מאת: חנה קופר וניצן ישראלי

מדיניות הילודה של סין ידועה לשמצה משלל סיבות ומספקת בסיס מעניין לבחינת הדינמיקה בין המינים, כשאחת מנקודות העניין המרכזיות היא חוסר האיזון הדמוגרפי בין גברים לנשים במדינה. אחת מתופעות הלוואי של חוסר איזון זה נדון בכתבתו של גבריאל בוקובזה, "כה עזוב יושב אני", שהתפרסמה במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ ב-18.5.2018. בכתבה, בוקובזה מתמקד בשכבה חברתית חדשה שצמחה בסין – גברים רווקים שאינם מצליחים למצוא בת זוג בתנאים הנוכחיים במדינה. לפי בוקובזה, גברים אלה נושאים בעול ההעדפה של המין הזכרי על פני המין הנקבי על ידי התרבות הסינית. במאמר זה נבחן את מדיניות הילודה ואת טענותיו של בוקובזה באמצעות תיאוריות פמיניסטיות, בדגש על הפמיניזם הרדיקלי.

התרבות הסינית הינה תרבות שמרנית, המושתתת על מוסדות ואידיאלים חברתיים נוקשים, הממקמים את הגברים במרכזה. על אף ההתקדמות שחלה בסין, מעמד האישה עדיין נחות מבחינה חברתית וכלכלית. לכן, תחת מדיניות הילודה הנוקשה שנקבעה בשלהי שנות ה-70, הורים רבים שנאלצו לגדל רק ילד אחד, העדיפו שילד זה יהיה ממין זכר ולא נקבה. נחיתות האישה מובילה לכך שהורים יעדיפו להסתמך על בנים שידאגו להם כשיגיעו לגיל פרישה, היות ולנשים סיכויים נמוכים יותר להתקדם בשוק העבודה (Golley, 2012). מציאות זו הביאה הורים סינים לנסות ולהיפטר מבנותיהם טרום הלידה וגם אחריה, דרך הפלות, הרג ונטישת התינוקות ממין נקבה. שלושים ושש שנה לאחר מכן, בשנת 2015 שונה החוק בסין המגביל ילודה יחידה, וכיום הממשלה מעודדת הורים לגדל בנות, ואף מציעה פרסים כלכליים למשפחות שבוחרות לעשות כן. זאת משום שבשל העדפת גידול הבנים על פני הבנות, נוצרו פערים דמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות, וכיום יש כ-35 מיליון יותר גברים מנשים בסין (2012, Catalyst), כשנשים מהוות כ-48% מאוכלוסיית המדינה. ההשלכה של מציאות זו, ונושא כתבתו של בוקובזה, היא עודף של גברים רווקים בסין שלא יוכלו למצוא זוגיות ולהקים משפחה בהמשך חייהם.

התיאוריה הפמיניסטית הרדיקלית טוענת כי הדרך היחידה לגבור על אי השוויון בין המינים היא באמצעות עיצוב החברה מחדש מיסודותיה, היות והאפליה המגדרית נמצאת בכל תחום בחברה, בדגש על התא המשפחתי והניהול החברתי של גוף האישה. קתרין מקינון (מקינון,1987: 30-31), מעלה סוגיות מגדריות שנעדרו מן השיח הפמיניסטי הליברלי, כמו אלימות נגד נשים בתוך ומחוץ לכותלי המשפחה, אונס, זנות ופורנוגרפיה, והצורה בה החברה הפטריארכלית מושתתת על השפלה ודיכוי של נשים. טענתה של מקינון, ושל הפמיניזם הרדיקלי ככלל, נשקפת במצבן של הנשים בסין של היום, המדוכאות בכל פן של אפליית הנשים מושרשת עמוק במדינה זו ומעצבת את החיים החברתיים ככלל, ובתוך כך את חייהם של נשים – החל  מבחירת ההורים ללדת ילדה ממין נקבה, וכלה בהזדמנויות הלימודים, שוק העבודה, הנישואין ואף בבחירת מין ילדיהן, בין השאר. כתבתו של בוקובזה מציגה את שרשרת הפגיעות בנשים דרך נקודת מבטם של גברי החברה, בהצבעה על התופעה של גברים סינים רווקים שלא מצליחים למצוא זיווג, שבוחרים לפנות לאונס ול-"ייבוא כלות". פגיעות נוספות שחוות נשים בחברה הסינית על רקע מגדרן. אם כך, האפליה של נשים אינה מתבטאת במחסומים נקודתיים, אלא בפגיעה גורפת ותמידית, מכל כיוון אפשרי.

עוד נקודה מהגישה הרדיקלית הרלוונטית לניתוחנו, היא האופן בו הזהות הנשית מתעצבת סביב הסטנדרט הגברי (מקינון, 1987: 25; דה בובאר, 2007: 11-16). דה בובאר, לדוגמא, טוענת כי אמות המידה המעצבות את החברה הן גבריות, ולכן נשים מוגדרות ביחס לגברים ולא כישויות עצמאיות. כבר בבחירת הנושא של בוקובזה, ובאופן בו מנסח את דבריו, ניתן למצוא עדויות לטענה זו. עיקר עיסוקו של הכותב הוא לא בדיכוי המהותי של הנשים בסין, כפי שבא לידי ביטוי בתופעה בה אנו דנים, אלא כיצד מצב זה משפיע על הגברים. התפיסה שמשתקפת מכתיבתו, היא כי נשים הן כלי בחיי הגברים, המשמש לשירות הצרכיים הרגשיים הפסיכולוגים והמיניים שלהם, בדגש על הקמת משפחה. "קשה להמעיט במשמעות של אוכלוסיית ענק של גברים רווקים, החיים בחברות מסורתיות בהן הקמת משפחה היא ערך עליון…הרווקים נתפשים כלוזרים חסרי ערך ותקווה…מעמדם החברתי מתכרסם ככל שחולפות השנים, עד שהם הופכים לדמויות שוליות בקהילה." (בוקובזה, 2018)

"בעלות" על אישה בחברה הסינית מהווה סמל סטטוס, בלעדיו הרווקים נדחים לשולי החברה. בוקובזה מוסיף ומשווה את המצב בסין לזה בישראל, בטענה כי "בישראל אין כל בדידות ברווקות ואין סבל או פגיעה בלחיות לבד כגבר", מפני ש"גברי ישראל זוכים מטעם המנגנון הפטריארכלי המרכזי במנת אושר וכוח המספיקה להם לכל החיים" (בוקובזה, 2018). אמנם ייתכן כי בוקובזה ציני, אך אמירתו עדיין משקפת מציאות חיים מסוימת בישראל.  אמירה זו מחזקת את הרושם כי נשים רצויות רק כאשר הן נחוצות – כשהן מממשות רצון גברי להקמת משפחה או תורמות לביטחונן העצמי, למשל. לפי בוקובזה, הפטריארכיה בישראל מקבילה למערכת היחסים בין גברים ונשים בסין, ומספקת את אותם הצרכים,  זאת על אף שאותה המערכת היא זו שהולידה את הצרה המקשה על הגברים בסין.

תפיסה זו ניתן לנתח לעומק גם דרך התיאוריה הפמיניסטית הלסבית, כפי שמנוסחת על פי ריץ' (ריץ', 2006: 171-178).  גישה זו טובעת את המושג "הטרוסקסואליות כפויה", לפיו הטרוסקסואליות הוא מוסד חברתי ולא בהכרח נטייה טבעית. מוסד זה משריש בנשים תפיסות פטריארכליות בדבר מהותן, דרך אידיאולוגיות "רומנטיות". כך נשים מפנימות שהן זקוקות לגבר בכדי להגיע למימוש עצמי, ונכבלות לאותה המערכת הגברית שאחראית על הדיכוי שלהן. לפיכך, המערכת ההטרוסקסואלית מהווה גורם המשמר את ההיררכיה המגדרית, כ"אמצעי להבטחת הזכות הגברית לנגישות פיזית כלכלית ורגשית" (ריץ, 2006: 178). לא זאת בלבד, אלא שהיא משרישה את התפיסה כי הדחף המיני הגברי הוא בלתי ניתן לריסון, ובכך נותנת לגיטימציה לניצול ואלימות מינית כלפי נשים. התאוריה הפמיניסטית הלסבית חושפת את ההנחה שיושבת בבסיס הארגון החברתי, שנשים, גופן וחייהן, הן זכות של גברים.

גישה זו מסבירה את הפנייה של גברים רווקים בסין לאלימות מינית וסחר בכלות ואת ההצדקה החברתית שניתנת לכך. התרבות מחדירה בגברים ונשים כאחד את האמונה כי נשים הן כלי לפורקן מיני של גברים, על כן אם נמנעת מגבר הגישה לאישה דרך נישואין, הוא רשאי לעתור אחר אלטרנטיבות אחרות, גם אם פוגעניות. גם בעצם צורת הכתיבה של המאמר הנדון ניתן לאתר תפיסה זו, שכן בוקובזה מתייחס לנשים כאל סוג של סחורה, תוך שימוש במונחים של היצע וביקוש. לאורך כל המאמר בוקובזה מדבר על נשים לא רק בהשוואה לגברים, אלא כדבר המגיע להם. רחמיו יוצאים אל הרווקים הסינים שנשללת מהם הזכות לבעלות על אישה, מתוך התפיסה כי הסדר זה הוא טבעי ומובן מאליו "יש כיום כ-35 מיליון גברים סינים עודפים, שלא תימצא להם בת זוג לעולם כי פשוט אין מספיק נשים. הם יישארו רווקים, לא יוכלו להתחתן ולהביא ילדים, וחלקם יחיו ללא מערכת זוגית כלשהי וללא מיניות." (בוקובזה, 2018). הכפייה ההטרוסקסואלית היא ששוללת מנשים את עצמיותן, ומעצבת את מסלול חייהן ואת תודעתן סביב ערכים גבריים. היא גם זו שמעניקה לגיטימציה להסדר חברתי זה, ומשמרת אותו.

לאורך הכתבה, גבריאל בוקובזה מציג את עצמו כנושא דגל "הגבריות החדשה", גבריות שאינה נכנעת למרותם של חוקי הפטריארכיה וציפיות המגדר המסורתיות. קול "אמיץ", המשמיע את קולם של גברים ב"מצוקה" מכל רחבי העולם, תוך התעלמות בוטה מהמציאות הקשה של הנשים במרחב הפטריארכלי. אמירתו "70 מיליון גברים סינים והודים אינם טועים; סבלם אמיתי ומייצר תמורות חברתיות וכלכליות ממשיות. להפוך טיעון זה של גבר ל"מתבכיין" זו פעולה מיזאנדרית ודכאנית, מעבר להיות אמירה לא אמפתית בעליל. זה סוג הדיכוי שבנים חווים מילדותם באופן רציף – ונשים מפעילות אותו לא פחות מגברים. כך נראית אלימות מגדרית פוצעת. האמירה מכוונת לאיים על מקום רגיש: גבר מתבכיין הוא לא גבר ולכן מוטב לו לשתוק, אם אינו רוצה לעבור ביוש". בוקובזה מסיים את הכתבה במשפט "אני גאה להיות בחברת גברים בכייניים ולהמשיך להתבכיין בעצמי" (בוקובזה, 2018). בוקובזה מציג תופעה חברתית בראייה צרה ולא מכילה. בקשתו לאמפתיה חסרת עיגון, היות והוא עצמו אינו טורח להתבונן מעבר לקבוצת הגברים שהוא רואה כקורבן, ואף פונה להאשמה של הנשים בדיכויים ("סוג הדיכוי שבנים חווים מילדותם באופן רציף, ונשים מפעילות אותו לא פחות מגברים").

בכתבתו, גבריאל בוקובזה ניסה ליצור מודל הגמוני גברי חדש, של גבריות שאינה מפחדת להרים את קולה, "להתבכיין" ולמחות כאשר נעשה לה עוול. הוא מצביע על המבנה המגדרי המסורתי כגורם עוול לגברים, שההבניה החברתית של הגבריות שללה מהן את הלגיטימציה לביטוי רגשי. אמנם יש אמת בטענתו כי אותו ההסדר שמחלק תפקידים ומאפיינים באופן דיכוטומי על פי מין מגביל גם גברים לצד נשים והיה מוטב לכלל אם אותם ההסדרים המיושנים היו זוכים לניעור. יחד עם זאת, לפי ניתוחנו, הסוגיה בה בחר אינה משקפת חברה גברית מושתקת, אלא דווקא חברה פטריארכלית, אשר מותירה את הנשים ללא קול.

בוקובזה יוצר בכתבה מציאות בה גברי החברה הסינית הם הקורבן לפערים הדמוגרפים. אין ספק כי המציאות הדמוגרפית מציבה קושי בפני אוכלוסיית הגברים בסין, אך קשה להשוות את מצבם של הגברים הבודדים למצבן של הילדות והאימהות בסין, במיוחד לאור העובדה שהגברים הללו גודלו וטופחו על ידי הוריהם על חשבון אחיותיהם המתות והנטושות. כתיבתו של בוקובזה מתעלמת מן האחריות של החברה הסינית הגברית, אשר ממשיכה לשחזר דפוסים של אי שוויון מגדרי לאורך שנים. למול עיוות זה מתבלטת חשיבות ספרות מחקר המגדר, המעניקה לצופה כלים לנתח תופעות חברתיות מהזווית המגדרית. קתרין מקינון וסימון דה בבואר השכילו לבאר נקודות מפתח ביחסים בין מגדרים בחברות האנושיות, השופכים אור בשעת ניתוח מקרים לאורך ההיסטוריה של התרבות האנושית. לסיכום, מילותיה של אדריאן ריץ' "גופן של הנשים היא האדמה עליה מושתתת הפטריארכיה" (Rich, 1976: 46), מצלצלות באמינותן עד היום.

 

 

חנה קופר, תלמידה לתואר ראשון בפקולטות לספרות כללית והשוואתית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית.

ניצן ישראלי, תלמידת תואר ראשון בחוג של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותולדות האמנות.

 

 

ביבליוגרפיה:

• בוקובזה, ג. (18.5.2018). כה עזוב יושב אני. הארץ. (גלריה שישי, עמ' 14).
• דה בובאר, ס. (2007). המין השני. ירושלים: הוצאת כתר. (עמ' 9-23)
• מקינון, ק. (2005). "שוני ושליטה: על אפליה מינית", בתוך: ברק-ארז, ד. (עורכת), פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה (עמ' 24-35). תל אביב: הוצאת רסלינג.
• Catalyst, (August 31, 2017). Quick Take: Women in the Workforce: China. http://www.catalyst.org/knowledge/women-workforce-china
• Golley, J. (August, 2012). China’s Gender Imbalance and its Economic Performance. Centre for China in the World, Australian National University. https://www.thechinastory.org/chinas-gender-imbalance-and-its-economic-performance
• Rich, A. (1976). “Of Woman Born: Motherhood as Experience and Institution” New York: W. W. Norton. (P. 64).