במאמר זה נבחן את מדיניות הילודה ואת טענותיו של בוקובזה באמצעות תיאוריות פמיניסטיות, בדגש על הפמיניזם הרדיקלי.

התרבות הסינית הינה תרבות שמרנית, המושתתת על מוסדות ואידיאלים חברתיים נוקשים, הממקמים את הגברים במרכזה. על אף ההתקדמות שחלה בסין, מעמד האישה עדיין נחות מבחינה חברתית וכלכלית. לכן, תחת מדיניות הילודה הנוקשה שנקבעה בשלהי שנות ה-70, הורים רבים שנאלצו לגדל רק ילד אחד, העדיפו שילד זה יהיה ממין זכר ולא נקבה. נחיתות האישה מובילה לכך שהורים יעדיפו להסתמך על בנים שידאגו להם כשיגיעו לגיל פרישה, היות ולנשים סיכויים נמוכים יותר להתקדם בשוק העבודה (Golley, 2012). מציאות זו הביאה הורים סינים לנסות ולהיפטר מבנותיהם טרום הלידה וגם אחריה, דרך הפלות, הרג ונטישת התינוקות ממין נקבה. שלושים ושש שנה לאחר מכן, בשנת 2015 שונה החוק בסין המגביל ילודה יחידה, וכיום הממשלה מעודדת הורים לגדל בנות, ואף מציעה פרסים כלכליים למשפחות שבוחרות לעשות כן. זאת משום שבשל העדפת גידול הבנים על פני הבנות, נוצרו פערים דמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות, וכיום יש כ-35 מיליון יותר גברים מנשים בסין (2012, Catalyst), כשנשים מהוות כ-48% מאוכלוסיית המדינה. ההשלכה של מציאות זו, ונושא כתבתו של בוקובזה, היא עודף של גברים רווקים בסין שלא יוכלו למצוא זוגיות ולהקים משפחה בהמשך חייהם.

התיאוריה הפמיניסטית הרדיקלית טוענת כי הדרך היחידה לגבור על אי השוויון בין המינים היא באמצעות עיצוב החברה מחדש מיסודותיה, היות והאפליה המגדרית נמצאת בכל תחום בחברה, בדגש על התא המשפחתי והניהול החברתי של גוף האישה. קתרין מקינון (מקינון,1987: 30-31), מעלה סוגיות מגדריות שנעדרו מן השיח הפמיניסטי הליברלי, כמו אלימות נגד נשים בתוך ומחוץ לכותלי המשפחה, אונס, זנות ופורנוגרפיה, והצורה בה החברה הפטריארכלית מושתתת על השפלה ודיכוי של נשים. טענתה של מקינון, ושל הפמיניזם הרדיקלי ככלל, נשקפת במצבן של הנשים בסין של היום, המדוכאות בכל פן של אפליית הנשים מושרשת עמוק במדינה זו ומעצבת את החיים החברתיים ככלל, ובתוך כך את חייהם של נשים – החל  מבחירת ההורים ללדת ילדה ממין נקבה, וכלה בהזדמנויות הלימודים, שוק העבודה, הנישואין ואף בבחירת מין ילדיהן, בין השאר. כתבתו של בוקובזה מציגה את שרשרת הפגיעות בנשים דרך נקודת מבטם של גברי החברה, בהצבעה על התופעה של גברים סינים רווקים שלא מצליחים למצוא זיווג, שבוחרים לפנות לאונס ול-"ייבוא כלות". פגיעות נוספות שחוות נשים בחברה הסינית על רקע מגדרן. אם כך, האפליה של נשים אינה מתבטאת במחסומים נקודתיים, אלא בפגיעה גורפת ותמידית, מכל כיוון אפשרי.

עוד נקודה מהגישה הרדיקלית הרלוונטית לניתוחנו, היא האופן בו הזהות הנשית מתעצבת סביב הסטנדרט הגברי (מקינון, 1987: 25; דה בובאר, 2007: 11-16). דה בובאר, לדוגמא, טוענת כי אמות המידה המעצבות את החברה הן גבריות, ולכן נשים מוגדרות ביחס לגברים ולא כישויות עצמאיות. כבר בבחירת הנושא של בוקובזה, ובאופן בו מנסח את דבריו, ניתן למצוא עדויות לטענה זו. עיקר עיסוקו של הכותב הוא לא בדיכוי המהותי של הנשים בסין, כפי שבא לידי ביטוי בתופעה בה אנו דנים, אלא כיצד מצב זה משפיע על הגברים. התפיסה שמשתקפת מכתיבתו, היא כי נשים הן כלי בחיי הגברים, המשמש לשירות הצרכיים הרגשיים הפסיכולוגים והמיניים שלהם, בדגש על הקמת משפחה. "קשה להמעיט במשמעות של אוכלוסיית ענק של גברים רווקים, החיים בחברות מסורתיות בהן הקמת משפחה היא ערך עליון…הרווקים נתפשים כלוזרים חסרי ערך ותקווה…מעמדם החברתי מתכרסם ככל שחולפות השנים, עד שהם הופכים לדמויות שוליות בקהילה." (בוקובזה, 2018)

"בעלות" על אישה בחברה הסינית מהווה סמל סטטוס, בלעדיו הרווקים נדחים לשולי החברה. בוקובזה מוסיף ומשווה את המצב בסין לזה בישראל, בטענה כי "בישראל אין כל בדידות ברווקות ואין סבל או פגיעה בלחיות לבד כגבר", מפני ש"גברי ישראל זוכים מטעם המנגנון הפטריארכלי המרכזי במנת אושר וכוח המספיקה להם לכל החיים" (בוקובזה, 2018). אמנם ייתכן כי בוקובזה ציני, אך אמירתו עדיין משקפת מציאות חיים מסוימת בישראל.  אמירה זו מחזקת את הרושם כי נשים רצויות רק כאשר הן נחוצות – כשהן מממשות רצון גברי להקמת משפחה או תורמות לביטחונן העצמי, למשל. לפי בוקובזה, הפטריארכיה בישראל מקבילה למערכת היחסים בין גברים ונשים בסין, ומספקת את אותם הצרכים,  זאת על אף שאותה המערכת היא זו שהולידה את הצרה המקשה על הגברים בסין.

תפיסה זו ניתן לנתח לעומק גם דרך התיאוריה הפמיניסטית הלסבית, כפי שמנוסחת על פי ריץ' (ריץ', 2006: 171-178).  גישה זו טובעת את המושג "הטרוסקסואליות כפויה", לפיו הטרוסקסואליות הוא מוסד חברתי ולא בהכרח נטייה טבעית. מוסד זה משריש בנשים תפיסות פטריארכליות בדבר מהותן, דרך אידיאולוגיות "רומנטיות". כך נשים מפנימות שהן זקוקות לגבר בכדי להגיע למימוש עצמי, ונכבלות לאותה המערכת הגברית שאחראית על הדיכוי שלהן. לפיכך, המערכת ההטרוסקסואלית מהווה גורם המשמר את ההיררכיה המגדרית, כ"אמצעי להבטחת הזכות הגברית לנגישות פיזית כלכלית ורגשית" (ריץ, 2006: 178). לא זאת בלבד, אלא שהיא משרישה את התפיסה כי הדחף המיני הגברי הוא בלתי ניתן לריסון, ובכך נותנת לגיטימציה לניצול ואלימות מינית כלפי נשים. התאוריה הפמיניסטית הלסבית חושפת את ההנחה שיושבת בבסיס הארגון החברתי, שנשים, גופן וחייהן, הן זכות של גברים.

גישה זו מסבירה את הפנייה של גברים רווקים בסין לאלימות מינית וסחר בכלות ואת ההצדקה החברתית שניתנת לכך. התרבות מחדירה בגברים ונשים כאחד את האמונה כי נשים הן כלי לפורקן מיני של גברים, על כן אם נמנעת מגבר הגישה לאישה דרך נישואין, הוא רשאי לעתור אחר אלטרנטיבות אחרות, גם אם פוגעניות. גם בעצם צורת הכתיבה של המאמר הנדון ניתן לאתר תפיסה זו, שכן בוקובזה מתייחס לנשים כאל סוג של סחורה, תוך שימוש במונחים של היצע וביקוש. לאורך כל המאמר בוקובזה מדבר על נשים לא רק בהשוואה לגברים, אלא כדבר המגיע להם. רחמיו יוצאים אל הרווקים הסינים שנשללת מהם הזכות לבעלות על אישה, מתוך התפיסה כי הסדר זה הוא טבעי ומובן מאליו "יש כיום כ-35 מיליון גברים סינים עודפים, שלא תימצא להם בת זוג לעולם כי פשוט אין מספיק נשים. הם יישארו רווקים, לא יוכלו להתחתן ולהביא ילדים, וחלקם יחיו ללא מערכת זוגית כלשהי וללא מיניות." (בוקובזה, 2018). הכפייה ההטרוסקסואלית היא ששוללת מנשים את עצמיותן, ומעצבת את מסלול חייהן ואת תודעתן סביב ערכים גבריים. היא גם זו שמעניקה לגיטימציה להסדר חברתי זה, ומשמרת אותו.

לאורך הכתבה, גבריאל בוקובזה מציג את עצמו כנושא דגל "הגבריות החדשה", גבריות שאינה נכנעת למרותם של חוקי הפטריארכיה וציפיות המגדר המסורתיות. קול "אמיץ", המשמיע את קולם של גברים ב"מצוקה" מכל רחבי העולם, תוך התעלמות בוטה מהמציאות הקשה של הנשים במרחב הפטריארכלי. אמירתו "70 מיליון גברים סינים והודים אינם טועים; סבלם אמיתי ומייצר תמורות חברתיות וכלכליות ממשיות. להפוך טיעון זה של גבר ל"מתבכיין" זו פעולה מיזאנדרית ודכאנית, מעבר להיות אמירה לא אמפתית בעליל. זה סוג הדיכוי שבנים חווים מילדותם באופן רציף – ונשים מפעילות אותו לא פחות מגברים. כך נראית אלימות מגדרית פוצעת. האמירה מכוונת לאיים על מקום רגיש: גבר מתבכיין הוא לא גבר ולכן מוטב לו לשתוק, אם אינו רוצה לעבור ביוש". בוקובזה מסיים את הכתבה במשפט "אני גאה להיות בחברת גברים בכייניים ולהמשיך להתבכיין בעצמי" (בוקובזה, 2018). בוקובזה מציג תופעה חברתית בראייה צרה ולא מכילה. בקשתו לאמפתיה חסרת עיגון, היות והוא עצמו אינו טורח להתבונן מעבר לקבוצת הגברים שהוא רואה כקורבן, ואף פונה להאשמה של הנשים בדיכויים ("סוג הדיכוי שבנים חווים מילדותם באופן רציף, ונשים מפעילות אותו לא פחות מגברים").

בכתבתו, גבריאל בוקובזה ניסה ליצור מודל הגמוני גברי חדש, של גבריות שאינה מפחדת להרים את קולה, "להתבכיין" ולמחות כאשר נעשה לה עוול. הוא מצביע על המבנה המגדרי המסורתי כגורם עוול לגברים, שההבניה החברתית של הגבריות שללה מהן את הלגיטימציה לביטוי רגשי. אמנם יש אמת בטענתו כי אותו ההסדר שמחלק תפקידים ומאפיינים באופן דיכוטומי על פי מין מגביל גם גברים לצד נשים והיה מוטב לכלל אם אותם ההסדרים המיושנים היו זוכים לניעור. יחד עם זאת, לפי ניתוחנו, הסוגיה בה בחר אינה משקפת חברה גברית מושתקת, אלא דווקא חברה פטריארכלית, אשר מותירה את הנשים ללא קול.

בוקובזה יוצר בכתבה מציאות בה גברי החברה הסינית הם הקורבן לפערים הדמוגרפים. אין ספק כי המציאות הדמוגרפית מציבה קושי בפני אוכלוסיית הגברים בסין, אך קשה להשוות את מצבם של הגברים הבודדים למצבן של הילדות והאימהות בסין, במיוחד לאור העובדה שהגברים הללו גודלו וטופחו על ידי הוריהם על חשבון אחיותיהם המתות והנטושות. כתיבתו של בוקובזה מתעלמת מן האחריות של החברה הסינית הגברית, אשר ממשיכה לשחזר דפוסים של אי שוויון מגדרי לאורך שנים. למול עיוות זה מתבלטת חשיבות ספרות מחקר המגדר, המעניקה לצופה כלים לנתח תופעות חברתיות מהזווית המגדרית. קתרין מקינון וסימון דה בבואר השכילו לבאר נקודות מפתח ביחסים בין מגדרים בחברות האנושיות, השופכים אור בשעת ניתוח מקרים לאורך ההיסטוריה של התרבות האנושית. לסיכום, מילותיה של אדריאן ריץ' "גופן של הנשים היא האדמה עליה מושתתת הפטריארכיה" (Rich, 1976: 46), מצלצלות באמינותן עד היום.

 

 

חנה קופר, תלמידה לתואר ראשון בפקולטות לספרות כללית והשוואתית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית.

ניצן ישראלי, תלמידת תואר ראשון בחוג של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותולדות האמנות.

 

 

ביבליוגרפיה:

• בוקובזה, ג. (18.5.2018). כה עזוב יושב אני. הארץ. (גלריה שישי, עמ' 14).
• דה בובאר, ס. (2007). המין השני. ירושלים: הוצאת כתר. (עמ' 9-23)
• מקינון, ק. (2005). "שוני ושליטה: על אפליה מינית", בתוך: ברק-ארז, ד. (עורכת), פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה (עמ' 24-35). תל אביב: הוצאת רסלינג.
• Catalyst, (August 31, 2017). Quick Take: Women in the Workforce: China. http://www.catalyst.org/knowledge/women-workforce-china
• Golley, J. (August, 2012). China’s Gender Imbalance and its Economic Performance. Centre for China in the World, Australian National University. https://www.thechinastory.org/chinas-gender-imbalance-and-its-economic-performance
• Rich, A. (1976). “Of Woman Born: Motherhood as Experience and Institution” New York: W. W. Norton. (P. 64).

 

הפרשנות שלי לאוהל של מלינובסקי

 

לאחר לימודי התואר השני נרשמתי ללימודי הדוקטורט בארה"ב. כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי בחוג לאנתרופולוגיה בהנחייתם של פרופ' דניאל סמית, פרופ' קטרין לץ ופרופ' קית בראון באוניברסיטת בראון הנמצאת ברוד איילנד, המדינה הכי קטנה בארצות הברית. את התקופה שלי בארצות הברית בלימודי הדוקטורט אני יכולה לתאר במילותיו של דיקנס: "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים". התקופה הזאת הייתה מאתגרת והיא כללה הרבה משברים ומכתבי דחייה מסוכנויות מימון, אך היא גם הייתה מלאה באושר, במפגשים מרגשים וחשובים, בחברים וקולגות חדשים, בפריצות דרך מקצועיות ובקצת מכתבים על קבלת מלגות ומענקים. 

החלטָתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על "המשבר הדמוגרפי" ברוסיה הייתה מקרית למדי. בקיץ אחד נסעתי לעיר פרובינציאלית ברוסיה כדי לאסוף חומרים למחקר על פרקטיקות של הכלכלה הלא פורמלית ועל הזיקה שלהן ליחסי מרכז-פריפריה ברוסיה הפוסט-סובייטית (יום אחד אני עוד אעשה את המחקר הזה! יש לי קובץ במחשב הכולל את כל הרעיונות למחקר עתידי שאני רוצה לעשות). במהלך עבודת השדה גיליתי שכמעט כל מי שפגשתי במהלך השהות הקצרה שלי בעיר רצה לדבר על הירידה בשיעורי הילודה. אנשים הביעו דאגה אותנטית בנוגע להצטמקות האוכלוסייה ולסכנות הגלומות בכך. ההתרגשות שבה התייחסו אנשים לבעיה החברתית הזאת, כמו גם ריבוי הדעות בנוגע למקור הבעיה ולתפקיד המדינה בפתרונה, גרמו לי להתעניין בסוגיה ולהפוך אותה לנושא המחקר שלי.

שלט פרסום של ההון האימהי ברחבי העיר. הצילום שלי.

בשנת 2006 הנשיא פוטין פנה לאסיפה הפדרלית בנאום שבו הוא קרא לבעיה הדמוגרפית "הבעיה הכי דרמטית העומדת בפני האומה בעתיד הקרוב". בשנת 2007, בעקבות הנאום של פוטין, נכנסה לתוקף מדיניות חדשה המציעה לנשים תמריץ כספי להביא ילד שני לעולם. מענק כספי חד פעמי בסה”כ כשלושה עשר אלף דולר הנקרא "ההון האמהי" ינתן לכל אישה ביום ההולדת השלישי של הילד השני שלה הנולד אחרי ינואר 2007, כאשר הכסף הזה יכול לשמש רק לשלושה דברים המוכתבים על יד המדינה (משכנתא, חינוך ותכניות פנסיה).

המדיניות הזאת והנאום של הנשיא פוטין שקדם לה עוררו דיונים ציבוריים רבים בדבר זכותה של המדינה להתערב בחיי האזרחים והיכולת שלה לגרום לעלייה בשיעורי הילודה. הדיונים בדבר האפקטיביות של המדיניות היו מלווים ברגשות עזים ואפילו בוויכוחים מקצועיים בקרב קהילת הדמוגרפים. הם חרגו בהרבה מעבר לדיונים דיסציפלינאריים בתנודות האוכלוסייה וגלשו לעיסוק במוסר ובאתיקה של פריון ומשפחה, בלאומיות ולאומנות, בדמוקרטיה, בקסנופוביה, בדת ובתרבות.

כך למשל, הדימוי שהפך להיות דומיננטי בייצוגים של הבעיה הוא תיאור סטטיסטי שבו שתי עקומות – העקומה של שיעורי הילודה והעקומה של שיעורי התמותה – מצטלבים מסביב לרגע ההיסטורי של התפרקות ברה"מ. גם אם הירידה בשיעורי הילודה החלה כבר בשנות השישים, בשנת 1992 שיעורי התמותה עלו לראשונה על שיעורי הילודה באופן משמעותי, והובילו לריבוי שלילי ברוסיה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברוסיה בשנת 2010 האוכלוסיה של רוסיה הייתה 142.9 מיליון תושבים לעומת 148 מיליון בשנת 1990 –  גידול שלילי של 5.1 מליון תושבים. התיאור הזה הגיע לציבור הרחב תחת הכותרת "הצלב הרוסי,” מטאפורה תרבותית רבת עוצמה. באמצעות השילוב בין עובדות מדעיות להצהרות בעלות אופי פוליטי, המטאפורה הזו עושה פוליטיזציה הן של המצב הדמוגרפי והן של הדמוגרפיה כדיסציפלינה מדעית. אף שכביכול "הצלב הרוסי" היה אמור לתאר תהליכים דמוגרפיים אובייקטיבים, בפועל הדימוי הזה מלווה בקונוטציות מוסריות ודתיות רבות הלקוחות מדימויים נוצרים של סבל ונרטיבים אחרים בדבר סבלה של האומה הרוסית (ראו איור 1). 

התחלתי את המחקר שלי משאלה פשוטה ובסיסית. ההיסטוריה של רוסיה במאה ה-20 (מהפכה, מלחמת העולם השנייה ועוד) הינה סדרה של תנודות דמוגרפיות רבות עוצמה, אך דווקא התנודה האחרונה שהתרחשה סביב ל-1992 ולהתפרקות ברה"מ זכתה לכינוי "המשבר הדמוגרפי." הייתי סקרנית ללמוד כיצד הופכת מציאות דמוגרפית מסויימת למציאות משברית, כיצד נוצרות קטגוריות שבאמצעותן המציאות הדמוגרפית מכוננת כמציאות משברית וכיצד הקטגוריות האלה מעצבות ייצוגים פופלריים ומדעיים של הבעיות הקשורות לאוכלוסיה ברוסיה. כדי ללמוד על הכוחות הפוליטיים והחברתיים המעורבים בתהליך התחלתי את עבודת השדה הארוכה בעיר פרובינציאלית גדולה בהרי אורל. יקטרינבורג (לשעבר סברדלובסק) הינה עיר הבירה האדמיניסטרטיבית של איזור גדול המאופיין על יד תעשיה כבדה, בעיקר עיבוד מתכות וזיקוק מוצרי נפט ופחם, ומשאבי טבע רבים. התפתחות האיזור בתקפות ברה"מ תרמה גם לצמיחה של מרכזי מחקר אקדמיים, ומוסדות תרבותיים חשובים המספקים מומחים וידע יישומי עבור מעצבי המדיניות האזורית והמוניציפלית.

בעבודת השדה שלי התמקדתי באינטראקציות בין "המומחים" לבין סוכני המדינה האחראים על פיתוח ויישום המדיניות הדמוגרפית ברוסיה. עקבתי אחרי הדמוגרפים ואנשי בריאות הציבור, שאיתם עבדתי במכון מחקר גדול בעיר, לכל מקום – לישיבות שלהם עם נציגי המושל, לשיעורי דמוגרפיה שהם העבירו לפקידי הרווחה בעיר, לישיבות של קבוצות המחקר שלהם בתוך המכון עצמו ולכנסים מקצועיים של הדיסציפלינה. השתתפתי גם באיסוף ועיבוד נתונים של סקר בנושא של המדיניות הדמוגרפית החדשה. נוסף על כך, כפי שהתבהר לי תוך כדי עבודת השדה, גם הידע של מומחים לפסיכולוגיה משחק תפקיד חשוב באופן שבו המדינה והאזרחים הרוסים מבינים את "המשבר הדמוגרפי" ומדברים עליו. לכן, בשלב מוקדם יחסית בעבודה הוספתי את המומחים לשיח הטיפולי ככוח חברתי חשוב המשתתף בכינון הבעיה הדמוגרפית. הגילוי של הידע הפסיכולוגי כמרכיב חשוב בשיח היה עוד הוכחה לייחודיות ולאפקטיביות של שיטות המחקר האנתרופולוגיות. הייתי מפספסת, קרוב לוודאי, את המיקום החשוב של מסגרת החשיבה והפרקטיקות הפסיכולוגיות בשיח על המשבר הדמוגרפי אילולא הייתי נוכחת בשדה ונחשפת למגוון של תגובות לבעיה הדמוגרפית ולמדיניות החדשה כמו גם לסתירות הפנימיות בתגובות האלה.   

בניסיון שלי להבין כיצד האינטראקציות בין המומחים לסוכני המדינה מעצבות את השיח על המשבר הדמוגרפי ברוסיה הפוסט-סובייטית התמקדתי בין היתר במושג האוכלוסייה. העבודה שלי עוקבת באמצעות מושג זה אחר שינויים וקווי המשכיות בין שתי מדינות – המדינה הסובייטית והמדינה הרוסית הפוסט-סובייטית. לטענתי, יחד עם שינוי השיטה הפוליטית במעבר מברית המועצות לרוסיה הפוסט-סובייטית, ובמיוחד בתקופה שמאז עלייתו של פוטין לשלטון, עבר מושג האוכלוסייה שינויים משמעותיים הן בשיח הציבורי הן בשפה המקצועית של המומחים. גם המדינה הסובייטית ו"המומחים" הסובייטים לדמוגרפיה היו מוטרדים לא פעם מהמגמות של הירידה בשיעורי הילודה ושל צמצום האוכלוסייה. ולמרות זאת, האופן שבו המדינה ו"המומחים" הסובייטים תפסו את מושג האוכלוסייה היה שונה. בתהליכי עיצוב המדיניות הדמוגרפית שלה ראתה המדינה הסובייטית את האוכלוסייה כאובייקט פסיבי ואת השיטות הפוליטיות שלה – שינוי מבני באמצעות תכניות רווחה – ככלי אולטימטיבי במאבק בבעיות הדמוגרפיות.

לעומת זאת, המדינה החדשה משנה את יחסי המרחק והקרבה בינה לאוכלוסיה שלה. אף שהידע הדיסציפלינרי של המומחים לדמוגרפיה שפועלים היום נוצר בתקופה הסובייטית והחשיבה שאפיינה אותה, כיום הם מכוננים את מושג האוכלוסיה לא כאובייקט אלא כסובייקט האחראי לבעיות הדמוגרפיות של עצמו. יחידת ההתייחסות של מעצבי המדיניות, כמו גם של המומחים שמתווכים את המדיניות הזאת, הינה ה"התנהגות הדמוגרפית" של האזרחים. לפי התפישה הזאת, הטרנספורמציה בדפוסי ההתנהגות הדמוגרפית (מספר ילדים, החלטות בתוך המשפחה וכדומה) צריכה להתרחש ברמה אינדיבידואלית. שינויים ברמת הפרט יביאו בסופו של דבר לשינויים במגמות הסטטיסטיות של גידול האוכלוסין. הפרויקט הפוליטי של היציאה מהמשבר הדמוגרפי הופך להיות חלק מהסובייקטיביות של כל אחד ואחת והאזרחים מתבקשים לקחת אחראיות על המצב הדמוגרפי בו הם חיים. כך, הרצון לפתור את הבעיה הדמוגרפית הופך להיות חלק בלתי נפרד מעולם המושגים של האזרחים ברוסיה הפוסט-סובייטית. למרות התרבות והפרקטיקות הדיסציפלינריות המאוד שונות, כל המומחים "לבעיה הדמוגרפית" שחקרתי הופכים את המוסר ואת שאלות ההתנהגות האתית של הפרט ליחידת ההתחייסות שלהם. בסופו של דבר, התפישות האלה בדבר ה"התנהגות הדמוגרפית ההולמת" הופכות להיות המכנה המשותף שמכונן את הבעיה הדמוגרפית ברוסיה הפוסט-סובייטית. הידע  הדמוגרפי הזה תורם גם לכינון ועיצוב תפיסות חברתיות לגבי המוסר האינדיבידואלי ולגבי היחסים הראויים בין אזרח למדינה.

העבודה  לא מסתיימת עם סיום כתיבת התזה או כתיבת הדוקטורט. אני ממשיכה לחשוב ולכתוב על הנושאים האלה כיום כפוסט-דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה כאן, באוניברסיטה העברית. למשל, אחד הנושאים שפיתחתי ואני ממשיכה לפתח מאז סיום הדוקטורט הוא התפקיד של השיח הטיפולי בעיצוב השיח על המשבר הדמוגרפי ברוסיה הפוסט-סובייטית. במאמר שכתבתי בנושא אני טוענת כי השפה הפסיכולוגית משתתפת באופן פעיל בכינון הבעיה הדמוגרפית כבעיה של המוסר האינדיבידואלי של הפרט. נוסף על כך, אני עובדת על מאמר חדש ובו אני בוחנת פרקטיקה מדעית של חיזויים (population forecasting).  טכניקה מדעית זו, אני טוענת, תורמת לכינון המציאות הדמוגרפית כמציאות משברית. אבל על המאמרים האלה ועל שאר הפרויקטים העתידיים אספר בפעם אחרת. 

 

במיוחד אנשים שהכירו אותי מתקופת הלימודים שלי בתואר ראשון (בסטטיסטיקה וסוציולוגיה) ובתואר שני (סטטיסטיקה ודמוגרפיה) או מעבודתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס). העבודה שלי בלמ"ס מאז סיום התואר השני גרמה לתפנית בחיי. ההיחשפות לנתונים הרבים גרמה לי להתעניין פחות בסטטיסטיקה ויותר בדמוגרפיה וסוציולוגיה. במיוחד לאחר שהתרשמתי שחוקרים במדעי החברה שמתעניינים באוכלוסייה הערבית אינם מנצלים מספיק את מאגרי הנתונים הקיימים בלמ"ס. לכן, את התואר השלישי בחרתי לעשות בדמוגרפיה. את האמת, עד היום קשה לי להפריד בין דמוגרפיה לסוציולוגיה. צירופו של החוג ללימודי אוכלוסייה באוניברסיטה העברית, כמגמה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עזר לי להזדהות גם כסוציולוג.

קשה מאד להציג תופעה דמוגרפית מבלי להציג אותה בנתונים סטטיסטיים ומבלי לקשור אותה לדיסציפלינות אחרות במדעי החברה (במיוחד: סוציולוגיה על רוב תחומיה, אנתרופולוגיה וכלכלה). בכדי להבין את הגורמים לכל תופעה יש צורך בניתוח סטטיסטי, כאן אני נעזר בידע שרכשתי בסטטיסטיקה.

כסיכום חלק זה, תרשו לי להזדהות כ- "סוציולוג כמותני". למה לא דמוגרף?! כי אני עוסק בהצגה ובניתוח של תופעות חברתיות בנוסף לתופעות דמוגראפיות קלאסיות (פריון, נישואין וגירושין, תמותה והגירה). יש כאלו שיבחרו לתייג התעסקות בשינויים בהשכלה ובתעסוקה למשל כתופעות דמוגראפיות. אני בחרתי לתייגן כתופעות חברתיות כלליות, כי מצד אחד תופעות אלו מהוות תופעות עצמאיות שיש להסבירן אך מצד שני הן חלק מההסבר החברתי-כלכלי לשינויים ברוב התופעות הדמוגראפיות. במילים אחרות רוב ה"דמוגרפים" (או הסוציולוגים הכמותיים) עוסקים בהצגה כמותנית של תופעות דמוגרפיות ותופעות אחרות, מנתחים אותם בכלים סטטיסטיים ומסבירים אותם בכלים תיאורטיים ממדעי החברה (בעיקר תיאוריות סוציולוגיות כלכליות ודמוגרפיות).

לפני שנים רבות ,עוד הייתי רווק, השתתפתי בשיח של גברים ערבים "משכילים" על האישה המועדפת. ליתר דיוק, עם איזו אישה כדאי להתחתן? אחד המשתתפים היה נשוי טרי ודיבר מתוך כאב "תדאגו שיהיה לה רישיון נהיגה לפני הנישואין – זה עולה לי הרבה כסף"; אחר (עוד היה רווק) דיבר על המקצוע שלה "כדאי לכם להתחתן עם מורה – אתה לא צריך להתחלק איתה בהגעה מוקדמת לבית. כשאתה מגיע אתה אוכל ונח".  לא דיברנו על יופי ולא על אהבה. השיח היה פשוט רציונאלי ונטול רגשות. מבחינה מעשית הם צודקים, זה נוח.  הבעיה עם השיח לא הייתה המעשיות שבו אלא תפיסת העולם שלנו בחלוקת התפקידים בין המינים. אני טוען שתפיסת העולם שלנו, גם כמשכילים, היא עדיין מסורתית. הגבר עדיין נתפס כ "המפרנס העיקרי" של המשפחה: עם בואו לבקש את ידה של אישה הוא צריך להוכיח עמידות כלכלית (דירה משלו והכנסה מובטחת).

רציתי לדבר על נשים ופתאום אני מדבר על שיח של גברים!

בדוקטוראט עסקתי בשינויים בדפוסי הנישואין בקרב נשים מוסלמיות במרכז וצפון ישראל. העבודה הייתה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון עסק בהישארות נשים ברווקות עד גיל מבוגר; בחלק השני עסקתי בבחירת בן זוג מאותה חמולה לעומת חמולה אחרת תוך אבחנה אם זה מאותו יישוב מגורים או מיישוב אחר. אתמקד להלן בעיקר בחקירת ההישארות ברווקות.

הרבה הופתעו כאשר הצגתי את הנתונים. הופתעו מכך ששיעור ההישארות ברווקות בקרב נשים ערביות גבוה משמעותית מזה של הנשים היהודיות. דמוגרפים לא הופתעו מעוצמת התופעה והם מסבירים את התופעה על ידי המושג "דוחק בנישואין – Marriage Squeeze".  דוחק בנישואין מתרחש כאשר יש מחסור בגברים. המחסור בגברים יכול להיווצר כתוצאה ממוות סלקטיבי מסיבי של גברים (במלחמות למשל) או מהגירה סלקטיבית של גברים. מחסור בגברים יכול להיות וירטואלי (קרי, אין מחסור ממשי בגברים) בחברות בהן קיים מבנה גילאים בצורת פירמידה וקיים פער חיובי בין גיל הגבר לגיל האישה בעת הנישואין. מבנה גילאים של פירמידה נובע בעיקר מרמת פריון גבוהה. השילוב בין מבנה גילאים של פירמידה עם הפרש בין גיל האישה לגיל הגבר יוצר מחסור וירטואלי בגברים, שגורם לכך שנשים רבות לא מצליחות למצוא גבר.

להסרת ספק, התופעה אינה מתוך בחירה בחיים מודרניים. להפך, היא תוצאה של ההמשכיות בתפיסת חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים. השאלה המרכזית היא למה יש פער בגיל בין הגבר לאישה? אני טוען שחלוקת התפקידים המסורתית היא הסיבה העיקרית. האישה נכנסת לשוק הנישואין מיד לאחר סיום הלימודים והגברים נכנסים לשוק הנישואין רק לאחר שהם מוכיחים עמידות כלכלית. כלומר, גם אם האישה הייתה רוצה להתחתן עם גבר בגילה, היא הייתה צריכה להמתין מספר שנים עד שהוא יתבסס, אך מכיוון שהיא רוצה להתחתן בגיל צעיר היא נאלצת לחפש גבר שכבר ביסס את עצמו (לרוב יותר מבוגר). לא נמצא שום ביטוי תרבותי שבו יש העדפה לפער בגילאים, עובדה לכך היא שיותר ממחצית (לפי תוצאות המחקר בדוקטוראט) שנישאות בגיל מבוגר (מעל 25) עושות זאת עם גבר בגילן או צעיר מהן. ביסוס נוסף לטיעון זה, נמצא בשכיחות המצומצמת של התופעה בעבר. מה, הם היו פחות מסורתיים?! לא! פשוט, גם הגברים התחתנו בגיל צעיר מאד.

הרבה שואלים אותי, איך פותרים את ה"בעיה"? אני אוהב לתאר זאת ב"מצוקה" (במקום "בעיה"). צמצום התופעה על ידי התרת נישואין פוליגאמיים אוהרחבת שוק הנישואין (הגדה המערבית וירדן) אינם נראים ריאליים בהוויה הישראלית ובכל מקרה, גם אם הם גורמים לצמצום התופעה, הם מביאים איתם מצוקות אחרות. ההצעה שלי בדרך כלל היא לשפר את מעמדה של האישה בשני תחומים, הורדת הפריון ושינוי בתפיסה המסורתית בחלוקת התפקידים. הורדת הפריון לרמת התחלופה (2.1 ילדים לאישה) יגרום להעלמת הדוחק בנישואין רק בדור הבא. השינוי בתפיסה שהעמידות הכלכלית לקראת הנישואין צריכה להיות בחלקה של האישה כמו הגבר כאחד. שינוי זה עשוי להביא לדחיית גיל הנישואין של האישה, דבר שיתרום לצמצום הפער בין גיל הגבר לגיל האישה.

ניתן לפתור את ה"בעיה" מבלי לצמצם את התופעה. ה"בעיה" היא המצוקה של נשים אלו ושל משפחותיהן. מצוקת הנשים היא הימנעותן ממימוש מיניותן והמצוקה של המשפחה היא החשש ממימוש מיניותן והפגיעה ב"כבוד המשפחה". האישה הרווקה נמצאת בדילמה מוסרית. מצד אחד היא רוצה לנצל את זכותה הלגיטימית למימוש עצמה כאישה ומצד שני היא רוצה להימנע מלפגוע בכבוד משפחתה. לכן כאן דרוש שינוי תרבותי הרבה יותר עמוק מאשר שינוי בתפיסת חלוקת התפקידים. שינוי בתפיסות לגבי התנהגותה המינית של האישה עשוי להביא לצמצום המצוקה אך שינוי זה לא נראה ריאלי בשנים הקרובות.

אין לי ספק שהתופעה של הישארות ברווקת משנה ותמשיך לשנות את התפיסות התרבותיות לגבי מעמדה של האישה הערבייה. אחת התפיסות שניתן לראות הוא שינוי עמדות של המשפחה הערבית לגבי העדפתם של הנישואין האנדוגאמיים. בדוקטוראט מצאתי שאחד הגורמים שהביאו לירידה בנישואי הקרבה ועלייה בנישואין אקסוגאמיים היא הדוחק בנישואין. יותר ויותר נשמעים ביטויים כמו "יותר חשוב שתתחתן, פחות חשוב עם מי!"

תופעת הרווקות גורמת למשפחה הערבית לחפש אסטרטגיות ל"שיווק" הנשים בשוק הנישואין. אחת הדרכים לשיווק היא שינוי עמדות לגבי השכלה. העדפתם של גברים צעירים לנשים עם השכלה תיכונית ומעלה גורמת למשפחה להסכים שהנשים ירכשו השכלה על תיכונית. העדפתו של הגבר הערבי לאישה עם השכלה לא נובעת רק מהרצון שתהיה לו אפשרות לעזרה כלכלית, היא נובעת גם מהתפיסה שחינוך ילדים הינו חלק מתפקידיה המסורתיים של האישה. אחרת לא ניתן להבין את הסתירה בין ההעדפה לאישה משכילה לבין פעילות מצומצמת של האישה הנשואה בשוק העבודה. הסברים מדעיים יותר נקווה שיתקבלו במחקר שמעסיק אותי בחודשים הקרובים. מחקר שעוסק בהשפעת ההשכלה, הנישואין וגידול הילדים על פעילותה של האישה הערבייה בשוק העבודה.

לסיכום, היחשפותה של החברה הערבית בישראל לדפוסי התנהגות מודרנית של האישה, הביאה ללא ספק, לספיגה של חלק מדפוסים מערביים אלו. ניתן להסכים עם הישאם שראבי שהחברה הערבית

עברה ממצב של שליטה קלאסית של הגברים במשפחה (Patriarchy) למצב שבו הפטריארך מנצל את השינויים המודרניים ומתאימם לצרכים של המשך השליטה שלו (Neopatriarchy). המעבר לאסטרטגיה החדשה של השליטה הגברית מעידה על מלחמת הישרדות של הגבר הערבי. כמה זמן הוא ישרוד? האם יהיה עוד שלב לקראת ה"מודרניזציה"?.

 

לכן, היות שמספר הלומדים במסלול זה הוא הגדול ביותר מכל מסלולי המחלקה, אנו מגיעים למצב שבו שאר המסלולים מוזנחים. ייתכן מאד שזו לא הכוונה של המחלקה, אבל בעקבות האילוצים המבניים והרצונות האישיים, מתפתחת ההתייחסות הרבה של המחלקה למסלול, בעיקר כשהסטודנטים הארגוניים מרגישים שהם לא מקבלים את מה שהם צריכים להמשך חייהם. הקול האירגוני נשמע. ובכן, אני רוצה עכשיו להשמיע ולהציג את הצד השני, של המוזנחים, של המסלול עם הכי פחות סטודנטים. של דמוגרפיה.

בעיניי, דמוגרפיה היא תחום בסיסי בחקר החברה. דמוגרפיה, לאלה שחושבים שזו רק סטטיסטיקה ומחקר כמותני על אוכלוסיות, היא תחום שנוגע בהרבה היבטים בחיים, ובעצם הגדרת הדמוגרפיה תלויה בחוקר עצמו. מעבר לשיעורי פריון, שיעורי תמותה ותוחלת חיים, דמוגרפיה עכשווית עוסקת בין השאר בקשרים בין כלכלה לאוכלוסין, בהשפעות השימוש באמצעי מניעה, בהגירה לא חוקית ובכוחות עבודה. כל אלה נושאים סוציולוגים הדורשים מחקר עמוק ואיכותני, כמו גם שימוש בסטטיסטיקות "יבשות".

ניתן להסביר דמוגרפיה כתחום החוקר את הקשר בין אוכלוסיה לכלכלה, לסביבה ולתרבות. למשל, בשינויים בשימוש בקרקעות בעקבות גידול אקספוננציאלי של חברות, או בדרישה הגבוהה לאנרגיה בבתים של קשישים, או במספר המיטות לילודה הנדרשות בבית חולים, או בהשלכות השונות על חברות קולטות מהגרים במספרים שונים. אולי זה תחום מיוחד כיוון שיש לו השלכות מעשיות. סוציולוגיה יישומית, אם תרצו.

למי שמעוניין ללמוד דמוגרפיה אפילו קיים מקום אחד בארץ לשם כך (רמז: כאן). אז אפשר לחגוג? לצערי, לא. אני לומדת תואר שני בדמוגרפיה ומרגישה שאני אצא עם תואר שני כללי – עם קצת אנתרופולוגיה, קצת אירגונים, קצת סוציולוגיה, וקצת דמוגרפיה. וזו לדעתי בעיה של כל מי שמגיע ללמוד תואר שני במחלקה. ברור לי שטוב להרחיב את הידע ולשלב בין דיסציפלינות, אבל זה מה שאנו עושים בתואר הראשון. בתואר שני אנו באים כדי להתמקד יותר, להתמחות ולהעמיק מעבר למה שלמדנו בתואר הראשון. וזה לא קורה. עדיין אנו טועמים קצת מהכל.

בנוסף לאופי האקלקטי של התואר בדמוגרפיה, הפער בין קיומו הרשמי של התואר לבין המציאות דה פקטו מתבטא בקשיים נוספים איתם נאלצים תלמידי הדמוגרפיה הבודדים להתמודד. במישור הארגוני, כוחם המועט של תלמידי המסלול אינו מאפשר להם כל פעולה ממשית אל מול קובעי המדיניות במחלקה לשם עיצוב התואר שלהם. כתוצאה מכך, קורסים רבים, שאליהם לא נרשמים מספיק סטודנטים, אינם נפתחים. תופעה זו פוגעת כמובן ביכולת להעשיר את הידע הרב תחומי (בתוך גבולות הדמוגרפיה, כוונתי) ולהעמיק בתחומי עניין מגוונים כמצופה מלימודים במוסד להשכלה גבוהה, ובעיקר במסגרת התואר השני. יתרה מכך: העדר מגוון קורסי דמוגרפיה מחייב את תלמידי המסלול להרשם כולם למספר מצומצם של קורסים.

אך גם קורסים אלו מתקיימים רק הודות לתלמידי שאר המסלולים, שנאלצו, לרוב, להירשם אליהם בעל כורחם (אם בשל הצורך להשלים נ"זים או בשל אילוצי לוחות זמנים). האווירה הקיימת בשעורי ה"אין ברירה" הללו רחוקה מהדיון הפורה שהיה יכול להתקיים בכיתה בה התלמידים חובשים את ספסל הלימודים מתוך בחירה ועניין. בקורסים כאלה חווית הלימודים הבלתי פורמלית כמעט ואינה מתקיימת, או שהיא מוגבלת למדי.

למי שרוצה ללמוד דמוגרפיה, או אפילו לצבור מספיק ידע בכדי לצאת לעבוד בתור דמוגרף, המחלקה לא מספקת את הכלים לכך, וזאת כיוון שהיא מנסה לספק בנוסף את הכלים גם לסוציולוגיה, גם לאירגונים וגם לאנתרופולוגיה. במצבם של המסלול והמחלקה כיום, כשאין לי אפילו סמינר דמוגרפי אחד, כשהשנה רק שני מרצים מלמדים קורסי דמוגרפיה וכשאין תמיכה סטודנטיאלית, המסלול הדמוגרפי איננו מאפשר ללמוד דמוגרפיה כראוי. האוניברסיטה מתהדרת בנוצות לא לה כאשר היא מציעה לימודי דמוגרפיה לתואר שני, לימודים אשר הם, למעשה, דלים בתוכן. לדעתי, אין טעם לקיים מסלול לימודים חלש וצריך לנסות לחזק אותו. אך אם אין את האמצעים לחזק את כל המסלולים הנלמדים במחלקה, אולי יש לסגור אחד מהם ולהפנות את המאמצים לטיפוח וחיזוק מסלולי הלימוד האחרים במחלקה. אם כתוצאה מכך ייסגר המסלול לדמוגרפיה במחלקה אז מי שירצה ללמוד דמוגרפיה יצטרך כנראה לעשות זאת בחו"ל; שם הוא יזכה בתואר מעמיק בתחום בו התכוון להשכיל מלכתחילה. לחלופין, ייתכן שמה שנדרש הוא שהמסלול לדמוגרפיה יעבור למחלקה אחרת, בה הסטודנטים מפחדים פחות ממחקר כמותני, למשל המחלקה לסטטיסטיקה, ואולי אז החולשה הנובעת מחוסר תלמידים תיפתר.

ברור לי שאלו הצעות קיצוניות, שאינן מהוות בהכרח את הפתרונות הטובים ביותר, אך משהו צריך לעשות, ומתוך אהבתי את התחום הדמוגרפי ואת האנשים הפועלים היום במגמה ובמחלקה אני סבורה שיש לפתור את המצב הנוכחי. אמנם אין לי פיתרון קסם, אך ברור לי שהמחלקה צריכה לשנות את ההתנהלות של המסלולים לתואר שני לפני שיהיה מאוחר מדי – כך, בכל מקרה, המצב לא יכול להמשך.

 

אשירה מנשה היא סטודנטית לתואר שני במגמת דמוגרפיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית. היא כותבת על הגירת אנשי רפואה מאפריקה והשלכותיה בהנחיית אלכס ויינרב.

 

ילודה היא מרכיב הגידול הדומיננטי ביותר. במידה רבה תהיה זו רמת הילודה שתקבע את עתיד המדינה: האם האוכלוסייה תגדל או תקטן, או האם המדינה תהיה צעירה או מבוגרת יחסית. בשורות אלה בחרתי לדון בקצרה בשאלה איזה מין סוציולוג הוא דמוגרף החוקר את הילודה ובבעיות בתחום האתיקה המתעוררות תוך כדי עבודת מחקר על ילודה.

אין זה סוד כי תמצאו בקרב הדמוגרפים יותר פוזיטיביסטים מאשר בקרב כל קבוצה אחרת של סוציולוגים. הדבר קשור, ללא ספק, בקלות היחסית בה ניתן למדוד תופעות דמוגרפיות. כפוזיטיביסט אני מאמין שישנו ערך מוגבל בתיאוריה שאינה ניתנת להפרכה ולכן בקורסים שלי  אני תמיד מספר גם האם ניסו לבדוק את התיאוריה שאני מציג ומהי התוצאה של בדיקה אמפירית זו.

הנתונים גם משפיעים על הפרדיגמה שבמסגרתה בוחרים דמוגרפים רבים לעבוד, אבל בדמוגרפיה ,כמו בסוציולוגיה, אין פרדיגמה שלטת. נשארה, אמנם, קבוצה קטנה ומזדקנת של חוקרים הדוגלים בפונקציונליזם, אבל היום מרבית הדמוגרפים העוסקים בילודה מזוהים עם הפרדיגמה של בחירה רציונאלית או, לחלופין, עם זו של תיאורית הקונפליקט המדגישה את ההשפעה התרבותית של אליטות בשינוי חברתי. ¹ המאבק בין שתי האסכולות טרם הוכרע.

למרות שאינני מאמין שניתן להסביר את מרבית הפעילות של בני אדם באמצעות בחירות רציונאליות, מרבית המחקרים שלי על פריון ונישואין נכתבו במסגרת של הפרדיגמה של בחירה רציונאלית. הסיבה לכך היא שבעיני זוהי פרדיגמה פחות גרועה מהאחרות והעדפה זו גם באה לידי ביטוי בקורס "פריון ונישואין."

כמו סוציולוגים אחרים, מנסים גם דמוגרפים להעצים את כוחן של קבוצות חלשות בחברה. התרומה העיקרית של הדמוגרף היא במסירת מידע אובייקטיבי לציבור ובפעילות בוועדות ציבוריות. למשל, לפי הדעה העממית יש בקרב מוסלמים ילודה גבוהה, ורבים חוששים שהמיעוטים המוסלמים במדינות מערב אירופה ייהפכו לרוב. אין צורך במחקר, מספיק לעיין בשנתונים של האו"ם (Demographic Yearbook) כדי לראות כי זהו סטריאוטיפ. במדינות מוסלמיות גדולות, כמו אינדונזיה, אירן וטורקיה, מספר הלידות הממוצע לאישה נמוך מזה שבקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

לפעמים פעילותם הציבורית של דמוגרפים כרוכה בהתלבטויות לא פשוטות בתחום האתיקה. אביא שתי דוגמות מחקר הפריון. בתקופת המלחמה הקרה הייתה ארה"ב מודאגת מהילודה הגבוהה במדינות המתפתחות. היא חששה שהילודה הגבוהה תביא להגדלת העוני ותעודד תמיכה בקומוניזם. חוקרים הדוגלים בפרדיגמת הפונקציונאליזם, כמו Frank Notestein ו-Kingsley Davis, הציעו פתרון יקר: מימון של פיתוח כלכלי. לעומתם סוציולוגים הדוגלים בגישה הקונפליקציוניסטית, כמו Susan Watkins, טענו שהבעיה בעיקרה היא תרבותית והציעו פתרון זול יחסית: מסע פרסום והפצת אמצעי מניעה. כסף רב הושקע בבדיקה איזו גישה מתאימה יותר טוב לנתונים. לא מפתיע שהמחקרים האלה מצאו שהפתרון הזול לבעיה הדמוגרפית הוא גם הפתרון היעיל. דמוגרפים מהפרדיגמה המתחרה, זו של הפרדיגמה של הבחירה הרציונאלית, כמו Toni Richards, לא השתכנעו מהמחקרים של הקונפליקציוניסטים ומצאו שרבים מהם סובלים מבעיות קשות של תוקף מדידה ותוקף פנימי. לכן, נשאלת השאלה עד כמה השפיע מימון המחקרים על תוצאותיהם.

בישראל קיימות בעיות אתיות מסוג אחר. בעבר ניסתה הממשלה לעודד את הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד על ידי מתן קצבאות ילדים מוגדלות למשפחות של "יוצאי צבא". עד 1997 הושוו התנאים בין אלה שאינם "יוצאי צבא" לאלה שהם "יוצאי צבא". אולם עד הקיצוץ הגדול בקצבאות, המשיכו גופים ממלכתיים לחפש דרכים לעודד את הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית. הנחת היסוד בכל הדיונים הייתה שלקצבאות יש השפעה על הילודה. מחלוקת התגלעה בין הדמוגרפים סביב הנושא: חלק מהם, כמו מורי דב פרידלנדר, טענו שמרבית המחקרים האמפיריים בעולם מראים שלקצבאות הילדים יש השפעה קטנה יחסית על הילודה וכי כנגזרת מכך יש לרדת מהנושא, גם אם אין בעיה מוסרית של אפליה בין קבוצות אוכלוסייה. דמוגרפים אחרים, כמו סרג'יו דלהפרגולה טענו שאולי לא ניתן להטיל את המסקנות ממדינות המערב על ההקשר התרבותי הייחודי בארץ. פנו אלי שאבדוק את הנושא בארץ. מצאתי, כמובן, שלקצבאות הילדים בארץ השפעה דומה לזו שנמצאה במדינות מערביות אחרות. בהתחלה התלבטתי אם יהיה זה נכון, מבחינה אתית, להסכים למימון מחקר שתוצאותיו, בהסתברות גבוהה, ידועות מראש. בסוף פתרתי את הבעיה על ידי התמקדות בשאלה אחרת בעלת משמעות חברתית ושטרם נחקרה בעולם: האם קיימים פערים בתגובה לתמריצים כלכליים בין שכבות שונות באוכלוסייה. הראיתי כי בניגוד לדעה המקובלת, השפעת התמריצים הכלכליים על משפחות בשכבות החלשות היא קטנה יחסית. כלומר, אין בסיס לטענה של מלתוס שעל ידי קצבאות המדינה מעודדת את הילודה בקרב המשפחות החלשות ביותר בחברה, יותר מאשר אצל החזקות יותר. הגרסה הישראלית לטענה זו היא שקצבאות הילדים מעודדות את הילודה של הקבוצה החלשה ביותר בארץ: המוסלמים. בקיץ יתפרסמו התוצאות בכתב העת Demography.²

 

הערות:

1. למעשה לקבוצה האחרונה אין שם. בחרתי את השם בגלל קרבתם הרבה לפרדיגמה של תיאורית הקונפליקט.

2. למי שמעוניין נשארו לי עותקים של דו"ח המחקר בעברית.

 

ד"ר יונה סכלקנס הינו מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי התענינותו הינם: דמוגרפיה, תפקידים חברתיים ופוליטיים של שושלות יוחסין ועוד. הוא משמש גם כיועץ המ.א. של המחלקה.

 

 

דמוגרפית, מה היא אומרת?

פרופ' ברברה אוקון, האוניברסיטה העברית בירושלים:

שוק הנישואין: עדה עדיין מהווה מרכיב מהותי בבחירת בני זוג

במאמרה מ-2001 טוענת פרופ' אוקון שעדתיות היא עדיין מושג מרכזי להבנת החברה היהודית הישראלית. דפוסי נישואין, לטענתה, הם מדד מרכזי לקיומו של מרחק חברתי בין קבוצות שונות, לכן, הבנת מיקומה של העדה בחברה הישראלית כרוכה, בין השאר, בניתוחן של תמורות בשיעורי הנישואין הבין עדתיים. מממצאי המחקר של אוקון עולה שלמרות העלייה בנישואין הבין עדתיים במחצית השנייה של המאה העשרים, מוצא עדתי ממשיך להיות מרכיב מרכזי בבחירת בני זוג גם היום.

ממצא חשוב במחקר הוא הקשר הקיים בין השכלה לבין נישואין בין עדתיים: בשנות החמישים נישואין בין עדתיים אופיינו לרוב על ידי בן/ת זוג ממוצא מזרחי משכיל/ה ובן/ת זוג ממוצא אשכנזי פחות משכיל/ה (באופן שבו "מחליפים" בני הזוג סטטוס ומעמד בינם לבין עצמם). בשנות התשעים היטשטשה מגמה זו, אך נישואין בין עדתיים הפכו בעיקר לנחלתן של האוכלוסיות המשכילות.

במאמר מ-2004 המשיכה פרופ' אוקון לפתח את הנושא, תוך שהיא מתמקדת בבני נישואין מעורבים. ממחקרה זה עולה ההשפעה החזקה של השכלה על בחירות בני הזוג של אנשים ממוצא מעורב. המשכילים מבין אותם אנשים נטו להתחתן עם אנשים ממוצא אשכנזי, ואילו הפחות משכילים נטו להתחתן עם אנשים ממוצא מזרחי וממעמד סוציו-אקונומי נמוך. לכן, טוענת אוקון, קיומם של נישואים בין עדתיים לא בהכרח מפחית את הפערים הסוציו-אקונומיים שבין העדות השונות.

 

סוציולוגים, מה הם אומרים?

פרופ' דב פרידלנדר ופרופ' צבי אייזנבך, האוניברסיטה העברית בירושלים:

דפוסי ההשכלה: צמצום מואץ של הפער העדתי בחינוך

במחקרם שהתפרסם ב-2002 טוענים פרידלנדר ואייזנבך כי חלה עלייה משמעותית בהישגיהם הלימודיים של תלמידים ממוצא מזרחי, והם חוזים כי בקרב תלמידי בני הדור הרביעי לעלייה לארץ יטשטשו ההבדלים בינם לבין תלמידים ממוצא אשכנזי כליל.

המחקר מתבסס על קובץ נתונים אשר הוכן על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ואפשר לחוקרים לערוך, לראשונה, מחקר השוואתי בין תקופותיה השונות של המדינה. מפרספקטיבה זו עולים נתונים של צמצום הפער העדתי בחינוך.

הנתונים מצביעים על עלייה בכניסתם של בני עדות המזרח לבתי הספר התיכוניים, חדה הרבה מזו של בני עדות אשכנז. נתונים דומים עלו גם מהעלייה בשיעורי הזכאים לתעודות בגרות ובהשתלבותם של בני עדות המזרח במגמות העיוניות בבתי הספר. כפועל יוצא חלה עליה גם בהשתלבותם בלימודים העל-תיכוניים.יחד עם זאת, בחינת הנתונים על פי חלוקה לאזורים מגלה תמונה מורכבת יותר. בעיירות הפיתוח הפערים ממשיכים להיות מהותיים, דבר אשר מוסבר על ידי פרידלנדר ואייזנבך כתוצאה של הגירה שלילית של משכילים מתוכן.

אלו הן, כמובן, שתיים מתוך דעות רבות. במאמרה בגיליון זה מצטטת אורטל בן דיין נתונים שהוצגו על ידי יהודה שנהב בכנס הסוציולוגי. נכון לשנת 2002-2003, מתוך 133 סוציולוגים בעלי קביעות או במסלול לקביעות, רק 14 בלבד היו ממוצא מזרחי. אם צודקים פרידלנדר ואייזנבך, והפער בחינוך אכן הולך ונעלם, מדוע קיים עדיין תת ייצוג כה קיצוני של בני עדות המזרח באקדמיה?

השאלה, אם כן, היא כיצד מגדירים את המושג. תשובות סותרות של חוקרים בדבר עתידו של הפער העדתי מלמדות שיש עוד עבודה רבה לעשות, ושתיזות שתצענה דרכים חדשות ויצירתיות להתייחסות לנושא תתקבלנה בברכה.

 

לקריאה מורחבת:

Okun, B. S. (2001) “The Effects of Ethnicity and Educational Attainment on Jewish Marriage Patterns: Changes in Israel, 1957-1995.” Population Studies 55: 49-64.

Okun, B. S. (2004) “Insight into Ethnic Flux: Marriage Patterns Among Jews of Mixed Ancestry in Israel.” Demography 41 (1): 173-187

Smoocha, S. (2004) “Jewish Ethnicity in Israel: Symbolic or Real?” In: Jews in Israel. Rebhun, U. and Chaim Waxman (eds.). Hanover: Brandeis University Press.

 

ובעברית:

סמוחה, ס. (1993). "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל." בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. רם, א. (עורך). תל אביב: ברירות.

פרידלנדר, ד. (2002). תהליכי שינוי בהישגי השכלה בישראל מאז שנות החמישים: השפעות הדת, המוצא ומאפייני המשפחה. ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

חבר, ח., יהודה שנהב ופנינה מוצפי-האלר (עורכים) (2002). מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש. ירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

כהן י. (1999). "פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים 1975-1995", סוציולוגיה ישראלית, א(1): 115-133.

כהן, י. (2006). "פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים". בתוך אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים): אי/שוויון. באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

לוין-אפשטיין, נ. (2000). "משפחה וריבוד : דפוסי שעתוק של אי-שוויון בישראל", בתוך מנחם מאוטנר (עורך): צדק חלוקתי בישראל. תל אביב : רמות - אוניברסיטת תל אביב.

 

תגובות, הערות והצעות

pickpook@gmail.com