מאת: לירון שני
הניסוי הצליח ובגדול. העכבר השמן הוריד במשקל, והעכבר הרזה השמין. תוצאות ניסוי זה הפכו את מחקריהם של אנשיהמעבדה של ג'פרי גורדון מאוניברסיטת וושינגטון למפורסמים ולמצוטטים ביותר. הסיבה להתרגשות מהתוצאות לא הייתה רק התוצאה הסופית, אלא בעיקר הסיבה לשינוי במשקלם של עכברי המעבדה – החיידקים. גורדון ואנשיו השתילו חיידקים ממערכת העיכול של העכבר הרזה בקיבתו של העכבר השמן. כלומר, החיידקים השפיעו על המשקל.
אז מה משמעותי יותר, הגנטיקה או הסביבה? בוויכוח ישן זה נוטים לרוב מדעני החברה לכוון יותר לכיוון הסביבה. סוגיות של השמנה, לחץ, בריאות ועוד מוסברות בהתמקדות במבנים החברתיים, באי שוויון, ביחסי כוח חברתיים ועוד. אך בשנים האחרונות מחקרים רבים מראים שיש להכניס עוד גורם לתוך הוויכוח הזה – חיידקים, או ביתר דיוק, החיידקים שבתוך גופנו.
בגופנו יש פי תשעה תאים של חיידקים מאשר תאים שלנו. חיידקים אלו אחראים, כנראה, על חלק ממי שאנחנו, מאיך שאנחנו נראים, מתנהגים ופועלים, ובעצם, מהזהות העצמית שלנו. בניגוד לדימוי של החיידקים כחסרי משמעות או כמזיקים לגוף (כמו קריוס ובקטוס), מדענים כיום מבינים שחיידקים הם מערכת חיים מורכבת מאוד וחיונית מאוד לתפקוד גופנו. יותר מזה, החיידקים, מתברר, הם יצורים מתוחכמים המצליחים להתאים את עצמם לסביבות משתנות ולהתגבר על איומים רבים. מחקרים שנערכו בעשר השנים האחרונות מגלים שחיידקים משפיעים כאמור על נטייה להשמנה, אבל גם על בחירת בני זוג ומשיכה מינית, על התנהגות כפייתית, על מחלות מעיים, על הסיכוי להיות מעורב בתאונת דרכים, על התנהגות אגרסיבית או רגועה, על מערכת החיסון של ילדים ומבוגרים, על הסיכוי ללדת בנים ועוד. מדענים מנסים להנדס חיידקים כדי שיפיקו אנרגיה, יזהו מוקשים, יתקנו חורים במבנים, יעבירו מידע ועוד. השמים והדנ"א של החיידקים הם הגבול.
הכתבה הנקראת ביותר באתר "כלכליסט" עסקה בדיוק בנושאים אלו, ולפני כמה חודשים יצאו כתבות רבות בעקבות סיוםפרויקט המיקרוביום האנושי (שכמובן נעשה רק על חיידקים של נשאים אמריקאים), תוצר של מאמץ כספי ומדעי אדיר. אך זהו עדיין תחום צעיר יחסית, והמנגנונים שגורמים להשפעה העצומה של החיידקים על האישיות ועל הבריאות שלנו עדיין אינם מובנים מספיק. אחת המטרות של המחקר היא להגיע למצב שבעזרת אכילת יוגורט או קפסולה מיוחדת, שבהם חיידקים "טובים" שהותאומו במיוחד לאדם המסוים, יהיה אפשר לרפא מחלות רבות ולשמור על בריאות מאוזנת ותקינה.
אך מלבד המשמעות הביולוגית והמדעית של תגליות אלו, עולה השאלה, מהן ההשלכות החברתיות והתרבותיות של ההבנה החדשה על תפקידם של החיידקים. מה זה אומר על ההבנה שלנו את טבע האדם או את המוטיבציות שמפעילות אותו? מה זה אומר על הבדלים תרבותיים וחברתיים?
לתגליות על החיידקים יש משמעויות חברתיות ותרבותיות. אוכלוסיות החיידקים והמספר שלהם משתנים מאדם לאדם ומסביבות מחיה מסוימות לאחרות. כך לדוגמה, יש הבדל בסוג החיידקים שהתקבלו מההורים (יותר נכון מהאימהות) בין אלה שנולדו בניתוח קיסרי ובין אלה שנולדו בלידה רגילה. גם לשימוש ולשכיחות השימוש באנטיביוטיקה יש השפעה ניכרת על גודל אוכלוסיית החיידקים ועל המגוון שלה. וכך גם למזון, שגם הוא משפיע על סוגי החיידקים. כפי הנראה, למי שאוכל הרבה בשר ואוכל "בריא" (כלומר, מי שמצבו הכלכלי גבוה יחסית) יהיה הרכב חיידקים שונה מהרכב החיידקים של מי שאוכל רק ג'אנק פוד ואוכל זול. כך גם הבדלי תרבות משפיעים על הרכב החיידקים: הרכב החיידקים של אדם קוריאני יהיה שונה מההרכב של מי שניזון מהאוכל המקובל בתרבות האמריקאית ונחשף לסביבה היגיינית שונה, למשטר תרופות שונה ולטיפול בריאותי שונה. ייתכן שאחד ההסברים לשונות התרבותית הוא סוגי החיידקים השונים. כך לדוגמה, ייתכן שאפשר להסביר הבדלים באופי הלאומי של תרבויות בשונות בחיידקים המקוננים בגופנו. תודו שזאת מחשבה מסקרנת.
נוסף על כך, להשפעה של החיידקים ולעצם הנוכחות שלהם בתוך גופנו, בתוך תוכנו, יש משמעות מעניינת למחקר החברתי והאנתרופולוגי, בדרך שבה אנו תופסים את עצמנו, ובעיקר לשילוב בין התרבות לטבע, בין החברה לסביבה.
על חיידקים, נמלים ועכבישים – גישות חדשות לטבע ולתרבות
בשנים האחרונות מתעוררות מגמות המנסות לאתגר את התפיסות המסורתיות של טבע ותרבות, ובכך לערער על ההבנה השגורה של היחסים ביניהם. אך יש חוקרים המנסים להרחיק מעבר לכך ולא רק לבחון מחדש את היחסים בין הטבע לחברה, אלא לנסות לשלב את הטבע ואת הסביבה בניתוח החברתי. אך עדיין נשאלת השאלה, כיצד עושים זאת בפועל? כיצד יש לנתח את הטבע עצמו או חלקים ממנו בתוך הספרה החברתית? כיצד אפשר לנתח את פעילות החיידקים שבגופנו באותה הדרך שבה אנחנו מנתחים את המחאה החברתית או סוגיות של יחסי כוח?
לאטור, אולי הבולט מבין ההוגים המנסים לשלב את הטבע במערך החברתי, אך גם ממעוררי המחלוקת שבהם, מנסה בעזרת המושג Actant, שהוא משאיל מהסמיוטיקה, לתאר את הרשת החברתית המשלבת בין האנושי והלא אנושי. לאטור וחבריו לתאוריית השחקן-רשת, Actor-Network Theory – ANT, מגדירים את ה"אקטן" כשחקן אנושי ולא אנושי במארג יחסים שמעודד שחקנים אחרים למערכת של פעולות. לתפיסתם, הרשת החברתית אינה מורכבת רק מקשרים בין השחקנים האנושיים, אלא גם מקשרים בין השחקנים הלא אנושיים. רשת זו מכונה אצל לאטור ואחרים רשת של material-semioti – כלומר הקשרים שנוצרים בין הלא אנושי – כלים מדעיים, חיידקים – בין הייצוגים שלהם ובין השחקנים האנושיים. מכאן ההבנה שכדי להבין תופעות חברתיות יש להבין לא רק מהם האינטרסים של כל שחקן, מהן הפעולות שלו ומהם הייצוגים שאובייקטים מהטבע מסמלים, אלא גם מהם החיבורים שנוצרים בין האדם, הטבע והטכנולוגיה במרחב, וכיצד יחס זה מושפע ומתווך.
חוקרים אחרים טוענים שראיית אובייקטים ופרטים מהטבע כשחקנים לכל דבר מעוותת את היחסים בפועל ומקשה על יישום הגישה. טים אינגולד ((Tim Ingold לדוגמה, מציע במקום ה-Network של לאטור את ה-Meshwork – מושג המושפעמתפיסת המרחב של לפאבר (Lefebvre), ובמקום ANT של לאטור הוא מציע את SPIDER.[1] בצורה זו הוא מתרכז בתנועה, בפרקטיקה שנוצרת במפגש בין האנושי ללא אנושי, אך הדגש הוא על ההשפעה של מפגש זה על האנושי, עלינו, על בני האדם.
תפיסותו של אינגולד, כמו גישות אחרות באנתרופולוגיה כיום, מושפעת מאוד ממושג ה- Rhizomes של ההוגים הצרפתייםדלז וגואטרי, שגישתם הפכה להיות אופנתית מאוד במחקר האנתרופולוגי העכשווי.[2] הריזום הוא, מילולית, קנה שורש, סוג של גבעול (כמו דשא) ששורשיו וגבעוליו מסתעפים ומצטלבים. בתאוריה של דלז וגוטארי הכוונה למרחב שאין לו התחלה ואין לו סוף, שמתפתח לכל הכיוונים, וכל הסתעפות מחוברת לאחרת ויוצרת הסתעפות חדשה.[3] השימוש בריזום במחקר החברתי מנסה להדגיש את הנזילות ואת הכוללניות של המציאות של ימינו, שבה כל הדברים מחוברים וקשורים זה לזה. כאשר עוסקים בקשר בין העולם החברתי לעולם הביולוגי, דימוי הריזום הוא מושג מפתח שמשפיע רבות על המחקר החברתי והאנתרופולוגי.
עוד אנתרופולוגית שהושפעה מגישתם של דלז וגוטארי אך יצרה גישה שונה לשילוב בין טבע לתרבות היא דונה הראווי (Donna Haraway) בתאוריית NatureCulture. בעזרת גישה זו הראווי מנסה לאתגר את ההבחנה בין האנושי והלא אנושי, וכן את ההפרדה המוחשית בין עולם "הטבע" לעולם "התרבות". הראווי מנסה להראות כיצד אורגניזמים מעצבים ומעוצבים באמצעות כוחות פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, והיא מנסה להראות שאי אפשר להפריד בין יצירת מבנים חברתיים לפעולתם של הלא אנושיים. הטבע, לטענתה, אינו דבר נתון וסטטי, אלא מבנה שבאופן יום-יומי מובנה באמצעות שיח רב-עוצמה שמתקיים באינטראקציות בין חומרים ושחקנים אנושיים ולא אנושיים. בצורה זו הראווי טוענת שעל המחקר החברתי לנסות ולתרגם את השילובים ואת הפירוקים המתקיימים בשדה כדי להבין את האינטראקציה ביניהם, בדומה למושג Material-Semioti שגם היא משתמשת בו.
ב-2010 התקיים כנס שהוקדש לגישתה של הראווי, וגיליון מיוחד של כתב העת "Cultural Anthropology" איגד מאמרים אשר הושפעו והתכתבו איתה. בהקדמה לגיליון כותבים Eben Kirksey ו- Stefan Helmreich שהאנתרופולוגיה כבר אינה מוגבלת רק לחקר האדם, אלא היא עוסקת בהשפעות של האינטראקציות שלו עם סוגים אחרים של אני. השאלה שמעסיקה אותם היא לא מיהו האדם, אלא למה האדם הופך (?what is anthropos becoming), עם התקדמות המחקר הגנטי, האקולוגי והטכנולוגי.
המאמרים בגיליון ניסו לבחון בעזרת תפיסת ה-Natureculture את הממשק שבין בני האדם וקופים בבאלי באינדונזיה,משמעויות מגדריות בעקבות עבודת שדה עם אלמוגים במעבדה ימית בקליפורניה, שימושים בדבורים בשירות הצבא והמשמעות האנתרופולוגית של שימוש זה, ואת האינטראקציה שנוצרה בין נגיף שפעת העופות, מדענים ופוליטיקאים, וההשפעות של אינטראקציה זו על תפיסת הבריאות והביטחון שלנו, ועוד.
דוגמה אחרת לניסיון לחבר בין האנושי והלא אנושי uלהבין את האינטראקציה ביניהם כחלק ממה שמכונה, 'מפנה המינים' (Species Turn) היא עבודתה של אנה טסינג (Anna Tsing), העוסקת בהשפעות של גלובליזציה, בעיות סביבה והבדלי תרבות בתוך מארג ה-Natureculture. הפרויקט העכשווי והמסקרן שלה מתמקד בפטריות ובקשרים שהן יוצרות עם הסביבה האנושית והלא אנושית (ראו כאן את האתר של רשת החוקרים והמשתמשים שהיא הקימה כדי לחקור זאת).
עוד אנתרופולוגים (מבין רבים) ששווה לעקוב אחריהם במאמצם לשבור את הדיכוטומיה בין טבע לתרבות ולהבין כיצד הם שלובים יחד הם: פול רבינו ((Paul Rabinow, העוסק (בין השאר) בהשפעות של המחקר הגנטי על תפיסת האדם; היו ראפלס (Hugh Raffles), שיצר אתנוגרפיה של יער האמזונס ושל עולם החרקים; אנדרו מטיוס (Andrew Mathews),שחוקר את היערות במקסיקו; פיליפה דסקלה (Philippe Descola), שעוסק בתפיסות שונות של טבע, תרבות ואנימיזם.
המשותף לכל החוקרים שסקרתי כאן בקיצור אכזרי ולעוד רבים אחרים הוא בהבנה שמשהו צריך להשתנות בדרך שבה אנו מבצעים אנתרופולוגיה ובדרך שבה אנו תופסים את המציאות שלנו ואת מה שמעצב אותה. השילוב של ההתקדמות המדהימה במחקר הגנטי, בחקר המוח וכמובן במחקר החיידקים, יחד עם הבעיות הסביבתיות הגלובליות, מקרב את האנתרופולוגיה קרוב מאוד לביולוגיה. כך בעצם האנתרופולוגיה סוגרת מעגל. כמדע שצמח מתוך הביולוגיה ונמלט ממנה (ומההגדרה המדעית שלה) רחוק ככל האפשר (תוך קריאות אימה על גזענות וקולוניאליזם), האנתרופולוגיה חוזרת לעסוק בביולוגיה, במדע ובטבע. כדי להבין מה ומי אנחנו, למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים ולמה בדיוק אנחנו הופכים, על האנתרופולוגיה לאמץ גישות וצורות חשיבה חדשות ויצירתיות. ממש כמו החיידק.
[1] ראשי התיבות של: Skilled Practice Involves Developmentally Embodied Responsiveness. ראו גם אתהדיאלוג שאינגולד יוצר בין ה-ANT ל-SPIDER בניסיון להסביר את היתרון של גישתו (בייחוד שימו לב לשורה האחרונה, שכל מי שקורא את לאטור ואת שותפיו לגישה יכול להזדהות איתה).
[2] כמו גם בקרב הוגים וקצינים בצה"ל כפי שבא לידי ביטוי במבצע "חומת מגן" ובמלחמת לבנון השנייה.
[3] דוגמה לשימוש מרתק במושג Rhizomes, ראו במאמרה של Shaylih Muehlmann:
"Rhizomes and other uncountables: the malaise of enumeration in Mexico's Colorado River Delta. American Ethnologist". 2012, 39(2):339-353