מאת: נעם גבריאלי

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר שנתקלתי בהם כמתרגל בשנה שעברה, כמו גם כבודק של דפי חושב השנה, הוא הצורך להתמודד עם מה שבתחום הסוציולוגיה של העצמי מכונה הפסיכולוגיזציה של הסטודנטים. פסיכולוגיזציה הינו תהליך שעבר העצמי בתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות, בו  הפכו החיים עצמם להתרחשות פסיכולוגית הנמדדת במונחים של עולמו הפנימי של הפרט – נעים, מהנה, מעצבן, מפחיד, טראומה וכיף. קנה מידה פנימי זה הופך לעיקר, ואילו כל קנה מידה אחר המתייחס לעולם החיצוני של הפרט (נכון, אמיתי, הגיוני, ראוי) הופך משני ורלוונטי הרבה פחות להתנהלות האדם בעולם.

בשנה האחרונה, המפגש שלי כמתרגל וכבודק דפי חושב עם סטודנטים מתנהל במונחים של עולמם הפסיכולוגי של הסטודנטים. אני נוכח כי הערות ביקורתיות שלי על תוצרים אקדמיים מתפרשות פעמים רבות כביקורת אישית שלי על הסטודנטים עצמם. כך קורה שדיונים על ציוני עבודות מגיעים לכדי דמעות ושמספר פעמים הואשמתי על ידי סטודנטים (שקיבלו ציונים שלא סיפקו אותם) שאני מתנכל להם באופן אישי. השנה הדבר אף קרה עם סטודנטית שמעולם לא פגשתי ואיני מכיר אלא בשמה המופיע על דפי החושב.

דוגמה נוספת שבה נתקלתי פעמים רבות במהלך התרגול בשנה שעברה היא התלונה של סטודנטים שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה שלהם בעבודה. את הרעיון כי עבודה נשפטת בהתאם לאיכותה וללא כל קשר להשקעה בה התקשיתי מאוד להעביר לסטודנטים. יותר מכך התקשיתי להעביר את הרעיון כי בכל תחום בחיים, בין אם מדובר במבחנים, בעסקים, במשפחה או באהבה, פעמים רבות אנשים משקיעים ולא מצליחים להשיג את התוצאות שרצו – שבחיים אין קשר ישיר בין השקעה (הממד הסובייקטיבי של הפעולה) והצלחה (הממד האובייקטיבי שלה).

דוגמה אחרונה ומעניינת היא התגובה שקיבלתי מעורכי פקפוק על גרסה ראשונה של מסמך זה, שהביעו חשש שמא הביקורת תתפרש באופן מעליב על ידי סטודנטים ותעכיר את המפגש שלי איתם כמתרגל בסמסטר הקרוב. כלומר, עצם הניסיון לטעון כי ההתנהלות של הסטודנטים מאופיינית על ידי פסיכולוגיזציה, תתפרש באופן פסיכולוגי ותפספס את מטרתה – תיאור של מצב סוציולוגי המאפיין את המפגש בין המתרגלים והסטודנטים.

ולכן חשוב לי להדגיש, בכל צורה ודרך, שאין ברצוני לבקר או לגנות את האופי הפסיכולוגי בכלל ושל הסטודנטים בפרט. כסטודנט שהגיש עבודות רבות ועודנו מגיש עבודות, אני מבין ומכיר את האופן שבו העצמי הפסיכולוגי הופך קשור בעבודה אקדמית ובמיוחד בעבודה איכותנית, וכיצד קשה להפריד בין השיפוט של העבודה לבין השיפוט של מי שהגיש אותה. אני גם מכיר בחשיבותו על העצמי הפסיכולוגי ככוח מניע המביא כל אחד מאיתנו ליצירה אישית ייחודית המביאה למגוון עוצר הנשימה של החברה בימינו. הפסיכולוגיזציה של העצמי הינה תהליך חברתי המאפיין את החברה המערבית; כסוציולוגים תפקידנו אינו לשפוט תהליך זה כטוב או רע, אלא לנסות להבין אותו. אם יש נימה ביקורתית בדברי, הדבר נובע אך ורק מכך שאני חושב שההתנהלות הפסיכולוגית פוגמת בתהליך הלימודי כמו גם בשלוות הנפש, באושר (או בכל טוב פסיכולוגי אחר) של הסטודנטים והמתרגלים כאחד. כמתרגל (וכעצמי פסיכולוגי) התהליך הזה אינו משהו שאני מתאר אלא הוא דבר שאני נאלץ להתמודד עם תוצאותיו ועלי לשאול איך נכון לעשות זאת. בשבועות האחרונים השאלה הזו מעסיקה אותי רבות. בשלב זה, במקום תשובות ברצוני לנסח כמה מן האתגרים העומדים בפני המתרגלים ובפני הסטודנטים בתהליך הלימוד באווירה פסיכולוגית.

האתגר הגדול של המתרגל הוא להתאים את החומר ואת עצמו לאופי הפסיכולוגי של הסטודנטים. על מנת לעניין את הסטודנטים על חומר הלימוד להיות קשור לחוויית החיים שלהם, עליו להיות כמה שיותר חוויתי, אישי, פנימי וכמה שפחות אינטלקטואלי, ניטרלי, חיצוני – ולכן משעמם. בסוציולוגיה הדבר נכון במיוחד היות ולהבין סוציולוגיה, לפחות לדעתי, משמעו להיות מסוגל לראות את החיים החברתיים מחוץ לאוניברסיטה דרך הרעיונות שנלמדים בשיעורים. לכן יש להסביר לסטודנטים היכן הם נתקלים בחומר שהם לומדים בחיי היום יום שלהם, ומה יוצא להם מללמוד אותו. ככל שנצליח לעשות זאת, יהפוך התרגול לזמן של לימוד במקום זמן של העמסת חומר שהסטודנטים מרגישים שהם צריכים להביא למבחן בסוף הקורס ולהשאירו על דף המבחן. אני מאמין שתהליך זה אפשרי בכל קורס – כמותני או איכותני, מבואי או מתקדם, תיאורטי כללי או על נושא ספציפי. השאלה תמיד צריכה להיות כיצד חומר הקורס מתחבר לחיי היום יום? מה הטעם לדעת את החומר המועבר בו ברגע שהתואר מסתיים?

אתגר נוסף של המתרגל הוא במפגש האישי עם הסטודנטים. האופי הפסיכולוגי של האינטראקציה מחייב את המתרגל להתאים את עצמו אל הסטודנט גם בתחום האישי. עלינו לנסות לראות כל סטודנט כעומד בפני עצמו, להבין את הקשיים שלו, ולנסות עד כמה שניתן לעזור לו להבין ולהתעניין בחומר הנלמד, ולעמוד בכבוד במטלות הקורס.

האתגר של הסטודנט הוא בדיוק האתגר ההפוך: לצאת מהתפיסה הפסיכולוגית ולאמץ עמדה אובייקטיבית יותר כלפי החומר הנלמד. כל קורס שנלמד באוניברסיטה מעביר ידע – ייתכן שמדובר באוסף של עובדות והקשרים ביניהם, אך לרוב, מדובר בצורה להבין ולהסתכל על עולם מסוים של תופעות. האתגר בלימוד הוא הניסיון להתאים את העולם הפנימי שלנו כך שיכיל את העובדות וההקשרים או את צורות ההסתכלות – עלינו לעשות מאמץ ולהתאים את עצמנו לידע ולא להיפך. חובות הקורס – המאמרים, התרגילים, השיעורים ושעות התרגול – הם כולם חלק מהמאמץ הזה, והלימוד הוא בלתי אפשרי בלעדיהם. מתרגלים הם בני אדם אשר עברו בהצלחה את תהליך הלמידה הזה, וכך על סטודנטים לנסות ולהסתכל עליהם – לא כיותר מכך אך גם לא כפחות. אין לצפות מהמתרגל (בין בתרגול ובין בפגישה אישית) שיחליף את קריאת המאמר או את הנוכחות בשיעור; עבודת המתרגל היא לעזור במאמץ הלימודי של הסטודנט, לא להחליף אותו.

גם במפגש האישי, האתגר של הסטודנט הפוך מזה של המתרגל. על הסטודנט לשים בצד עד כמה שניתן את אופיו האישי הייחודי של המתרגל. נחמד, עצבני, מצחיק או יהיר או כל תכונה פסיכולוגית אחרת אינה אמת המידה של מתרגל טוב או לא טוב. אמת המידה הרלוונטית היחידה היא האם המתרגל מבין את חומר הקורס הבנה עמוקה, והאם  הוא מעביר הבנה זו בתרגולים באופן ברור.

אך האתגר הגדול ביותר של הסטודנט מגיע עם סוגיית הציון. השאיפה שנראית כטבעית ביותר עבור סטודנט היא לקבל את הציון הגבוה ביותר שבאפשרותו לקבל. אך שאיפה זו מביסה את עצמה בכך שהיא מרוקנת את הציון מתוכן ומשמעות. אם כל אדם יוכל לשלם 30,000 ש"ח ולקבל תעודה בציון ממוצע של 90 מהאוניברסיטה העברית ללא כל קשר לתהליך הלימודי שהוא עבר לשם קבלת התעודה, האוניברסיטה תאבד את המוניטין שלה כמוסד לימודי ראוי לשמו, וכל תעודה שסמלה מתנוסס עליה תהפוך ללא יותר מאשר קישוט לקיר השירותים. אם לא יהיה קשר בין התהליך הלימודי והציון בתעודה, תאבד התעודה מהמשמעות שלה. על כן, על סטודנטים לשאוף לכך שציון שלהם ישקף את רמת ההבנה שלהם את החומר הנלמד בכל קורס. ולכן, כאשר סטודנטים עומדים בפני ציון, הם צריכים לשאול את עצמם בכנות עד כמה הם הבינו את המאמרים, את ההרצאות, את התרגולים, ואת הקשר ביניהם, ומסוגלים להביע את הידע הזה בכתב ובעל פה (אם הם לא קראו את המאמרים, או לא נכחו בהרצאות, או בתרגולים – ורק הסתפקו בסיכומים שלהם שחיבר מישהו אחר, הם צריכים לשאול בכנות האם ניתן בכלל להבין כך את הקורס, ומדוע הם לוקחים אותו). אם התשובה לשאלה הזו אינה "אני יודעת את החומר מצוין והצלחתי להפגין זאת במבחן/בעבודה", אין שום סיבה לצפות שהציון בקורס יהיה גבוה

ברור לי כי גם למתרגלים וגם לסטודנטים לא קל לעמוד באתגרים אלו. חוסר ההכשרה מחד ותקופת התרגול הקצרה מאידך משמעותם שרוב המתרגלים אינם מנוסים במלאכת ההוראה. קבוצות התרגול הגדולות מקשות מאוד על היחס האישי ועל היכרות המתרגל עם הסטודנטים (בעיה קשה עוד יותר לגבי הסטודנטים שלא מגיעים...). מצד הסטודנטים ישנם קשיים – כמו עומס המטלות (שלא תמיד מתוגמל כראוי בנקודות זכות), יחד עם הצורך לעבוד במקביל ללימודים, קשיי הקריאה (והכתיבה) בשפה שאיננה שפת אם, והמאבק על הציונים – שמעמידים במבחן אמיתי את היכולת להיות תלמיד טוב השואף ללמוד באמת. האתגר ללימוד משמעותי הוא קשה גם עבור הסטודנטים וגם עבור המתרגלים. אך לוותר עליו משמעו לוותר על מהותה של האוניברסיטה כמעוז הידע של החברה המערבית, והפיכתה למכללה המנפיקה תעודות עבור כסף.

 

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".