מאת: ד"ר חגי בועז

סיימתי את לימודי התואר השלישי שלי באוניברסיטת תל אביב, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כותרת עבודת המחקר שלי הייתה: "ערכו של אלטרואיזם: הכלכלה הפוליטית של השתלות איברים" ועניינו היה בדיקת התמורות והשינויים שחלו באספקת איברים בעשורים האחרונים. שאלת המחקר היא יחסית פשוטה: מהיכן מגיעים איברים להשתלה? מנחי הדוקטורט,  פרופ' יהודה שנהב ופרופ' חנה הרצוג, עזרו לי לנסח את השאלה במסגרת המחשבתית של כלכלה פוליטית וכיוונו אותי למחקר השוואתי בין מדינות.

ממצאי המחקר, שפורסמו בגיליון האחרון של "תיאוריה וביקורת", מצביעים על ירידת כוחה של המדינה באיסוף איברים ועלייתה של כלכלת איברים בלתי פורמאלית המספקת איברים דרך השוק או המשפחה. לממצאים אלה הגעתי דרך בחינת מגמות "אירועי תרומה" בלמעלה מ-70 מדינות. העיקרון כי השתלה מאדם חי מקורה ביוזמה פרטית בין התורם והנתרם והשתלה מאדם מת מקורה באיסוף האיבר מצד המדינה, שימשה אותי לבדוק את שיעור תרומות האיברים שנלקחו מאנשים חיים מסך כל תרומות האיברים במדינה מסוימת בשנה נתונה.

התוצאות הצביעו על שונות רבה בין המדינות; במדינות כמו אירלנד, ספרד או הונגריה, לדוגמה, רוב האיברים נלקחים מגופות, בעוד שבמדינות כמו יפן, מצרים, או מקסיקו, כלכלת האיברים נסמכת על תרומות מאנשים חיים (כלומר בעיקר כליות). את השונות הזו ביקשתי לבדוק באמצעות רגרסיה רב-משתנית שבחנה גורמים כמו דת, גודל משפחה, אופנים שונים של איסוף תרומות, מקרי מוות מוחי, מבנה מערכת הבריאות, ורמת התפתחות. הניתוח הכמותני הצביע על מערכת גורמים משולבת המשפיעה על מגמות בתרומות איברים. עיקר הממצאים היה, עם זאת, בעצם תיאור התופעה בה כלכלת האיברים של המדינה נחלשת לטובת כלכלת איברים בלתי פורמאלית.

לממצאים אלה השלכות מרחיקות לכת על העולם החברתי של השתלות איברים ובעיקר על אתוס האלטרואיזם ושיח מתנת החיים השולטים בו. לטענתי, עלייתו של נתיב אספקת האיברים שבו התורם והנתרם מכירים זה את זה ומקיימים מערכת יחסים רציפה המובילה לתרומה ישירה בין אדם א' לב', מערערת על הנחות היסוד האתיות של תפיסת האלטרואיזם כפי שעוצב בעולם השתלות האיברים. עם זאת, האתוס האלטרואיסטי ממשיך להתקיים ביתר שאת בעולם זה ויוצר סתירות פנימיות בין המעטפת המוסרית של עולם השתלות האיברים ובין הכלכלה הפוליטית שלו.

סתירות פנימיות אלה מעסיקות אותי בימים אלה. את מחקרי הנוכחי, במסגרת מלגת ליידי דייויס, אני מבקש להקדיש לבחינת הדינאמיקה של סתירות אלה. כיוון נוסף שמעסיק אותי הוא ההתפתחות של עולם השתלות האיברים בישראל, בעיקר על רקע מקומה הבעייתי של ישראל בסחר האיברים והאתגר שמציבה היהדות האורתודוקסית לתפיסות המוות המוחי.

 

הערת המערכת – חגי בועז הינו גם העורך של "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל.

 

 

מתוך כתבת העל המקורית:

אל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מגיעים מדי שנת לימודים אנשים חדשים ממספר קבוצות. ראשית, תלמידים במגוון תארים. שנית, אנשי סגל הוראה: חברי סגל זוטרים ובכירים ועמיתי הוראה (שינויים בסגל המנהלי נדירים יותר). שלישית, פוסט-דוקטורנטים. בכתבה זו יציגו את עצמם בקצרה ארבעת הפוסט-דוקטורנטים השוהים במחלקה השנה, ובנוסף, תציג את עצמה עמיתת ההוראה חדשה במחלקה: עדי פינקלשטיין, אשר מעבירה את חלק א' של הקורס 'חברה ומגדר' (כאשר רונה ברייר-גארב תעביר את חלק ב' של הקורס).

"פוסט-דוקטורנטים" הנם אנשים אשר רכשו זה מכבר את תואר הדוקטור, אך טרם זכו לתקן אקדמי. מדובר בשלב ביניים (לימינלי, אם תרצו) בקריירה האקדמית שיכול להימשך עד כמה שנים, ושנשען בעיקרו על מלגות של קרנות, מכונים ואוניברסיטאות שונות. במחלקה שוהים פוסט-דוקטורנטים משני סוגים: אלו אשר זכו במלגת ליידי דיוויס של האוניברסיטה העברית (והטכניון), ואלו אשר זכו במלגת קרן גינסברג של המחלקה עצמה. השנה, מלגאי ליידי דיוויס הם חגי בועז, הדס וייס ומיכל פגיס. מלגאי גינסברג הם יוסי לוס (אשר הועסק בשנה שעברה – ואף השנה – גם כעמית הוראה במחלקה), ולימור סממיאן-דרש, כאשר בזו האחרונה תומכת קרן גינסברג בפוסט דוקטורט אשר תעשה באוניברסיטת ברקלי בסמסטר ב'.