מאת: אוהד שקלים
- ובכן – אמר הינשוף – השתלשלות העניינים הרגילה בנסיבות כגון אלו היא כדלקמן...
- מה פירוש "הִסתלסלות הצִנצנים העגולה"? – אמר פו – הנני דוב שאין לו הרבה מוח בקודקודו, ומילים ארוכות מבלבלות אותי.
- פירוש הדבר – מה שצריך לעשות.
- אם כך, טוב ויפה – אמר פו בהכנעה1.
אם נאמץ לרגע את סגנונו המענג של פו הדוב, הרי שבאמת אין זה נעים כלל וכלל לגלות שאחרי ככלות הכל הינך דוב שאין לו הרבה מוח בקודקודו. ובכל זאת, סטודנטים רבים הבאים בחדווה בשערי האוניברסיטה מוצאים עצמם לעתים נבוכים ותוהים לנוכח המצבור הבלתי נדלה של מונחים מוזרים שאוזן לא שמעתם וניסוחים מפולפלים וארוכים כאורך הגלות, אם לא למעלה מזה.
חלק משמעותי מהלמידה, בעיקר אצל סטודנטים חדשים, הוא הסתגלות לשפה חדשה, אקדמית ודיסציפלינרית, ושליטה בה בקריאה, שמיעה וכתיבה. ה"חומר" (substance) העיקרי שאיתו עובדים ואותו מעבדים באקדמיה הוא מילים, משפטים, טיעונים וסיפורים, היוצאים לאור דרך פרקטיקות של דיבור, קריאה וכתיבה. התמודדות עם הניסוחים והמונחים האקדמיים בשפה האנגלית רק מסבך עוד יותר את המשימה, ולקושי הכרוך בהבנת הידע מתווסף הקושי הקשור ביצירה שלו, כאשר התלמידים נדרשים לא רק לקרוא ולהאזין אלא גם לכתוב בעצמם טקסטים אקדמיים. ההתמודדות עם השפה הגבוהה הופכת בשלב זה ממשימת פענוח לכלי עבודה בסיסי בהבעה של רעיונות, השערות, הסברים וטיעונים בעלי אופי תיאורטי וסוציולוגי.
בנקודה זו עולה בקרב חלק מהלומדים שאלה מטרידה: האם רכיביה של אותה שפה חדשה הם בגדר קישוט טקסטואלי או שמדובר ברכיב מהותי לשם הוכחת בקיאותם ושליטתם בידע האקדמי הסוציולוגי? במילים אחרות: האם ניתן (1) להבין ו(2) להסביר סוציולוגיה באופן ראוי לציון תוך התעלמות או הזנחת הניסוח המסוגנן האופייני לה, או שמא קוד הניסוח המורכב הזה מהווה חלק בלתי נפרד ממהותו וממה שהופך אותו לטקסט אקדמי-סוציולוגי של ממש? האם ניתן להיות אינטלקטואל מעמיק כמו ינשוף ולהתנסח בפשטות העילאית של פו?
נקודת המבט של הסטודנטים (בעיקר בתואר הראשון) ביחס לסוגיה זו אינה אחידה, ונמצאת על ציר בין שתי נקודות קיצון: חלק מהם מאמץ בששון את השפה החדשה, ושוקע עמוק אל הביטויים המליציים והניסוחים המורכבים, וחלק אחר מסכם את העניין כ"יומרנות" או "פוזה" וחש ריחוק וחוסר מוטיבציה לבחוש בקלחת המהבילה של הכתיבה הפיוטית והעשירה ושל השימוש התכוף במילים גבוהות. לנוכח מגוון העמדות של סטודנטים בנושא זה ראוי לתהות על המשמעות המעשית של התמסרות (מודעת או אינטואיטיבית יותר) לכללי המשחק הללו אל מול התנערות מהם. האם ניתן לאפיין סטודנטים המצויים בקרבה גדולה יותר לקצה ה"מתמסר" של הסקאלה כבעלי סיכויי הצלחה גדולים יותר בלימודים ובאקדמיה? ואם כן – האם יש בכך הוגנות, כחלק מההנחה שכל אלה מהווים חלק אינהרנטי מעצם המעשה האקדמי כשלעצמו, או שמא הטיה, אם נניח שמכלול הרכיבים הללו (אוצר מילים עשיר, שפה גבוהה, ניסוח מסוגנן) הם לא יותר מאשר גורם משני, שאינו קשור מהותית למהות ולאיכות כשלעצמם?
אני סבור כי קשה מאוד – וכלל לא בטוח שכדאי – לקיים הפרדה חדה בין הידע האקדמי כשלעצמו (ללמוד סוציולוגיה, לייצר תיאוריות, לכתוב מאמרים) לבין צורת הקליטה, העיבוד וההצגה שלו כלפי חוץ. הלימוד והמחקר באקדמיה, בדומה לפרקטיקות מקצועיות בתחומים רבים אחרים, מכילים סל מגוון של כישורים נחוצים התומכים אלה באלה ונשזרים לבלי הפרד בתוצרים הסופיים של המערכת. מורכבות כזאת קיימת בפרופסיות ותחומי עיסוק רבים כגון ניהול, הוראה וגם פוליטיקה. אך דוגמה אחת מעניינת במיוחד מתחום אמנויות הבימה עשויה להבהיר טענה זו באופן צבעוני במיוחד.
לפני כתשעה חודשים מתמודדת בתכנית הטלוויזיה "Britain's Got Talent", אחת סוזן בויל, הדהימה את השופטים והקהל (ומאוחר יותר עוד כ-84 מיליוני צופים ב-you tube) בניגוד המושלם בין הופעתה החיצונית הלא מרשימה בעליל לבין האיכות הווקאלית יוצאת הדופן שהפגינה. הטענה הנפוצה גרסה כי בויל והתגובות המשתנות להופעתה (בוז שהתחלף בהערצה) גילמו בהופעה זו את אמות המוסר המפוקפקות של דורנו, שגורמות לנו לשפוט בני אדם בראש ובראשונה על פי המראה החיצוני והסקס-אפיל, מבלי להתייחס למאפיינים אחרים שלהם – חשובים וענייניים יותר, לכאורה – הקשורים לביצוע משימות קונקרטיות (קבלה לעבודה, מעבר שלב בתחרות זמר). אך לי נראה כי טענה זו היא תוצר של משאלת לב רומנטית ולא מציאותית שדווקא פוגעת בתפיסה הכללית שלנו לגבי התאמה בין עובד ותפקיד.
תחרויות כגון Britain's Got Talent או כוכב נולד אינן מבקשות לאתר זמרים מחוננים ותו לא, אלא לאתר (ולייצר) אמנים המסוגלים להציג "שואו", מופע טלוויזיוני המערב חושים רבים ככל האפשר: קול יפה, ביצוע מוסיקלי נאות של שירים, מראה מלבב ונוכחות מרשימה. מעבר לכל אלה ובאמצעותם, מחפשים המפיקים את הדמויות שתאפשרנה להם לפרוט על מיתרי הרגש באמצעות סיפורים מסקרנים ומרגשים כגון "סינדרלה משדרות" או "חוזר בשאלה שנמלט בעור שיניו מהחברה החרדית החשוכה". בסופו של דבר גם סוזן בויל התפרסמה לא (רק) בגלל קולה המדהים, אלא כיוון שהניגוד בין כישוריה הווקאליים למראהַ המוזנח היו כה חריפים עד שיצרו "סיפור מרגש" בנוסח הברווזון המכוער המתגלה כברבור. אם הניגוד היה פחות קיצוני, ובויל הייתה שרה קצת פחות יפה ונראית מעט יותר מטופחת – ייתכן מאוד שהעולם לא היה מקדיש לה שנייה אחת נוספת של תשומת לב. ה"סיפור" והכישרון, אם כן, שזורים זה בזה לבלי הפרד.
לא רק בטלוויזיה יצירה מוצלחת כוללת "סיפור" מורכב ומרתק, אלא גם באקדמיה ובשדות מקצועיים נוספים. כמו בכוכב נולד, גם במחלקה לסוציולוגיה המסלול המוביל להצלחה של סטודנטים ולקידום של מרצים כולל כנראה יותר מקריטריון אחד (ידע, מומחיות) בדרך לציון גבוה במבחן ולקביעות הנכספת במחלקה. התובנה הזו מובילה אותנו באופן טבעי לשאלה: האם וכיצד ניתן לרכוש מיומנויות בתחום זה באקדמיה, או שמדובר בכישרון ייחודי שקיים רק בקרב יחידי סגולה?
הפרופ' יוסף אגסי, בהרצאתו על "אוריינות", מספק לנו תשובה מעניינת לשאלה זו. הוא דן בַהכרח שבהבנת המורכבות של עולם תוכן דיסציפלינארי (כגון מתמטיקה או מוסיקה) וביכולת להנגיש אותו להדיוטות שאינם בקיאים בו. כך, למשל, היעדר אוריינות מתמטית, כלומר חוסר בקיאות בסיסי בהבנת סימנים וסגנון ניסוח השערות במתמטיקה (עד כדי רתיעה מופגנת מהם), מקשה על "לא מתמטיקאים" – מוכשרים ככל שיהיו בספרות, פילוסופיה או סוציולוגיה – לגשת לטקסטים הנכתבים במסגרת הדיסציפלינה. אך אוריינות מסוג זה ומסוגים אחרים ניתן בהחלט לרכוש וללמד:
"(...) כל זה מסביר למה אנחנו צריכים לא רק ללמוד לקרוא, אלא ללמוד מה אנו קוראים. ואין זה מקרה, שיש אנשים שיודעים לקרוא סוג טקסט אחד אבל לא סוג טקסט שני. וזה דבר חשוב, וצריך ללמד תלמידים, לראות שהם [בעצם] לומדים לקרוא סוג טקסט. (...) כי לא לימדנו את ילדינו שלקרוא סוג טקסט שונה זה כמו ללמוד לקרוא [בשפת האם]. זה דבר אחר, צריך ללמוד אותו. ועם מינימום עזרה ומינימום הבנה ורצון טוב, אפשר לפתח קריאה של סוגים שונים של טקסטים."2
כשסוזן בויל עלתה לבמה, השופטים זעו באי נוחות בכיסאות. ובצדק, מבחינתם. הם לא רצו לשמוע זמרת טובה, הם רצו לראות דמות מעוררת סימפטיה שלא תישמע גרוע מדי. הם רצו סיפור. בסופו של דבר בויל סיפקה להם סיפור עסיסי במיוחד, שהקנה לה את המקום השני בתחרות וחוזה בחברת ההפקות של סיימון קאוול. האפקט החזק שיצרה בויל יכול להמחיש לנו את מורכבות משימתנו כתלמידים וכחוקרים: לא מספיק להבין תיאוריה סוציולוגית או לענות לגביה תשובות נכונות במבחן. אנחנו מתבקשים לספר סיפור, ולספר אותו היטב, ולשם כך עלינו להצטייד בכישורים רחבים של הבנת הז'רגון והסגנון האקדמי. האקדמיה היא ממלכתו של ינשוף, לא של פו הדוב, ולכן "הִסתלסלות הצִנצנים העגולה" מגדירה היטב את תפקידו של ינשוף בסיפור, ממש כפי שהיא מגדירה על דרך השלילה את דמותו החיננית של הדובון החמוד, שתמימות ופשטות הן כרטיס הביקור שלו.
לַסטודנטים החדשים לסוציולוגיה – וגם לכמה מהותיקים – מצפים כמה אתגרים: איתגור המובן מאליו שלהם (בכך נגעתי במאמרי בגיליון 10 של פקפוק), למידת השפה האקדמית הגבוהה והמורכבת, והתמודדות עם מורכבות זו – גם בשפה האנגלית. המקרה של סוזן בויל ממחיש את מורכבות המשימה האקדמית: לא רק איכות גולמית של מחקר או פרשנות (ובכוכב נולד: לא רק איכות ווקאלית), אלא סיפור, "שואו", רכיבים רבים ושונים המוגשים בכריכה אלגנטית, שהופכת אותם ליחידה מגובשת של משמעות ואיכות טלוויזיונית או אקדמית. פרופ' אגסי מרחיב עבורנו את הגדרת המושג "שפה" ליכולת לקבל הנחות יסוד מסוימות כדי לאפשר הבנה של דיסציפלינות שונות והנאה מהן: מתמטיקה, שירה, מוסיקה ואף קולנוע3. היקום האקדמי והפלנטה הסוציולוגית המתקיימת בו מחייבים אף הם רכישה של שפה מסוימת, ופרופ' אגסי מבטיח לנו בהתלהבות מדבקת כי שפה ניתן ללמוד וללמד, ובכך להרחיב את יכולות הלימוד ולהעשיר את עולם החוויות של כולנו בפריצה לתחומים חדשים ומרגשים.
1 פו הדוב, מאת א.א. מילן. תרגום לעברית: ו. ישראלית וא.ד שפירא. הוצאת מחברות לספרות, 1988, עמ' 51.
2 ניתן ומומלץ להאזין להרצאה המלאה והמרתקת של פרופ' אגסי באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל.
3 הדוגמאות הללו מופיעות בהרצאה עצמה בהרחבה.
אוהד שקלים, סטודנט לתואר שני במגמת לימודי הארגון. כותב את עבודת התזה על היבטים רגשיים בתפקידים צבאיים בעלי יוקרה גבוהה של נשים בצה"ל, בהנחיית ד"ר עדנה לומסקי-פדר.