מאת: אורית גזית

תפקידי בערב זה הוא להציג את שני הספרים, ולשרטט מסגרת לדיון בהם. אתחיל בהערה כללית. אני רוצה לטעון, שגם אווה וגם גדי, בשני הספרים שבהם מתמקד הדיון שלנו היום, מציעים, כל אחד בדרכו, טענה כללית, דהיינו כזו שאמנם נטועה בנסיבות ההיסטוריות הספציפיות של המודרניות ובפרויקט הנאורות, אך בה בעת היא מציעה הסבר לחקר התרבות - או לאופן שבו תרבות 'עובדת' - שרלוונטי מעבר לזמן ומקום. בין אם אנו מסכימים עם טענותיהם ובין אם לא, ניצבים בפנינו שני ניסיונות רחבי היקף, גם אם שונים מאד זה מזה, להציג "תיזה תרבותית" של ממש.

במקרה של גדי, ניתן לקרוא לתיזה הזו 'תרבותנות' (שילוב של 'מהותנות' ו'תרבות'), או גישה מהותנית לחקר התרבות. אם היינו משרטטים מעין ציר דמיוני, שבקוטבו השמאלי גישות שמניחות דינמיות והבנייה מתמדת של העולם החברתי, ובקצהו הימני גישות שמניחות כי החברה היא המשכית, או בעלת צופן פנימי, קבוע ובלתי משתנה, הרי שגדי היה הסמן הימני. היינו ממקמים אותו, ללא יותר מדי התלבטויות, בקוטב הימני של הציר.

את הכתיבה של אווה, לעומת זאת, על אף אי הנוחות שלה אל מול תיוגים והגדרות מסוג זה, וככלל מול קטגוריות גורפות מדי, הייתי מאפיינת כמושפעת משלוש אסכולות עיקריות. ראשית, הוובריאנית, במובן של ההיבט ההקשרי והמורכב שבכתיבה שלה,  לצד הניסיון לייצר גם משיכות מכחול היסטוריות רחבות יותר. שנית, בורדיאנית, עקב העיסוק בזירות של טעמים תרבותיים ותרבות פופולרית, לצד הדיון בפן המעמדי, על המתח שבין העמדה בשדה לבין הפנמתה בתודעה ובגוף, וכן בנטייה שלה לשבירת הדיכוטומיות והקטגוריות הבינאריות המקובלות בחקר התרבות, ברוח בורדייה. ולבסוף, אולי באופן הבולט ביותר, מתאפיינת כתיבתה של אווה במימד חזק של פרגמטיזם אמריקאי, לפיו תרבות משמעה טווח המשמעויות והפרשנויות המסייעות לנו 'להשיג דברים' בחיי היום-יום, ארגז-הכלים היעילים עבורנו בבואנו לבצע פעולות חברתיות. אילו נדרשתי למקם את אווה על אותו ציר דמיוני, הייתי ממקמת אותה שמאלה מהמרכז, אך גם לא בקוטב השמאלי-קיצוני, הביקורתי או הפוסט-מודרניסטי.

לאחר הערה מקדימה זו, אנסה להיכנס מעט יותר לעובי הקורה ולהציג את תוכן הספרים של אווה וגדי. מהי תוכנית המחקר שמציע לנו כל אחד מהם לחקר התרבות? נתחיל מספרה של אווה. כפי שנטען כבר לגבי ספריה הקודמים, גם את הספר הנוכחי של אווה,"Saving the Modern Soul", שבמרכזו האתוס הפסיכולוגי, לא ניתן לנתק מגוף הידע שאווה מייצרת לאורך השנים, דהיינו משרשרת ספריה הקודמים. מעבר לכך שניתן למקם את הפרויקט המחקרי של אווה כנטוע בתוך תחום הסוציולוגיה של התרבות (וכן במידה רבה גם הסוציולוגיה של הידע ושל הרגשות), הפרויקט המחקרי שלה עוסק בקשרים המורכבים שבין שלוש זירות: הקפיטליזם המאוחר, התרבות הפופולרית וחיי הרגש.

הזירה הראשונה, הקפיטליזם המאוחר, נבחנת על פי צורת הארגון הכלכלית שלה בתוך המדינה ומחוצה לה, ונחקרת דרך מוסדותיה הכלכליים השונים. הזירה השנייה היא התרבות, או ליתר דיוק 'טכנולוגיות תרבותיות', בפרט בספרת התרבות הפופולרית. תרבות פופולרית זו מתווכת באמצעות תקשורת ההמונים, וניתן לפרוט אותה להיבטיה המוחשיים השונים בהם אווה עוסקת, דוגמת תוכניות אירוח (למשל, זו של אופרה וינפרי) ובידור בטלוויזיה, ספרי הדרכה ועזרה-עצמית, פרסומות, סרטים, עיתוני נשים, ובעשורים האחרונים, באופן הולך וגובר, גם האינטרנט. הזירה השלישית היא חיי הרגש, על האופן שבו האדם חווה ומנהל את העצמי שלו ואת עולמו הרגשי. בהקשר זה, הדבר נכון בין אם אווה כותבת על האופן בו הוא חווה אהבה רומנטית, ובין אם – כמו בספר שלפנינו – היא עוסקת בתפיסות האדם לגבי הנפש שלו, ב'עבודת העצמי' ובחוויה שלו את עצמו כבעל עצמי שלם וקוהרנטי, ברוח הפסיכותרפיה. שילוש זה, של קפיטליזם – תרבות – רגשות, אם כך, על ההשפעה ההדדית המורכבת בין חלקיו, הוא ההקשר  הרחב בתוכו אני קוראת את הספר החדש של אווה.

אם נתמקד לרגע בספר עצמו, ונפרוט אותו לטענות שהוא מציע, הרי שאווה מתחקה בו אחר האופן שבו פרקטיקות ומבנים תרבותיים 'הפכו להיות מה שהם'. באופן ספציפי, היא עוסקת בתהליך ההיסטורי, התרבותי והכלכלי שבו השיח הטיפולי – אותה מערכת ידע מומחית, המבוססת על ידע שמקורו במדע ובאקדמיה – חלחלה במהלך המאה ה- 20, ובפרט משנות ה- 60 של מאה זו ואילך, למוסדות השונים של החברה האמריקנית, והפכה לפרקטיקה תרבותית מנצחת. השיח התרפויטי הפך לסרגל לפיו אנו מארגנים את הפרשנות שלנו את עצמנו, ולכלי המאפשר לנו לפעול בחיי היום-יום. אותו שיח פסיכולוגי, שאווה מכנה "new emotional style", דהיינו כל אותן דרכים וטכניקות באמצעותן תרבות נתונה מתייחסת לרגשות מסוימים ומעבדת אותם, עבר פופולריזציה, הצליח לגייס מספר גדול של סוכנים חברתיים ותעשיות תרבותיות, ובתיווך תקשורת ההמונים (על תוכניות האירוח שלה, ועוד) עבר תהליך של מיסוד ושולב בהדרגה במדינה האמריקנית, בתאגיד, במשפחה, בבית הספר ובאתרים חברתיים רבים נוספים.

בתאגיד האמריקני, למשל, על אף שלכאורה היה זה בלתי צפוי שהשיח הטיפולי ישתלב באופן כה חלק, הוא שינה מקצה לקצה את התרבות הרגשית של גברים ונשים כאחד במקום העבודה. במשפחה, אותו שיח טיפולי עיצב מודל של יחסים בו האישה מקבלת לגיטימציה להיות אוטונומית ואסרטיבית, ואילו הגבר הופך ליותר ויותר רגשי ורפלקסיבי, העוסק ומדבר על רגשותיו באופן מתמיד. חלחול זה של השיח הטיפולי, שראשיתו בהגעת רעיונותיו של פרויד לארה"ב, והמשכו במה שאווה מכנה התמסדותה של 'הכריזמה הפרוידיאנית', הביא לכך שעם הזמן לא ניתן היה להבחין עוד בין השיח הטיפולי כשיח מומחים מדעי-אקדמי, לבין היותו של שיח זה חלק אינטגרלי מהתרבות, מהתעשיות התרבותיות, ומהתרבות הפופולרית בפרט.

בהקשר זה, יש לציין שכשאווה מתייחסת למושג ה'שיח הטיפולי' ולאופנים בהם הוא מגולם, כוונתה היא למעין 'מושג-סל' המאגד בתוכו גם טיפול פסיכואנליטי במובנו הקלאסי, אך גם סדנאות 'גוף ונפש' מהזן הניו-אייג'י, תוכניות המלמדות אסרטיביות מהי, ספרי הדרכה ועזרה-עצמית וקבוצות תמיכה למיניהן. אחת הטענות הבסיסיות של אווה ביחס להאחדה זו, היא שגם השפה הפסיכולוגית המקצועית-מדעית, וגם השיח הפסיכולוגי הפופולרי, משתמשים באותן מטאפורות ונרטיבים ביחס ל'עצמי', ועל כן אין זה מופרך לאגד אותן יחד.

על כל פנים, תהליך הפעפוע של השיח הטיפולי אל יסודות החברה האמריקנית משפיע, לטענת אווה, בו זמנית הן על אופני הפעולה בשוק הכלכלי והן על עיצובה החברתי של נפש האדם. אותו השיח ששינה לחלוטין את אופי הפעולה בזירות חברתיות תחרותיות כמו שוק העבודה, והגדיר מחדש את המשאבים הכלכליים והסימבוליים העומדים לרשות האדם בשוק זה, הוא גם השיח שהפך לדרך התרבותית הדומיננטית במערב להצגת וחוויית העצמי ("performing the self") – כשה'עצמי' עבור אווה הוא מעין צבר בלתי ניתן להפרדה של קוגניציה ורגשות - ושפת הטיפול הפכה למעצבת של הרבדים העמוקים ביותר של 'סמלי הזהות' ("identity symbols") של האדם המודרני.

מכאן, במעבר חד, נעבור לטיעון של גדי בספרו על הגולם בתרבות הגרמנית. גם את הספר הנוכחי של גדי ניתן לקרוא בתוך ההקשר הרחב יותר של הפרויקט המחקרי הגדול שלו, שהולך ומתפתח באופן בשנים האחרונות. אם לאפיין פרויקט זה, שהניב ספר על בורדייה, סדרת מאמרים על קולמן ועוד, במשפט אחד, הרי שהוא עוסק בקריאה תרבותית של הקודים העמוקים שמכוננים הגות. בפשטות, חומרי הגלם של גדי הם ההגות עצמה – בעיקר הסוציולוגית, אך גם ביטוייה של התרבות בפילוסופיה, בספרות, בשירה, באמנות ועוד. הוא מתמקד בשלוש התרבויות המרכזיות בדיסציפלינה: הגרמנית, הצרפתית והאמריקאית, כשמנקודת מבטו, הגות זו הינה רק 'המופעים החיצוניים', הגלויים. מה שמעניין את גדי (למשל, בטקסט של מרקס) הוא מבנה העומק: הקוד התרבותי העמוק, שעומד בבסיס הטקסט, ושמשותף לכל ההוגים בתרבות נתונה. יתרה מזאת, הציפייה שלו, לפי אותה קדם-הנחה 'תרבותנית'-מבנית, היא שמבנה-עומק זה יחזור על עצמו תמיד, בכל כתביו של אותו הוגה, ואף בכתביהם של הוגים אחרים בני תרבותו.

כך, אם ניקח כדוגמא את התרבות הצרפתית, אז לפי גדי בין אם נקרא את פוקו, את בורדייה או את דירקהיים – הראשון ביקורתי ופוסט-מודרניסטי, השני ביקורתי שניתן למקמו במידה מסוימת כנאו-מרקסיסט, והשלישי מציג גישה פונקציונליסטית – הרי שגדי לא יראה את ההבדלים הפרדיגמטיים האלה, וגם לא את ההבדלים בטענות המהותיות של ההוגים (למשל, את הטענות של בורדייה בנושא אי-שוויון מגדרי). ב'משקפיים' שלו, הוא יבחין רק בכך שבמהותם, כולם עסוקים באותן שאלות-יסוד העומדות בבסיס התרבות הצרפתית, ושניתן לאתר את מקורותיהן כל הדרך אל 1789, לאירוע מכונן-האומה של תרבות זו – המהפכה הצרפתית. אם כך, לפי גדי, כל ההוגים הצרפתים, מאז ועד היום, כולל שרשרת העוברת דרך רוסו, וולטר, אמיל זולא ויקטור הוגו ואחרים, הם "תבנית נוף תרבותם", ועסוקים תמיד בשאלת צידקתו המוסרית של הסדר החברתי הקיים, בפער בין האידיאלים שהבטיחה המהפכה הצרפתית לבין הגשמתם בפועל ובמתח שבין חירות ושוויון.

אם בכתיבתה של אווה ניכר השילוש של קפיטליזם, תרבות פופולרית ורגשות, על ההשפעות ההדדיות בין חלקיו, הרי שגדי מזהה טראומה פוליטית מכוננת והקשר גאו-פוליטי (למשל, המיקום של גרמניה בלב אירופה, ומלחמות האיחוד הקשות עד גיבושה לכדי אומה אחת). אלה, לפיו, מכוננים 'קוד גנטי' תרבותי, דהיינו סט שאלות קבועות שבהן תעסוק תרבות נתונה. אותו קוד גנטי' תרבותי, בתורו, על פי גדי, מעצב הגות. הוגה לא יוכל לעולם, בעצם, לברוח מתרבותו בכתיבתו, גם אם הוא חושב, ברמה המודעת, שהוא יכול.

במוקד ספרו הנוכחי של גדי, לשמו נתכנסנו כאן, ניצב מיתוס הגולם. למיתוס זה מופעים תרבותיים שונים, שאחד הפופולריים שבהם הוא המטאטא של וולט דיסני בסרט 'פנטזיה', המתחלק לאינספור מטאטאים ומציף לבסוף את בית הקוסם. אותו 'גולם' הוא יציר ידי האדם, שנוצר על ידי אידיאליסט חסר תקנה, המאמין בכוחו לחשוף את סוד הבריאה, להפיח רוח בחומר ולשלוט בטבע. בהמשך מקבלת הישות שברא חיים משל עצמה, משתוללת באופן הרסני וממיתה אסון על סביבתה ועל מי שיצר אותה. הטענה בספר היא שמיתוס זה הוא מיתוס מכונן בתרבות הגרמנית, העומד בבסיס ההגות הסוציולוגית, כמו גם הספרות, השירה והפילוסופיה הגרמנית.

עבור הגרמנים, כך טוען גדי, הגולם הוא כל אותם מוסדות שיצרה הציביליזציה המודרנית: הכסף, השווקים הקפיטליסטיים, הבירוקרטיה והטכנולוגיה. אותן מכונות וטכנולוגיות שהאדם ברא במו ידיו, אך מרגע שנבראו קיבלו חיים משל עצמן, והן מאיימות להשתלט על טבעו ה'אמיתי' של האדם ועל האותנטיות שלו. כך, בין אם מדובר ב'גולם' הקפיטליסטי שקם על יוצרו אצל מרקס, בבירוקרטיזציה ו'כלוב הברזל של הרציונליות' אצל ובר, או בסתירות הפנימיות בחברה הפוסט-תעשייתית של הקפיטליזם המאוחר של אסכולת פרנקפורט, אצל כולם מופיע אותו מיתוס מכונן, על פי גדי. הניתוח שלו אף מגיע עד בק, הברמס וחנה ארנדט, כמו גם למיתוס של "פאוסט" על גלגוליו השונים.

למעשה, אם נבחן לרגע את המהלך שגדי עושה בספר, ניתן לומר שהוא מחיל על ההגות הגרמנית מניפולציה מחקרית גרמנית באופייה, של חיפוש אחר מבני עומק כהסבר לתופעות הגלויות. יתרה מכך, אם נמשיך את קו המחשבה שגדי מציע לנו בספר, המתמקד בטיעונים לגופו-של-טוען, להבדיל מטיעונים לגופו-של-טיעון (במובן התרבותי, כמובן, ולא הביוגרפי), הרי שכמעט מתבקש לשאול מה לישראלי, כמו רובנו בן דור כלשהו למהגרים ולאו דווקא בן התרבות הגרמנית, ולטיעון 'גרמני' מסוג זה? אולי זהו דווקא 'הקוד הגנטי' היהודי שמדבר כאן? ואולי המסורת הגרמנית-בובריאנית שהיא חלק ממורשת האוניברסיטה העברית?

לסיום, הייתי רוצה להתייחס למיקום של אווה וגדי זה ביחס לזה. לאחר שהפכתי בתיזות של שניהם, הגעתי למסקנה שאמנם ניתן למצוא נקודות דמיון מסוימות (למשל, שניהם עוסקים במודרניות ובנאורות, על השלכותיהן), אך בכנות, על אף הרצון למצוא 'חוט מקשר', למעשה ניצבים בפנינו שני מיזמים שונים מאד זה מזה. הם שונים באופן בו הם ניגשים 'לדעת את העולם' ואת החברה, ב'ישים' שהם רואים באותו עולם וכן במתודולוגיה בה הם נוקטים כדי לחקור את אותם 'ישים'.

בעוד שמה שמנחה את אווה כשהיא ניגשת לחקור את התרבות הוא בחינת האופן שבו רעיון תרבותי ספציפי (במקרה זה השיח הטיפולי) קרם עור וגידים, התבסס, הופץ על ידי סוכני תרבות ולבסוף הגיע להשפעה רחבה, הרי שגדי עוסק באופן בו התרבות 'תכתיב לך מה לכתוב'. ניתן לומר, שבמובן מסוים גדי מתחיל היכן שאווה מסיימת (או להיפך): בעוד שאווה עוסקת ברעיון הפסיכואנליטי שהביא איתו פרויד, שהתפשט בהדרגה בארה"ב, עד שבמובנים מסוימים הוא 'קם על יוצרו' ונהייה חלק מתרבות פופולרית רחבה, הרי שגדי היה בוחן את האופן בו פרויד (אמנם אוסטרי, אך בן דמותה של התרבות הגרמנית) כותב ברוח תרבותו הגרמנית, ובאופן שבו הגותו משקפת תרבות זו.

התפיסה היסודית של 'מהי תרבות?' שונה אף היא לחלוטין בכתיבה של אווה וגדי. אווה רוחשת כבוד עמוק לסובייקט, לאדם הפועל. יש משמעות עבורה לחוויה של היחיד. עבור אווה, כדי להבין את האופנים בהם תרבות 'עובדת' יש להקשיב למה שהסובייקטים אומרים, ולהתייחס לפרשנות שלהם את העולם והחברה. עבור גדי, לעומת זאת, התרבות היא מעין כח חובק-כל, שניתן לרדדו למספר שאלות יסוד. זהו כח המעצב באופן לחלוטין לא-מודע את האופן שבו האליטה בתרבות נתונה חושבת וכותבת. ההוגים של גדי, אם נקצין זאת, הם לא יותר מאשר 'בובות על חוט' של התרבות שלהם, לעומת הפרטים אצל אווה (שאינם, אגב, רק האליטות התרבותיות), שלפרשנות שלהם את התרבות יש ערך, שראוי שהחוקר ישמע ויכיר.

אז אין דמיון, אם כך. מה בכל זאת ניתן לומר על שני הספרים ועל מחבריהם, מעבר לכך  שהמושג 'תרבות' מרכזי בכתיבה של שניהם? שכל אחד מהם, באופנים שונים מאד זה מזה, מציע לנו חלופה לחקר התרבות שהיא אחרת מהזרם האקדמי המרכזי. אם נתמקד רק באקדמיה בארץ בתוך הדיסציפלינה, היא שונה, למשל, מהכיוון הפוסט-קולוניאלי המזוהה עם יהודה שנהב וחוקרים נוספים באוניברסיטת תל אביב. היא שונה גם מהקול היוצא מאוניברסיטת בן-גוריון, של הסוציולוגיה הביקורתית מבית מדרשם של אורי רם ואחרים. האם לייחס זאת  לירושלים? לגיאוגרפיה? לתרבות הארגונית של המחלקה, שיש בה, בסך הכל, פלורליזם של גישות תיאורטיות ושיטות מחקר? נדמה לי שזה יהיה מעט פשטני, ויש בכך גם יהירות מסוימת (הרי אווה, למשל, לא ניתנת לתיוג פשוט תחת הכותרת 'ירושלים'). מה שניתן לומר, הוא שיש בפנינו שתי חלופות מעניינות ושונות מן המקובל לאופן שבו אנחנו קוראים ומבינים תרבות, כשעצם החופש לחשוב מחוץ למסגרת מבורך, ואותו ראוי לשמר ולטפח. 

 

אורית גזית היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמקביל גם במחלקה ליחסים בינלאומיים. הדוקטורט שלה עוסק ביחס שבין בגידה, גלות וזהות, כפי שהוא משתקף במקרה של חייל צד"ל בישראל, והוא בהנחיית הפרופסורים יורם בילו ולואיס רוניגר. במקביל היא משלימה גם תואר במשפטים.