מאת: שלומי ששון
קונפליקטים חברתיים, מדיניים או כלכליים תופסים מקום מרכזי בשיח של כל מערכת בחירות ראויה. היה אפשר לצפות להלימה בין גודלו או עומקו של הקונפליקט ובין מידת הבולטות שלו במערכת הבחירות. המתמודדים אמורים לצמוח מתוך אותו נרטיב קונפליקטואלי, או לפחות לאמץ אותו לאחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות. הקונפליקט אמור להיות מרכיב אידאולוגי, בד בבד עם היותו מרכיב אלקטוראלי: מפלגה צפויה לנקוט עמדה בנוגע לקונפליקטים עיקריים בחברה בהתאם לאידאולוגיה שלה, אף שהיא ערה לאלקטורט הטמון בקונפליקט, ולכך שבדרך זו היא עלולה לא רק לקרב בוחרים פוטנציאליים, אלא גם להרחיק בוחרים פוטנציאליים אחרים. לכך בדיוק היו מצפים הרומנטיים בינינו, שאינם מוכנים לתפוס את הפוליטיקה כ"משחק כיסאות" ותו לא. אך המציאות מושפעת כמובן מעוד גורמים, לאו דווקא אידאולוגיים. יש לפחות שתי גישות מנוגדות בנוגע למקומה של אידאולוגיה ברצון לשינוי חברתי או בכינון מהפכות: הגישה "האינטלקטואלית" נותנת מקום נכבד יותר לאידאולוגיה ולקונפליקטים סביב רעיונות, ולעומתה, הגישה "המצמצמת" מפחיתה מתפקיד האידאולוגיה ומאמצת דוקטרינה שלפיה כל מאבק לשינוי חברתי הוא תוצר של המבנה הכלכלי, של אינטרסים ושל שאיפה לצבור כוח ונכסים.[1]מאמר זה יעסוק בשאלות האלה: מהו מקומם של הקונפליקטים המעסיקים את החברה הישראלית במערכת הבחירות הנוכחית? האם יש ייצוג מפלגתי הולם לכל הקונפליקטים לפי חשיבותם, עומקם וההשלכה הצפויה שלהם על עתיד המדינה והחברה הישראלית?
שני קטבים לקונפליקט
במערכת הבחירות הנוכחית, הנושא המדיני-ביטחוני עונה כהרגלו על הציפיות: כגודל הקונפליקט מרכזיותו בשיח. גם מקומה של הסוגיה הכלכלית אינו נפקד מהשיח. הקונפליקט בין סוציאליזם וקפיטליזם חזר לשיח הציבורי, והוא מבקש לזנב בקונפליקט המדיני-ביטחוני ולקנות לו מקום של כבוד לצדו. אך לא כך הדבר כשמדובר באחד הקונפליקטים המהותיים האחרים: יחסי דת ומדינה.
היה אפשר אולי לטעון שבשל גילו המתקדם של קונפליקט זה הוא איבד מכוח המשיכה שלו. אך הקונפליקט המדיני-ביטחוני הוא בן לאותו דור של קונפליקטים – ובעוד קונפליקט זה הוא השליט הבלתי מעורער של כל מערכת בחירות בישראל, הרי קונפליקט הדת והמדינה מעולם לא הגיע לשיאים מרשימים ולא הוביל שום מערכת בחירות כקונפליקט עיקרי. בשונה מהקונפליקט המדיני-ביטחוני, קונפליקט הדת והמדינה אינו עוסק בשיגור רקטות לעבר ישראל ולרוב גם אינו מלווה בקרבנות בנפש. למרות זאת, ייתכן שבטווח הבינוני והארוך יתברר שהשפעתו של קונפליקט זה על אופי המדינה ועל עצם קיומה אינה פחותה.
חוסר הפופולאריות של קונפליקט הדת והמדינה בבחירות 2013 מתמיה במיוחד נוכח הסוגיות שעלו לכותרות בשנים האחרונות ועוררו מתחים ורגשות עזים: השוויון בנטל (שזכה לעדנה רגעית בפוליטיקה הישראלית והוחזר מיד לתרדמתו), הדרת הנשים, ההפרדה בין עדות בבית הספר לבנות בעמנואל, לימודי הליבה, קריטריון מיצוי כושר ההשתכרות ועוד.
הכיצד נושאים כה מהותיים בחברה הישראלית מורדמים? היה אפשר לצפות לשתי אופציות רדיקליות: בקצה האחד פוליטיקה יהודית-אורתודוקסית – כזאת שתאמר בגלוי, אנחנו בעד מדינת הלכה; אנחנו בוחרים לתמוך בשומרי התורה, להיטיב ולהקל עמם; ולאור זאת יש גם לקבוע את מערכת הערכים, החוקים והמשפט בישראל. במילים אחרות, זוהי אופציה שפירושה חיזוק המרכיב היהודי-דתי על חשבון המרכיב הדמוקרטי, קרי תאוקרטיה ברמה כזאת או אחרת.
ואילו בקצה השני – אופציית הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית, הדוגלת בשוויון בנטל, במאבק ממשי בהדרת נשים, בביטול קצבאות ייחודיות ופטורים ממסים לתלמידי ישיבה ולמוסדות דת, בנישואין אזרחיים, בלימודי ליבה לכול, בביטול חוקי הדת ועוד. במילים אחרות, זוהי אופציה שפירושה חיזוק המרכיב הדמוקרטי-ליברלי של המדינה על חשבון זה היהודי-דתי, עד כדי הפרדה בין הדת למדינה. בתווך יש אפשרויות רבות לאופן ניהול הקונפליקט, וכל מפלגה יכולה לבחור ביניהן לפי האידאולוגיה המתאימה לה ולבוחריה. אחת מאפשרויות הביניים האלה היא עצירת הזליגה של הסטטוס-קוו לכיוון החרדי – למשל בנושא הדרת הנשים. היה אפשר אפוא לצפות שכל מפלגה תניף דגל משלה בנושא זה, ולא תסתפק בשורה נידחת ובלתי מחייבת במצע שלה.
אין מפלגה חילונית
למעשה, דגל הפוליטיקה היהודית-דתית מונף בגאון ובהצלחה רבה, ואילו דגל הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית מונף לסירוגין, באופן לא עקבי ובחוסר ביטחון עצמי פוליטי. מחד גיסא, אפשר למצוא פרגמטיזם דתי-פוליטי, נחישות, לכידות ותחושה של צדקת הדרך, ומאידך גיסא – היעדר עמוד שדרה חילוני, השלמה ואדישות. זוהי איננה תופעה חדשה: אניטה שפירא מתארת כיצד בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, "אל מול אובדן הביטחון העצמי של נושאי התרבות החילונית הופיעו עתה זרמים דתיים שופעי תעוזה מחודשת".[2]
חשוב לציין שמה שלא מתרחש במערכת הבחירות דווקא בולט באגפים מסוימים של החברה האזרחית. ארגונים, עמותות ופורומים מסוימים גורסים שיחסי הדת והמדינה בישראל צריכים להיות במרכז השיח הציבורי והפוליטי, ושמהם נגזרות בעיות רבות – כלכליות, חברתיות, חינוכיות ועוד. משאת נפשם של גופים אלו היא הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית. עם זאת, לא מדובר בארגונים גדולים במיוחד, והשפעתם היא עדיין שולית ביותר, בבחינת "הכלבלבים נובחים והשיירה עוברת".
לעומת זאת, אין בנמצא מפלגה בולטת הזוכה לחשיפה בתקשורת שעוסקת בקול רם בסוגיות הללו, לפחות לא כזאת המביטה על אחוז החסימה מלמעלה. במילים אחרות, בזירה הפוליטית מתנהלת מערכה על יחסי הדת והמדינה בישראל, אך היא מתנהלת באורח חד צדדי: פוליטיקה יהודית-דתית יציבה, אחידה (יחסית) ומגובשת סביב עקרונות בסיסיים משותפים; ומולה פוליטיקה דמוקרטית-ליברלית מהבהבת, מפולגת, לא קוהרנטית, הטומנת ראשה בחול ולוקה במודעות רופפת וחלקית בנוגע למערכה הניטשת. יש כידוע מפלגות דתיות ומפלגות חרדיות, ואילו אין מפלגה חילונית ברורה – כזאת שתצהיר שהיא מפלגה חילונית (המשלבת דתיים פלורליסטיים) ותקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים של חירות הפרט, שוויון, הומניזם, רציונאליות, חופש דת וחופש מדת.
הדבר ניכר גם בסיסמאות ובסלוגנים של המפלגות. המפלגות הדתיות והחרדיות מדגישות בגאון אלמנטים של יהדות, דת ואמונה. כך למשל מפלגות אשר כבר בשמן מומחשת העובדה שהווייתן הדתית היא עיקר זהותן: רשימת "יהדות התורה" (שהיא למעשה איחוד של "אגודת ישראל" ו"דגל התורה") ומפלגת "הבית היהודי" (למרות כל ההבדלים ביניהן). מפלגת "הבית היהודי" גם מציינת באתר הבית שלה, כשני עקרונות ראשונים במעלה, את השאיפה למדינה יהודית ולחינוך יהודי-ציוני, וקוראת לחיזוק הצביון היהודי של המדינה. כוונתה, חשוב להדגיש, אינה לצביון יהודי רק במישור התרבותי, אלא גם במישור הדתי. המפלגה אמנם מצהירה שהמדינה היא יהודית ודמוקרטית, אך במקביל היא מבקשת לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה. שמה של מפלגת הבית היהודי משתייך לפוליטיקה היהודית-דתית, אך ייתכן שמתוך רצון אלקטוראלי להתרחב לעוד קהלים, דווקא הסיסמה שלה, "משהו חדש מתחיל", מרוככת משהו ואינה מזכירה את סוגיות הדת והמדינה (אולי אפילו מעדנת את הביטוי "חדש אסור מן התורה"?).
פוליטיקה יהודית-דתית ברורה עולה גם משמה ומסיסמאותיה של מפלגת ש"ס – התאחדות הספרדים שומרי תורה: "מסורת וחינוך יהודי". וכחלק ממלחמת התרבות החד-צדדית יש להדגיש את הסיסמה הבאה, שלא זכתה לתשומת לב ציבורית מספקת כלל: "מי לה' אליי". מקורה של סיסמה זו במסורת היהודית: ראשית היא שימשה את משה ברדתו מהר סיני, כשגילה את "חטא העגל". בני שבט לוי נענו לקריאתו של משה וטבחו – כשליחיו – ב-3,000 איש מבני ישראל. שנית, היא שימשה את יהודה המכבי, אשר לחם בעיקר ביהודים המתייוונים, יותר מאשר ביוונים.[3] אם כי אין להאשים את ש"ס בחרחור מלחמה בשל סיסמה זו, וסביר שהיא משמשת בהקשרים סמנטיים בלבד, הרי יש להניח שסיסמה זו לא נבחרה כלאחר יד, וששורשיה ההיסטוריים-אמוניים ידועים לש"ס היטב.
בתווך אציין את מפלגת "הליכוד" (המתמודדת ברשימה משותפת עם "ישראל ביתנו") ואת מפלגת "עם שלם" של יוצא ש"ס, הרב אמסלם. "הליכוד", שיש אומרים ששותפותיה הטבעיות הן המפלגות הדתיות-חרדיות, מדגישה את אלמנט העצמה והכוח בסיסמה "הכוח להנהיג", ואילו סיסמתה של "עם שלם" היא "יהדות מתונה מבית אבא". יצוין ש"עם שלם" היא אולי המפלגה הדמוקרטית, השוויונית והפלורליסטית ביותר מבין המפלגות הדתיות-חרדיות, אם אפשר בכלל לכנותה מפלגה דתית-חרדית. כינויה של המפלגה אף הוא אינו חד-משמעי: "עם שלם – תנועה יהודית חברתית". דווקא "הליכוד ביתנו" ומפלגת "עם שלם" הן מעין מפלגות אנדרוגינוס בהקשר של קונפליקט הדת והמדינה, ובמובן זה אלה הן מפלגות של "לא לכאן ולא לכאן".
מן העבר השני נמצאת מפלגת "מרצ", המציגה סיסמאות כגון "לא על החרב לבדו יחיה האדם" ו"שמאלנים, הביתה!"; מפלגת "קדימה", אשר מתמקדת בהקשר האיראני ומציגה את הסיסמה "ביבי יסבך אותנו", אף שלאחרונה החלה לגעת גם בקונפליקט המדובר והציגה את הסיסמה "לשלם לחיילים, לא לאברכים"; מפלגת "העבודה", המדגישה את הצדק החברתי-כלכלי. סיסמתה באתר (אולי רק באופן זמני) היא "עבר, הווה, עתיד", וסיסמתה החדשה לקראת הבחירות: "ביבי טוב לעשירים, שלי טובה בשבילך"; ומפלגת "יש עתיד", המציעה באתר הרשמי שלה שלל סיסמאות: "תכנית מדינית", "עשור החינוך", "משנים את שיטת הממשל", "מהפכת הדיור", "יש עתיד לפריפריה", "חיזוק מערך ההסברה לישראל", ולענייננו סיסמה רלוונטית אחת בלבד: "שירות שווה לכולם".
ברי שמחד גיסא יש מפלגות המקדמות את היהדות הדתית-אורתודוקסית, אשר לשמה ובשמה הן פועלות, ומאידך גיסא בולט בהיעדרו הגוש הנגדי, אשר אמור להציג תמונת ראי. במקומו אפשר לזהות אוסף של מפלגות מרכז ושמאל המדגישות סוגיות חשובות כשלעצמן (ביטחון, שלום וכלכלה), אך פרט לנושא אחד – השוויון בנטל – אינן מדגישות את קונפליקט הדת והמדינה, שסובל מחוסר סימטריה קיצוני ונותר במעין "חוסר שיווי משקל" פוליטי.
אפשר לזהות זאת כתופעה בפוליטיקה הישראלית, ויש לומר שהיא החלה עוד במערכת הבחירות לכנסת הראשונה, שבה התארגנו כל המפלגות הדתיות לחזית דתית מאוחדת וזכו בשישה עשר מושבים. חזית זו נקטה באותה "פוליטיקה יהודית-דתית", הצטרפה לקואליציה והגיעה להישגים ניכרים.[4] מנגד, לא שמענו מעולם על חזית פוליטית דמוקרטית-חילונית מאוחדת; חזית שכזאת, אולי בשיתוף עם גורמים דתיים פלורליסטיים, הייתה יכולה לזכות בבחירות לכנסת ה-19 לתשומת לב כלשהי, אולי יותר מאי פעם.
***
התפיסה שלפיה יחסי דת ומדינה בישראל מבטאים קונפליקט מתמשך ועמוק אינה חדשה. אבי שגיא למשל טוען שמדובר בעימות המתבסס על הדיכוטומיה המוכרת: דת נגד חירות.[5] עם זאת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא תמיד החוקרים מאמצים כמובן מאליו את האתוס הדמוקרטי-ליברלי בסוגיות של יחסי דת ומדינה. ד"ר שפיגל תיאר כאן (פוליטון, גיליון מס' 4) כנס חוקרים שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה בספטמבר 2012 בנושא ביטול חוק טל, ובו, שפיגל מציין, "התנגדו כלל החוקרים למאבק הציבורי והפוליטי לגיוס גברים חרדים לצבא". התנגדות החוקרים, ובהם שפיגל, נבעה ככל הנראה ממורכבות המהלך, מהתנגדות הרבנים והציבור החרדי, מחשש למעמדן של הנשים בצבא, מכך שיש עוד אוכלוסיות שנוטות לא לשרת ומסיבות אחרות.[6] עם זאת, גם שפיגל מציין שעקרונית היה זה ראוי שחרדים ישרתו בצבא כמו כל אזרח אחר. אם כן יש הגורסים שגיוס חרדים הוא צעד מיותר, מסוכן או מזיק, ומעדיפים לבחור בהימנעות ובהדחקה בעניין אתגר זה, עוד בטרם העלו פתרונות וחלופות שיהוו לפחות פשרה הלוקחת בחשבון גם את הפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית. אך עמדה זו של הימנעות וחשש מהתמודדות עד כדי סוג של אין-אונים קשורה גם היא לטענתי בדבר הקונפליקט המורדם.
על כל פנים, התפיסה שמדובר בקונפליקט עמוק ומהותי ככל הנראה אינה מחלחלת לחלק מהציבור, ולכן הקונפליקט אינו צף ועולה כנושא מרכזי במערכת הבחירות לכנסת ה-19. אילו היה הקונפליקט חודר למערכת הבחירות ולקווי הפעולה המרכזיים של המפלגות, ואילו היה הנושא תופס מקום נכבד יותר בשיח הציבורי, ייתכן שהיה נוצר שינוי באופייה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית – לכאן או לכאן.
טענתי היא שאין הלימה בין המשמעות הרחבה של קונפליקט הדת והמדינה ובין האדישות הציבורית כלפי קונפליקט זה; ואין הלימה בין התדירות והיקף האירועים והסוגיות שקונפליקט זה זימן לנו בשנים האחרונות ובין נפקדותו של קונפליקט זה ממערכת הבחירות. התוצאה של חוסר הלימה זה היא שהפוליטיקה הדמוקרטית-ליברלית נמנעת מלעורר את קונפליקט הדת והמדינה – קונפליקט הקיים ממילא, כאמור. לפוליטיקה היהודית-דתית, מצדה, אין אינטרס לעורר את הקונפליקט, שכן אין מולה יריבה פוליטית רצינית; כל שעליה לעשות הוא להמתין בסבלנות עד להגשמת מטרותיה. כך, קונפליקט זה ממשיך להשפיע ולעצב את מדינת ישראל בשטח, אף שכל הצדדים מותירים אותו מורדם ציבורית ותקשורתית, לפחות במערכת הבחירות הנוכחית.
הקונפליקט בין סוציאליזם וקפיטליזם – הכוכב העולה בשמי הקונפליקטים – היה יכול לאמץ את קונפליקט הדת והמדינה כמעין "קונפליקט בן". כל המבקש צדק חברתי היה אמור להקפיד בתוך כך גם על צדק חלוקתי, ומכאן ייוותר רק כפסע אחד כדי להרים גם את כפפת קונפליקט הדת והמדינה – לפחות בהקשרים הכלכליים שלו הנוגעים לציבור החרדי (הקצבות ייחודיות לתלמידי ישיבה, פטורים מתשלומי מסים ליחידים ולמוסדות, זכויות יתר בהטבות לרכישת דירה). על כן בקרב הארגונים החילוניים בחברה האזרחית (אלה שהוזכרו ואחרים) היה נדמה לרגע שהמחאה החברתית תהיה חייבת להציף את הדיון הציבורי בנושאים הללו ולעורר את הקונפליקט המדובר. ואולם, עד מהרה התברר שהייתה זו תמימות מצד האגף החילוני-אידאולוגי, וראשי המחאה העדיפו לשמר את האחדות, להימנע מהקונפליקט ולמקד חציהם בטייקונים בלבד. לבסוף נותר מעמד הביניים – המשרת, העובד והלומד – מנוצל פעמיים: פעם אחת בידי הטייקונים, הגובים ממנו מחירים מופקעים כלקוח ופוטרים אותו בשכר מינימום כעובד, ופעם שנייה באמצעות מסים גבוהים, המיועדים בין השאר למימון האוכלוסייה שתורתה אומנותה.
***
מהן הסיבות לתרדמת קונפליקט הדת והמדינה? ייתכן שמדובר בעייפות ובייאוש המובילים למדיניות של הדחקה; ברגישות ציבורית גבוהה כלפי היהדות, הנתפסת בידי רבים במונחים דתיים בלבד, ולא כתרבות; או אולי בחשש מובנה של המפלגות הגדולות מנקמתן של המפלגות החרדיות-דתיות, אשר היו לרוב לשון מאזניים ביום שלאחר הבחירות (על אף נטייתן לימין בשני העשורים האחרונים). יש להוסיף שהשיח האינטלקטואלי הדן בניגוד או במתח הטמון במושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" נראה לחלק מהרחוב הישראלי דיון טרחני, לא ברור וחסר השלכות על חיי היום-יום. אחת הסיבות העיקריות לכך טמונה במאפיינים של החילוניות הרווחת בישראל – חילוניות שלרוב היא יום-יומית ולאו דווקא אידאולוגית.[7] תהא הסיבה אשר תהא, מדובר בקונפליקט שאינו נופל בחשיבותו מהקונפליקטים האחרים, אך מנוהל כמו היה גזרה משמים, שאיננה בת שינוי ממילא. גם אם סוגיות הדת והמדינה בישראל נכפו עלינו הר כגיגית, האם זאת סיבה להתעלם מהן? דומני שהיה דווקא נכון לעורר אותן בשיח הציבורי בכלל ובמערכת בחירות 2013 בפרט. יש אפוא לשאול: האם יתעורר קונפליקט זה ויעלה לתודעה הציבורית ביום מן הימים? ואם כן – כיצד ייראו יחסי הדת והמדינה ומה יהיו פניה ואופייה של מדינת ישראל באותו יום?
שלומי ששון הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה
[1] Mark N. Hagopian (1974), The Phenomenon of Revolution (Dodd, Mead & Company), p. 280.
[2] אניטה שפירא (2007), יהודים, ציונים ומה שביניהם (עם עובד), עמ' 273.
[3] "אל נשכח גם דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים הייתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים. זו הייתה מלחמת שומרי התורה נגד היהודים המתייוונים. בספר החשמונאים יש שיר תהילה ליהודה המכבי, זה שלחם נגד מרשיעי הברית, ואלה אינם היוונים, ושעקר את הרשעים ואת הזדים, והכוונה שוב ליהודים המתייוונים. ו-20 שנה לאחר מותו של יהודה המכבי סיים שמעון אחיו את מלחמת החשמונאים בכיבוש מצודת ירושלים. ומידי מי כבש אותה? – מידי יהודים". ישעיהו ליבוביץ' (תשס"ב), אמונה, היסטוריה וערכים – מאמרים והרצאות (אקדמון), עמ' 175.
[4] אלי צור (2001), "הליגה למניעת כפייה דתית בהקשרה ההיסטורי", בתוך: אניטה שפירא (עורכת), מדינה בדרך (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל), עמ' 209.
[5] אבי שגיא (2006), המסע היהודי-ישראלי – שאלות של תרבות ושל זהות (מכון שלום הרטמן), עמ' 167-162.
[6] אצטט כאן את תגובתה של ד"ר לורה ורטון למאמר של ד"ר שפיגל: "אודי, עם כל ההערכה שלי אליך כחוקר חרדים, אני לא מסכימה עם אף מילה שלך בנושא גיוס. העובדה שיש מגזרים נוספים שאינם מתגייסים — נשים דתיות וחרדיות וערבים — ושהנושא יוצא מכלל שליטה, היא סיבה דווקא להתמודד ולקדם את הגיוס ביתר שאת, ולא לברוח ממנו". ראו כאן בתגובות למאמרו של ד"ר שפיגל (פוליטון, גיליון מס' 4).
[7] ראו הרצאתי בנושא "זהויות חילוניות", שנישאה ביום עיון באוניברסיטת בר-אילן ב-28/2/2011 בנושא: "ליבת הזהות, לב המחלוקת: מיהו ישראלי?"
כתבה זו פורסמה גם בפוליטון כחלק משיתוף פעולה בין פקפוק לפוליטין לרגל בחירות 2013 (גיליון 40 של פקפוק). לינק לכתבה בפוליטון:
שלומי ששון כותב על חוסר הפופולאריות של קונפליקט הדת והמדינה בבחירות 2013 ותוהה לגבי הסיבות לכך