מאת: אדם קלין אורון

הסיפור התחיל לפני קצת יותר משנתיים, בעודי ממתין למעלית במלון בדנבר, קולורדו, כאשר מסביבי גועשת קבלת הפנים של כנס ה-Society for the Scientific Study of Religion. יום קודם לכן רכבתי על סוס בהרי הרוקי (לא דרמטי כמו שזה נשמע; אך, כמובן, עשיתי זאת כי זה נשמע דרמטי), כך שהייתי במצב רוח חיובי, ושיחת ההמתנה-למעלית שהתפתחה ביני לבין האישה שעמדה לידי הייתה מחויכת במיוחד. בדיוק כשהמעלית הגיעה, היא הציצה בתג השם שלי ובירכה אותי ב-Shabbat Shalom, ומתוך דאגה יהודית לכך שאצטרך לאכול ארוחת שבת בגפי, הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חבריה לארוחת הערב.

 ארוחת הערב, ואלו שהגיעו בעקבותיה, היו מהנות כל-כך שהחבורה שהתגבשה בהן – בת'מי הורוביץ מ-NYU, שהזמינה אותי לארוחה הראשונה; צ'ארלס קדושין מברנדייס; אריאלה קיסר מטריניטי; אבּי דיי מססקס ואנוכי – לא רק ששמרה על קשר, אלא הגישה הצעה למושב משותף (שעסק בשאלה מדוע יש יותר נשים מגברים כמעט בכל תופעה דתית מוכרת) בכנס ה-SSSR שנה לאחר מכן. במהלך הכנת המושב גיליתי שלאבּי דיי ולי יש גם עניין משותף במתודולוגיה של חקר הדת, נושא שבו היא מתמחה.

בערך באותו הזמן יצא קול קורא מטעם הרקטור, דרך המזכירות האקדמית, לתמיכה בכנסים שמארגנים דוקטורנטים באוניברסיטה העברית. החלטתי לקחת יוזמה: לארגן סדנת מחקר שתתמקד במתודולוגיה של חקר הדת. המציגים בסדנה יהיו דוקטורנטים מרחבי הארץ שיציגו את עבודתם, ושאר משתתפי הסדנה יקראו את החומרים הרלוונטיים מראש, על מנת שיתנהל דיון ענייני ומיודע. על מנת להוסיף עומק לסדנה, פניתי לאבי דיי בבקשה שתנחה את הסדנה מקצועית, בזמן שאני ארכז את הפן האדמיניסטרטיבי. היא נענתה בשמחה, וקבענו תאריך נוח לכולנו: פברואר 2011, בזמן חופשת הסמסטר.

ראשית, היה עלי להכין בקשה מסודרת לתמיכה בסדנה, שכלל פירוט תוכן ועלויות. דליה בר-נחום ממזכירות המחלקה סייעה לי בהערכת עלויות, וגד יאיר סיפק, בשמחה ובמהירות, מכתב המלצה, וכל הכבודה נשלחה למזכירות האקדמית. לאחר חודשיים התקבלה התשובה: אקבל תמיכה לכנס, אך בחצי מהסכום שביקשתי. הסכום המצומצם לא היה מספיק, אך בעודי מתלבט מה לעשות נחלצה לעזרתי מיכל פרנקל, שהזכירה לי את קיומה של תוכנית 'מרחב אקדמי', שמטרתה עידוד יזמות ומנהיגות אקדמית בקרב הדוקטורנטים בפקולטה למדעי החברה, ושתומכת – בין השאר – בקיומן של סדנאות למידה ומחקר. הגשתי בקשה לתמיכה נוספת, ולאחר כחודש קיבלתי הודעה שאכן אקבל את הסכום שביקשתי: כ-6,000 ש"ח משני המקורות, שיספיקו לכיסוי הוצאות הסדנה.

הכנתי והפצתי קול קורא כפול, בעל שני מסלולים: מסלול מציגים בסדנה, שהיה פתוח לדוקטורנטים בלבד; ומסלול משתתפים, שהיה פתוח לכלל האקדמאים. במקביל, צללתי לנבכי הבירוקרטיה, ופעלתי להזמנת כרטיסי טיסה וחדר מלון לאבי דיי, תוך קבלת סיוע מאביטל מדסון מהפקולטה למדעי החברה. למרות שכל מי שפניתי אליו בקרב הסגל המנהלי שמח לעזור ולהסביר, עדיין היה מדובר בפרוצדורה מסובכת למדי – מסובכת בהרבה, למשל, מהכנת הבקשה לתמיכה בסדנה או מכתיבת הקול הקורא. לדוגמה, גיליתי שעלויות הטיסה שחישבתי אינן מדויקות, כיוון שהאוניברסיטה אינה מוכנה לממן כרטיסי טיסה בתעריף הזול ביותר – תעריף שבו אין אפשרות לבטל את הכרטיס. כרטיסים הניתנים לביטול בלא עלות נוספת עלו פי שניים. בנוסף, על טפסי האישור לשימוש בתקציבי האוניברסיטה – תקציבים שכבר עמדו, כזכור, לרשותי – היו צריכים לחתום ארבעה אנשים בדרגים שונים. חוץ מזה, לא כל חברת תעופה נחשבת ספק מוכר של האוניברסיטה (EasyJet, בעלת הטיסות הזולות ביותר ללונדון, אינה ספק מוכר), וגם לא כל מלון וכל ספק כיבוד. תקציבי אוניברסיטה, אין צורך לציין, ניתן להעביר רק לספקים מוכרים של האוניברסיטה. לבסוף, רק שבועיים לפני קיום הסדנה, הודיעו לי שהאוניברסיטה השיתה עלי תקורה של חמישה אחוזים על סכום התמיכה כולה, ולכך יש להוסיף תקורה נוספת על כיבוד, מה שהשאיר לי סכום די מצומצם לאחד האלמנטים החשובים ביותר בכל מפגש אקדמי (או, בעצם, כל מפגש שהוא): אוכל.

אבל למרות שהבירוקרטיה הייתה מעט מתישה, ארגון הסדנה – עוד לפני שהיא התחילה – היה כיף גדול. עבודה אדמיניסטרטיבית דורשת ריכוז ומאמץ מסוג אחר לחלוטין מעבודה אקדמית, וגם הדגש על יחסי אנוש מועצם – ובתקופת הכתיבה בה אני נמצא כרגע, שהיא בודדה מעצם טיבה, זה היה שינוי מרענן. בנוסף, הצעות להרצאות ולהשתתפות זרמו מכל הארץ, כך שלמדתי להכיר תחומי מחקר וחוקרים רבים. גם הסיוע לו זכיתי מכל מי שפניתי אליו – מזכירות המחלקה, למשל, העמידה לרשותי את חדר הסמינרים ברצון ומבלי לבקש תמורה כספית, וחשבות הפקולטה סייעה לי לנווט במבוכי התקציבים השונים – היה מחמם לב. גם ביום הסדנה עצמה ארי אנגלברג, ובעיקר רחל ורצברגר, עזרו רבות, פשוט כי ביקשתי מהם וכי הם רצו לעזור.

הסדנה עצמה נפתחה בהרצאה של ד"ר דיי, שהציגה את האתגרים המתודולוגיים הייחודיים הנלווים לחקר סוגיות דתיות – למשל השאלה האם להתמקד באמונה דתית, פרקטיקה דתית או רשתות חברתיות הקשורות במוקדים דתיים (כגון בתי כנסת או כנסיות); והשאלה הנלווית: איך מודדים כל אחד מאלו? לאחר מכן, הציגו שלושה דוקטורנטים את עבודתם ואת הלבטים המתודולוגים שהתלוו אליה: אילן שדמה, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, דיבר על מיפוי היחסים בין ערבים נוצרים ומוסלמים בצפון הארץ באמצעות עבודת שדה; לואיס פרנקנת'לר מלימודי מגדר באותה האוניברסיטה דיבר על ניתוח שיח של חוזרים בשאלה העוזבים את החברה החרדית; ורותי פיוכטונגר, אף היא מלימודי מגדר, אבל מאוניברסיטת בר אילן, דיברה על הקושי שבדיבוב נשים דתיות הלומדות גמרא בנושאים של פמיניזם ושינוי מסורות בעולם האורתודוקסי. לסדנה נרשמו 25 משתתפים, ובהם חוקרי תאטרון, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, לימודי מגדר, מדע המדינה, לימודי תרבות, מדע הדתות, תקשורת ומחשבת ישראל. הם הגיעו מאריאל, תל אביב, חיפה, ירושלים, בר אילן וסמינר הקיבוצים, ונעו בין מרצים בכירים לתלמידי תואר שני.

 חברי הקהל, שקראו תקצירים מורחבים של ההרצאות מראש, השתתפו בצורה ערה בדיונים – שלהם גם הקדשנו, בניגוד למקובל במרבית הכנסים, זמן זהה לזה שהוקדש להרצאות. בהפסקות התפתחו שיחות ערות סביב עוגיות, פירות וקפה בבוקר, ופשטידות, פיצות וסלטים בצהריים – שיחות שעסקו הן בנושאי ההרצאות, הן בנושאים אקדמיים אחרים, והן בענייני דיומא כגון ילדים ודיאטות (בכל זאת, פיצות). מבחינתי, האווירה הנעימה ששררה בסדנה הייתה חשובה לא פחות מרמת הדיון. אני מאמין שהצלחת מפגש אקדמי נמדדת בשלושה קריטריונים: תרומה לידע, יצירת קשרים חברתיים, והנאה של המשתתפים. אחת הסיבות שאני, אישית, מקפיד להשתתף בכנסים אקדמיים רבים היא שאני פשוט נהנה מהם – מהמפגש עם עמיתים חדשים, אבל בעיקר, בני-אדם חדשים, ואם הכנס מתקיים בחו"ל, גם תרבות חדשה. צריך להודות על האמת: המימד הבין-אישי די נעדר מעבודה סוציולוגית ואנתרופולוגית בימינו, והוא חסר לי.

דברים דומים אמרה, ברוח כללית ואקדמית יותר, ד"ר דיי בדברי הסיכום שלה:

"אני רוצה לסיים עם מחשבה אחת על העתיד – העתיד שלכם. והיא שחשוב שתזכרו מה היה לנו כאן היום, אבל גם תמשיכו לנסות ולהשיג אותו. ולדבר הזה אני קוראת "לזכור שאתם שייכים"; שאתם שייכים לקהילה של חוקרים, גם בחדר הזה וגם במקומות אחרים. והשתייכות דורשת פעולה כלשהי אל מול אחרים. לכן אני ממליצה לכם לפעול, באופן אקטיבי ומחויב, להשתייכות לקהילת החוקרים. אתם יכולים לדבר עם חוקרים אחרים, אתם יכולים לדבר איתי, ואתם יכולים לדבר האחד עם השני. בילינו יום אחד יחד, ובו למדנו האחד על השני והחלפנו רעיונות זה עם זה – וכך אקדמאים משתייכים לקהילה. כך אני פועלת אל מול אקדמאים מהעולם כולו, שפגשתי דרך המחקר שלהם או בכנסים: אדם ואני נפגשנו בכנס לפני שנתיים, ומהמפגש הזה נבעה הסדנה הזו. ותפקידו לפעול מול קהלים מגוונים – אלו מהשדה שלכם ואלו משדות אחרים. עבודה אינטר-דיסציפלינרית אינה קלה, בעיקר כי הקהל יכול להיות עוין, אבל אתם צריכים להיות מסוגלים להגיד את מה שיש לכם לומר לקהל שלא מבין אתכם בקלות, כי זה המשוב החשוב ביותר.

ולבסוף – אחרי שפעלתם אל מול אקדמאים ממגוון תחומים, במגוון ערוצים – פרסמו. פרסמו אפילו כשאתם חושבים שאינכם מוכנים עדיין. אף אחד לא מוכן. אף פעם. מישהו אמר פעם "יש עבודות דוקטורט נהדרות, מושלמות, מרתקות; ויש עבודות דוקטורט שפורסמו." זו המשימה הקשה ביותר, אבל הקפידו לפעול אל מול הקהלים שלכם דרך פרסום עבודתכם. בגלל שאנחנו קהילה, ואתם צריכים לפעול האחד עם השני. אתם שייכים האחד לשני. בלי השותפות הזו, לא נצליח ליצור ידע חדש."

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.