מאת: מרים בן דוד
בין צהרי-שישי לצהרי -ראשון מפרידה שבת אחת, אך נראה כאילו בסוף השבוע השוק עובר מטמורפוזה ומשנה לגמרי את דמותו. אני מהלכת בשוק ותמהה על הקצב האיטי שבו אני הולכת ובו מתנהלים הדברים סביבי. רגע לפני היציאה מאחת הסמטאות אל השוק הפתוח, אני עוד מצפה להתקל בזרימת ההמון המאפיין את ביקוריי הרגילים בשוק, להדחק בין אנשים ממהרים, עמוסי שקיות ניילון ועגלות. אבל אני יוצאת אל רחוב חצי ריק. הצועדים והצועדות בו מהלכים לאיטם עם תיקים קטנים תלויים על כתפיהן. מדי פעם שקית ניילון קטנה מבצבצת מבין ידיים, מרמזת על רכישות קטנות. הבהילות של הקונים בערב שבת פינתה את מקומה לאיטיות המתענגת של התיירים.
שמועה שהגיעה אליי דיברה על כרטיס-טעימות המקנה לרוכשת אותו מסע של גילוי נפלאות השוק, דרך טעימות מאכליו. כמדריכת סיורים בדימוס, שאוהבת להתבונן בהשתנות של העיר, הדבר הראשון שעלה במחשבתי הייתה הביקורת שאני שומעת מירושלמים ותיקים ומסטודנטים חובבי נוסטלגיה על כניסת הקפיטליזם החזירי בשנים האחרונות ש"הורס" את המרקם הייחודי של השוק. מצד שני, כסטודנטית לסוציולוגיה, המצוידת בתפישה הבנייתית של העולם, חשבתי שהתיאור הביקורתי לא מספר את כל הסיפור. לכן, רכשתי כרטיס טעימות ויצאתי אל השוק.
אל מול אתר האינטרנט של המיזם, המציע צבעוניות עזה, היסטוריה עסיסית של השוק והרבה "אווירה" על מילותיה הנרדפות השונות, פעולת הרכישה היא טכנית ומנוכרת. הזמנתי באינטרנט, אספתי בחנות קטנה בשוק המקורה והתחלתי לעקוב אחרי המקומות המסומנים בכרטיס ועל גבי המפה שמצוירת עליו.
צילום ניר רותם
טעימה ראשונה אצל מורדוך. חברה הצטרפה אליי ובחרנו בטעימות של ממולאים. כאן לא שואלים אותנו אם ניקח או נשב. רק הראינו את הכרטיס וכבר נערך לכבודנו השולחן, הונחה צלחת והוזמנו לשבת. בהמשך יתברר שמדובר במהלך נדיר במסגרת הטעימות. אולי זה תוצר של השעה השקטה ואולי מפנקים פה. גבר מבוגר נכנס אחרינו לבוש חולצת עבודה (צווארון כחול במלוא מובן המילה) של מאפיות אנג'ל, מוצא מקלט במסעדה הריקה ומתיישב בשולחן שמאחורינו מבלי להזמין דבר. אורנה קזין, בספרון שלה על תרבות הצריכה כותבת שאחד המאפיינים של מרחבי הקניות המודרניים, המנוכרים והסטריליים הוא בדמוקרטיה של צרכנים שמרחבים אלה יוצרים, שבשונה מדמוקרטיה של אזרחים – "אין בה מקום לעניים, לחסרי בית, לאנרכיסטים, למוזיקאי רחוב, למקבצי נדבות, לבעלי חנויות קטנות וסתורות, לבעלי מלאכה, ליצרנים קטנים, לבטלנים או לאנשי רוח" (קזין, 2004: 40)[1] והנה כאן, להיפך. רגע לפני שאנו עוזבות אל היעד הבא, המבט שלי נתפס בתמונת 'הסעודה האחרונה' התלויה במרומי הקיר הצפוני של מורדוך. במקום ישוע ותלמידיו מצוירים שם מרלין מונרו, צ'ארלי צ'פלין ועוד שחקני הוליווד שלא הספקתי לזהות. מצחיק, אני חושבת. הסעודה ההיא, שהתרחשה, לפי הזיהוי האחרון, שישה קילומטרים מזרחה מכאן, צוירה על ידי אמן איטלקי על קיר כנסייה במילאנו וזכתה למאות רפליקות שונות עד שחזרה לקשט מסעדה ירושלמית בגיבורי תרבות אמריקאיים.
בדרך לתחנה הבאה אני נותנת לעיניים שלי לשוטט. שני זוגות תיירים בגיל העמידה התחילו לעלות יחד במעלה השוק המקורה. אחד הגברים נעצר לצלם באסטת פירות צבעונית שחלפו על פניה. שלושה צעדים אחריו נעצרו שתי הנשים והסתובבו להביט עליו מצלם. עוד שני צעדים נדרשו לגבר השני לזהות שהוא הולך לבד, לעצור ולהסתובב גם הוא. כוריאוגרפיה של הליכה בשוק. בחנות של בָּאשֶׁר, המוכר פורס לאחד הגברים פרוסה קטנה מגוש גבינה ענק וכשזה מזמין בהתלהבות את חבריו, שוב ושוב נפרסות פרוסות לטעימות וחיוכים גדולים מתפשטים על פניהם. בהמשך הרחוב, זוג צעיר ישראלי ניגש אל דוכן של תבלינים. הגבר מרים ניצני ורדים מיובשים ומקרב אל אפו. האשה גוערת בו בקול מהוסה ומעט משועשע "אבל, מאמי, אמרתי לך לא לגעת " ומאיצה בו להתקדם. המוכר בדוכן דווקא מזמין אותם להריח את תערובות התבלינים השונות המסודרות בערימות קטנות על דוכנו ולטעום מתערובות התה המכילות פירות מיובשים בצבעים זרחניים. רק כשהם מתרחקים אני מבינה שעד עכשיו ראיתי כבר כמה סוגים של טעימות. מלבד הכרטיס המהודר הנח בארנקי, התיירים אצל באשר טעמו גבינה וכאן תיירי הפנים טעמו תערובות של תה ותבלינים. וזה לא הכל, חשבתי כשאני נזכרת בדוכני הזיתים שמיסדו קופסת מתכת קבועה בקצה הדוכן לחרצנים של טועמי הזיתים. האם כרטיס הטעימות הוא אכן תופעה חדשה, השייכת להתחדשות/התברגנות/התפלצנות השוק (כמו שטוענים ירושלמים רבים)? או שיש בה דוקא משהו שמחובר דוקא לאינטראקציות המסורתית של שוק? ואולי, כמו הסימולקרה[2] של ה'סעודה האחרונה' אצל מורדוך, היא חלק מחווית צרכנות עכשווית הנתפסת בטעות כשינוי, כשיפור או כהרס של מסורת קיימת?
לשמחתי, הכרטיס שולח אותנו לשתות מיץ אצל עוזי-אלי. קשה לתאר במעט מילים את התופעה שהשם הזה מייצג. דוכן מיצים ומיני מרקחות צמחים הנרקחים, כך מעיד הכתוב, לפי מתכונים של הרמב"ם שעברו בירושה במשפחתו של עוזי-אלי. אני מכירה כמה אנשים רציונליים להחריד שנשבעים בכל היקר להם שאותם משקאות של עוזי-אלי הן התרופות היחידות שעוזרות להם. בעודנו מתלבטות אם לשתות את הפסיפלורה-חלב עיזים או האתרוגת, אני מנסה לתפוס את תשומת לבו של המוכר בדוכן. הוא אומר לי בחיוך נבוך שהוא בכלל לא המוכר כאן, הוא מדריך סיורים שמוביל קבוצת מבוגרים בסיור טעימות בשוק. מבט נוסף בחנות מלמד אותי שכל אותם קונים העומדים דחוסים בתוך המרחב הקטנטן שייכים לקבוצת המטיילים שלו וכולם שותים בהנאה מיץ בצבעים שונים מכוסיות פלסטיק קטנות. ניסיתי לתחקר קצת את המדריך לגבי תחנות הטעימות במסלולו. הוא הסכים לומר שהם עולים מכאן אל ממלכת החלבה, שהיא ראשונה לממלכות הטעימות בשוק, עם מוכריה הניצבים בכל יום באמצע השוק הסגור, אוחזים בצלחות גדושות ריבועי חלבה ומפתים את העוברים והשבים לטעום. כמו שאמרתי, בשוק כולם טועמים.
בחאצ'פוריה, המאפיה הגרוזינית, פגשתי את ירדן. ניצלתי את ההיכרות המוקדמת שלנו לשאול אותה על איך נראה כל עניין הטעימות מהצד של המוכרים. היא סיפרה על אכזבת הקונים מגודלו של המאפה אותו הם מקבלים לטעום ועל קונים שמתלוננים בפניה על דוכן אחר, שבו מתייחסים אליהם בחוסר סבלנות כי הם 'מבזבזים' לבעל העסק זמן יקר. בסוף היא הוסיפה שהיא חושבת שהכרטיס דוקא עושה טוב לחנות שלהם, שממוקמת באחת הסמטאות הצדדיות של השוק ולא הרבה אנשים היו מגיעים אליה בדרך אחרת. הדברים של ירדן שמים על השולחן את המשמעות של הטעימות המנסה להתחבא תחת הטעמים והריחות, הסיפורים והבדיחות. מבחינת בעלי העסק, מדובר על קידום מוצר, שעושה שימוש במוניטין של השוק כדי לקדם עסקים קטנים בו. כמו כל פעולה שיווקית טובה, הטעימות בשוק יוצרות את הסיפור, את הנוסטלגיה אל ה"אותנטי" ומשתמשות באותם סמלים בדיוק כדי למשוך עוד קונים ולהגדיל את שורת הרווח. אלו הרואים בתהליכי השינוי שעברו על השוק כתהליכי הרס היו מדגישים כאן את הציניות שבבסיס המהלך הזה. קזין אולי הייתה מדברת על הניכור[3]שהוא יוצר בין בעלי העסקים לקונים או בין המוכרים למבקרים. אבל בדרך החוצה, ליד דוכן פיצוחים, אני שומעת מוכר המכריז בקול רם "תמרים בשסרה!", "שסרה התמרים, גיברת!". ליד דוכנו עומדת קונה יחידה, אשה מבוגרת מאוד והיא גוררת בכבדות עגלת קניות. בתוך השיחה המשועשעת המתפתחת בין שניהם ותוך כדי שהוא ממלא שקית במשמש מיובש אומר לה המוכר: " כזו צעירה. תגידי, מי הרשה לך להסתובב לבד בשוק?"
[1] קזין, ארנה (2004), במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה, תל אביב : בבל.
[2] את המושג סימולקרה, אפשר להסביר בקצרה כחיקוי ללא מקור. לפי ז'אן בודריאר זהו אחד המאפיינים של העידן בפוסט-מודרני. ראו: בודריאר ז'אן (2007). סימולקרות וסימולציה, תרגום מצרפתית, הערות ואחרית דבר: אריאלה אזולאי, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
[3] שם : 16