו יחד, תוך שאנחנו מציצים זה בזה במבטים חוששים ומשועשעים, התארגנו לישון. פתאום הבחנתי ששניים מהילדים נעלמו – אולי הם ישנים בבתי השכנים... כנראה שאני ישן במיטתם. בתם הקטנה של מארחיי נשארה לישון על שמיכות שנפרשו עבורה על הרצפה. שוב הרגשתי אשם.

בדיעבד, אני מבין שלפני שנכנסתי למיטה ושקעתי בשינה, הצלחתי לחרוג ממנהג נוסף. לפני השינה, יצאתי להשתין. פניתי אל מאחורי הבית. בעודי בענייניי, הבחנתי ביק בעל קרניים גדולות במיוחד, עומד מאחוריי ומרחרח את האדמה סביב רגליי. הוא היה קרוב – קרוב מדי – עד שחשתי מאוים. הסתובבתי לאט, ופסעתי בזהירות חזרה אל תוך הבית, תוך כדי שאני מנסה להרגיעו, בדיבור רך ונעים. אמש חשבתי שמבלי משים חדרתי לטריטוריה שלו – היום נזכרתי באחד מהמנהגים המקומיים, שעליהם קראתי לפני בואי לכאן. הנשים המונגוליות נוהגות לעשות את צרכיהן מימין לביתן, בעוד הגברים עושים זאת משמאלו. הבנתי שפרצתי גבול אחר – אבל למזלי, היחיד שהבחין בי היה היק המבולבל, שכנראה מכיר את המנהג לא פחות טוב מבעליו.

אני נזכר בסנג'יטה – אף שהיא ביקשה שאתקשר אליה כשאני חוזר אל העיר, עד עתה לא הייתה לי כוונה ליצור עמה שוב קשר, אבל עכשיו אני מבין שיועיל לי לנסות ולהיעזר בה – בסטודנטית הבוריאטית דוברת האנגלית שפגשתי באולאן-באטר. יכול להיות שזאת תהיה אחת הבעיות המשמעותיות ביותר שאעמוד בפניהן בבואי להבין משהו מהתרבות המונגולית – מעטים כל כך דוברים פה אנגלית, ומעטים יותר דוברים אנגלית טובה. אני חייב למצוא מישהו שיוכל להסביר לי את מונגוליה "מבפנים".

 

אמיר בן כהן הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה.