מאת: רועי גרופי

את האהבה המחודשת שלי לסיפורי התנ"ך רכשתי כשהשלמתי בגרויות, בזכות תמי, המורה שלי בתחום. עד היום לימודיי במחלקה מהדהדים באותם סיפורים אפים שלמדנו, ובאחד מהם אני מוצא סגולה ייחודית, במיוחד מהרגע שהגעתי לירושלים.

באחד מחודשי האביב של שנת 2006, פותחת תמי את ספר בראשית פרק י"א ומקריאה לנו את פסוקים ד'-ט':

וַיֹּאמְרוּ, הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ

בתסכול טבעי של מורה שאוהבת אנשים ומכבדת את עיסוקה, סוגרת תמי את הספר ופונה לקהל תלמידיה: "תראו איזה קטע," היא אומרת, "ממצב שבו כל בני האדם עובדים ביחד, בהרמוניה, באהבה, למען מטרה משותפת, מחליט אלוהים להרוס הכל, לפזר אותם לכל עבר ולהפנות אותם זה כנגד זה."

אזניו של החוזר בשאלה עלולות להאטם מהר מאוד למשמע סיפור מהתנ"ך, קושיה מהתלמוד ובמיוחד פסק הלכה, אבל משהו בהתלהבות החילונית של תמי בקע חומות ישנות, והתחלתי לשאול, מאז ועד היום, שאלות על טיבה של האחרוּת, משמעותו של שוני ועל האופנים בהם אנו מתמודדים איתם. סיפור מגדל בבל מסמן עבורי היום את המשמעות שאני מייחס למושג אחרות, ולמטעני ה"התנגדות" וה"המשיכה" שאני מייחס לו.

שוני, מצד אחד, מוביל לקונפליקט, והאחרות עלולה להיות מתסכלת. כאשר אנו חשים שתכונה או עמדה של האחר מנוגדת למאפיין או מהות שאנו מייחסים לעצמי שלנו נוצרת בקרבנו תחושה של אנטיגוניזם. האחר יכול להפוך, מבחינתנו, לתכונה או לעמדה שאנו מייחסים לו, וכך הוא הופך מאדם לאיום. מן הצד השני, יש באחרות משהו מושך, דווקא בגלל השוני. כאשר שני אנשים מקבלים ומבינים את השוני ביניהם, נוצר במרחב הבינאישי מקום לגילוי ולחקירת העצמי, ואז אחרות יכולה להתרגם לרבגוניות, ולעודד פלורליזם וסובלנות. בשני המקרים האדם מתמודד עם האינסופיות שקיימת במרחקים הקטנים והגדולים שבינו לבין כל אחד מהאחרים בעולם. רובנו, כנראה, נעים במידה מסוימת על הציר הזה של קבלה והתנגדות, ולאורכו של הציר הזה אף מסתתרת השפה. שם, בסיפור המקראי, העוצמה של השפה הייתה גם המפתח לאיחוד וגם המפתח להפצתם של בני האדם; כאן ועכשיו, בירושלים של מטה, השפה עדיין ממשיכה לכונן את היחסים שבין פרטים וקבוצות.

במאמר הזה אעסוק בקצרה ברעיונות של שפה ושל עיר ובקשר שאני מוצא ביניהם, ואציג כיצד המפגש בין העיר והשפה השפיע על החוויה האישית שלי בירושלים – בעיקר בהקשר ליחסים בין החברה החרדית לזו החילונית.

פראנץ בועז1 טוען כי השימוש בשפה אינו הכרתי, וכי למידתה תחשוף מאפיינים תרבותיים שאין באפשרות אלו המשתמשים בה לשלוט או להסתיר. בדומה, היפותזת ספיר2-וורף3 טוענת כי תבניות לשוניות מייצגות ומחזקות את האופן שהמשתמשים בהן מקטלגים ובוחנים את העולם. את הדרך הזו להבנת השפה אשלב במטאפטורה שמציע עבורנו לודוויג ויטגנשטיין בחיבורו "חקירות פילוסופיות" לשאלה – מהי שפה?

שאל את עצמך האם השפה שלנו שלמה; האם היא הייתה כזו לפני שנכללו בה סמלי הכימיה ותיוויי החשבון האינפיניטיסימאלי; שכן אלה הם פרבריה, כביכול, של שפתנו (והחל מאיזה מספר של בתים, או רחובות, מתחילה עיר להיות עיר?) את השפה שלנו ניתן לראות כעיר עתיקה; מבוך של סמטאות וכיכרות, בתים ישנים וחדשים, ובתים עם תוספות מתקופות שונות; וכל זה מוקף בהמון פרברים חדשים עם רחובות ישרים וסדורים ועם בתים אחידים.

בהשראת אותם הוגים למדתי לראות את השפה והעיר כפרויקט שאינו נגמר. אנו מוסיפים ומשנים, ממציאים ומומצאים מחדש כל הזמן על ידי הדרכים בהן אנו מתקשרים והמרחבים שבהם אנו מתקיימים. גם השפה וגם המרחב העירוני מספרים לאחר ולחבר מי אנחנו, לאן אנו שייכים, איך אנחנו מבינים את העולם ומהם הגבולות שלו בעינינו. השפה והעיר פורצים גם יחד מתוך היסודות התרבותיים של החברה שלנו, האחת נישאת על האויר והשנייה משוקעת באדמה.

מאז ומתמיד שמעתי שאומרים הרבה דברים על ירושלים ומאז ועד היום הבנתי שאם יש מאפיין דומיננטי אחד לעיר הזו, זה בדיוק זה – ריבוי שפות, תרבויות, נרטיבים היסטורים, דתות, לאומים וכן הלאה. מה שהופך את העיר הזו למה שהיא יוצר גם הקשר מיוחד לנושא העיר והשפה שהחלטתי לבחון כאן. אנסה להמחיש את כוונתי דרך תיאור קצר של העיר כפי שאני מבין אותה ודרך חוויה אישית אחת שהשפיעה עליי בדרך חשיבה זו: המפגש עם האוכלוסיה החרדית בעיר.

אני טיפוס אורבני, אני אוהב את הצפיפות האנושית, התנועה, האנרגיה וההטרוגניות שיש בערים. בירושלים, נדמה לי, מרבית התושבים היו מעדיפים דווקא את ההומוגניות. ביום-יום פועלים מרבית תושבי העיר בתוך מרחבים פיזים ברורים, ובעוד שהם יכולים לנוע בין האזורים, אין ספק היכן חצית את הגבול למאה שערים או לרובע המוסלמי. מה שתמיד נמצא באזורי המחיה של הקבוצות בעיר הזו הם הסימנים הפיזים המוחשיים שמקודדים בעיצוב המרחב. הפשקווילים, הצפיפות, הבנייה המינמליסטית, הרחובות הצרים, מחסומי השבת, המוני הילדים, הפרסומות היעודיות וההרס של הרחוב לאחר הפגנה: כל אלו מספרים לי שאני במאה שערים. בתי הקפה, הגודש בכבישים, המוני התיירים, הבניה הגבוהה, החברים החילונים והצבעוניים שלי, המוזיקה במדרחוב והמעורערים נפשית מספרים לי שאני במרכז העיר.

השפה, מצידה, מהדהדת את כוונתיהם של אותם "אדריכלים רב תרבותיים": ערבית, עברית, אנגלית ויידיש הן רק חלק מהשפות המדוברות בעיר הזו. אך זהו ההקשר המרחבי שקובע את מעמדה של השפה, ובהתאם, את מעמדו ושייכותו של דובר השפה. בכל פעם בה אני נמצא באזור "לא לי" אני מרגיש תחושה של זרות ואי נוחות, כאילו הרחוב עצמו לוחש לי שאני לא שייך לכאן. אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה להשמע, אני לא רוצה להתבדל ואני לא יכול להמנע מכך; השפה שלי הופכת לנכות שלי, הזרות שנכפית על ידי המרחב הופכת לאילמות כפויה: גם אם הייתה לי שפה, דרך להביע את עצמי, היא נעלמת איפה שהוא בין שורות הפשקווילים. אני מבין כעת את הדחף הטריטוריאלי, את הרצון ל"שלי" שנראה לי עד לאותו רגע כמדיר לעתים וכובש תמיד. רגע אחרי שהדחף פורץ אני מתחיל לחשוב על הבית, ואני מתחיל להבין שהשפה והמרחב הם רק ייצוגים, רק כלים, הפועלים בשרות שאיפה לבית שיהיה מקום של הבנה, הבנה מיידית, הבנה פשוטה, הבנה יום יומית.

כאמור, בין הקבוצות בעיר הזאת יש גבולות נוקשים, אך לא בלתי עבירים. מרבית חציית הגבולות מתרחשת בעת שימוש משותף בשירותים הציבוריים, אזורי חיץ שאינם שייכים לאיש ולכן אינם יוצרים מתח כה רב – באוטובוס, בעירייה ובקופת החולים אנחנו פוגשים זה את זה, מתוודעים זה לחיים של זה וסובלים בשקט את הנוכחות המשותפת של האחר. אותם מישורי פעולה משותפים הם המקום בו אין לאף קבוצה מעמד מועדף, הם המקום בו אנחנו יכולים להקשיב זה לזה, להסתקרן זה מזה, ובתמורה ללמוד ולהשתנות זה מזה. איננו יכולים להמנע מכך, האחרות תמיד מובהקת יותר עבור זה שמבין אותנו כזר: שפת היידיש של החרדי שמולי חוברת לגינוניו, נימוסיו, מחוות הגוף, הבעות הפנים והיחסים האנושיים שהוא מנהל, המובהקות של זרותו מייצרת עבורי כמות אדירה של מידע  המתווכת דרך כל חושי. במלים אחרות, במרחב המעורבב אני נחשף, ברצוני או שלא ברצוני, לאחרות.

אולי התיווך המרחבי הזה, המתרחש במסגרות המרחביות המשותפות שלנו, הוא הסיבה שגורמת לחרדית ממאה שערים להזמין אספרסו קצר בבית קפה שבתחנה המרכזית, לחבר לאחל לי "גוט שאבעס" בכניסת שבת, למצוא את עצמי מצטט מהתנ"ך או לשמוע חרדי דורש חופש דת במדינה דמוקרטית4. אם השפה היא סממן האחרות שלנו, אם ספיר-וורף צדקו ותבניות לשוניות הן האופן שבו אנו מקטלגים ובוחנים את העולם, ואם שפה נוצרת ומכוננת אותו כל הזמן, הרי שבשימוש הלשוני שלנו חודר האחר אל תוך הגבולות שלנו, ואז קשה הרבה יותר להצביע על גבולות חד משמעיים.

בעיר כמו ירושלים, אין לקבוצות החיים בה חיבה יתרה לסדקים ופרצות המאפשרות לאחר, ולאחרות, לבעבע פנימה. לכן, אי אפשר לקבל את התיווך המרחבי האמור, ואת הערבוב שכרוך בו, כתופעה שיכולה להמשיך זמן רב. אני סבור שאחת מצורות ההתמודדות של החברה החרדית עם סוגיה זו היא קווי המהדרין. השימוש בתחבורה הציבורית בירושלים הוא אינטנסיבי – ערבים, יהודים, חילונים, חרדים, סטודנטים, ילדים וכו' משתמשים בתחבורה הציבורית. כולם יכולים להפגש באוטובוס. קווי מהדרין אינם קיימים (עדיין) בכל שטחי העיר, אך בעיר הענייה בישראל, שבה שכבות רבות ואולי אף הרוב המוחלט של התושבים משתמשים בתחבורה ציבורית, ההצלחה של קבוצת מיעוט אחת בהשלטת הערכים שלה בכלי חשוב זה יוצרת הדים. אלו הדים נראים: האוטובוס בעיר פועל כמסמן תמידי של המציאות, הוא נע בתוך מרחב של קבוצה אחת וחוצה אותו אל תוך מרחב של קבוצה אחרת, ותוך כדי כך מגלה דרך חלונותיו השקופים מה הסדר הציבורי בעיר הזו. הוא יוצר את האשליה שאפשר להתמודד עם המפגשים הכפויים שבין הקבוצות בעיר. קווי המהדרין מאפשרים לנו להאמין שניתן ליצור מרחב בטוח, מופרד, וסטרילי על אף הקשיים של החיים בצוותא.

אבל האמת היא שאנחנו לא יכולים להמנע זה מהנוכחות של האחר. השפה, כמו העיר, ממשיכה להיבנות כל הזמן, הדינאמיות שמאפיינת אותן היא הדינאמיות של החברה האנושית. השפה מתנשאת מעל הגבולות המרחביים הנוקשיים על האויר, והמרחב אף הוא משתנה כל הזמן, ולכן גם אם תהיה חומה בצורה על רחוב הנביאים וגם אם יופיעו קופות חולים חרדיות, נמשיך להדהד במציאות זה של זה. נמשיך לשמוע, במקרה או בכוונה, את המוזיקה של האחר; נמשיך לפגוש אותו במרחבים האינטרנטים הנמצאים במרחק לחיצת כפתור ושאינם כפופים לחוקי המרחב והזמן; ונמשיך להחזיק קשרי משפחה, אהבה וחברות בין ה"פה" ל"שם". אנחנו לא יכולים להמנע זה מזה, אך גם יתכן שלעולם לא נוכל לפעול ביחד. אבל הסוגיה האמיתית היא ההתמודדות עם השוני, לא הביטול שלו ולא המלחמה בו. מה אנחנו יכולים לקבל על הצד השני? מהצד השני? וכיצד אנחנו יכולים ליצור חיים משותפים? איזו מסגרת יכולה להכיל את כולנו במרחב הצר, הצפוף והחנוק של העיר הגדולה?

 

ביבליוגרפיה:

1 Boas, Franz. 1911. "Introduction", in Handbook of American Indian Languages, Part I, Washington DC: Government Printing Office, pp. 1-83.

2 Sapir, Edward. 1921. "The Unconscious Patterning of Behavior in Society", in E. S. Drummer (Ed.), The Unconscious: A Symposium, New York: Knopf, 114-142.

3 Whorf, Benjamin Lee. 1941. "The Relation of Habitual Thought and Behavior to Language", in Leslie A. Spier, Irving Hallowell and Stanley S. Newman (eds.), Language, Culture and Personality, Menasha, WI: The Sapir Memorial Publication Fund, pp. 75-93.

4 אינני רוצה לרמוז כי לחילוניות יש בעלות על בתי קפה או לחרדי יש בעלות על התנ"ך, אלא שאנחנו מוכנים ללמוד התנהגות וצורות חשיבה גם מאלו שאנו מייחסים להם אחרות. לדעת להזמין אספרסו אינו דורש יותר מדי ידע, אך הרעיון שבית קפה הוא צורת בילוי לגיטימית, אופנתית ומהנה שאוב מעולם הפנאי של התרבות החילונית.

 

רועי גרופי הינו סטודנט שנה שלישי לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולמדעי המדינה.