מאת: בן בורנשטיין

בעודי משוטט ברחובות העיר בטיול של שבת בחיפוש אחר יעד, אני נתקל במחסום משטרתי על הכביש שלידו מתנדנד נביא זעם הקורא קריאות חמורות אל עבר העוברים והשבים. את המסר איני יודע, שכן איני דובר "זעמית", אבל בטוח זיהיתי את המילים "בושה" ו"תחת". מעניין אם הפירוש שלהם זהה לפירושם בעברית. אם לא היה בכך די כדי להבין, ערימות הפסולות שעיטרו את הרחובות פקחו את עיני – הגעתי למאה שערים.

החנויות הן אותן החנויות. רק 30 שנה קודם. התחושה היא של חזרה בזמן. דווקא נעים.

אני מבחין במסגד שמבצבץ מבעד לבתים והולך לכיוונו. אני מגיע לרחבת המסגד, שהיום משמשת כגן משחקים ובו עשרות זאטוטים צווחים לבושים במלבושי שבת. את חיוכי למראה הסוריאליסטי קוטע אדם החובש לראשו שיער בלבד, מחזה נדיר במחוזות אלו. הוא אומר לי בשקט "בשבת זה קצת בעיה פה." אני בוחן את הופעתי בחיפוש אחר סממנים שיסגירו את חוסר אדיקותי בימות החול, ולא מוצא. "מה," אני שואל, "זה בגלל הפס הכחול?" ומצביע על הצבע היחיד במעיל הפליז שלי שלא משדר שבת לפרשנותם (או, לפחות, לפרשנותי לפרשנותם). חובש השיער הלבוש בסוודר צבעוני בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, בסריקה שלא תבייש סלקטור במועדון נחשק, ואומר "אותי הם מכירים. אני גדלתי פה. אני חלק מהם." הוא מספר שבימינו הגן משמש מקום היאספות של "כל מיני הומואים." אני שואל אם לא עוברות שם משמרות צניעות למיניהן והורסות את החגיגה. "הם שומרים את זה אצלם בשקט. זה חבר'ה מתוכם. אני הייתי זועק לשמיים, אבל הם... הם שומרים על זה בשקט" ותשובתו אותי קצת מביכה. או יותר נכון מבלבלת. אז מי נגד מי? אני שואל שוב אם נראה לו שיפריע להם שאסתובב קצת בשכונה, ושוב מקבל את הסריקה המקיפה, שבה הוא בוחן את כובע השבת שלי, או כפי שהוא קרוי בפי רוב – כובע ברט שחור. "נראה לי אתה יכול לעבור. אתה נראה אחד מהם. אבל רגע, אתה לא אוהב ילדים או משהו?" הוא שואל במבט ערמומי. לאחר שהסדרנו את עניין השאלה הלא שגרתית אך ככל הנראה נדרשת באזור, נכנסתי לעומק השכונה.

מדהים מה כוחו של פס כחול בפליז לסובב את ראשיהם של כל העוברים והשבים. התהלכתי כתיירת חשופת מראה בלב מנזר. רק שהייתי לבוש עד צווארי ומעל לראשי, והמנזר היה רחוב רחוק רק שני קילומטר מביתי.

ההלכה היהודית מוקפת במערכת של גדרות וסייגים שנועדו לשמור שהאדם ינהג באופן שלא יפר את מהות האיסורים מהתורה. למשל, גדר מסוימת קובעת שאין להרבות שיחה עם האישה, שמא תתפתה למחשבות רעות, שיובילו למעשים רעים. חוק המדינה הוא פעמים רבות גם כן גדר שנועדה למנוע הפרה מהותית יותר. למשל, ישנו חוק שאוסר על מעבר באור אדום להולכי רגל. זהו רעיון חינוכי מצוין שמטרתו להחדיר, בעיקר לילדים, את הסכנה שבחציית כביש. בשורש האיסור, במהותו, עומדת ההנחה שכאשר לרכבים אור ירוק, הולכי הרגל חייבים לעמוד במקומם על מנת שלא יסכנו את חייהם. אולם, רק מעטים מאיתנו לא חוצים את הכביש גם כאשר אין שום מכונית באופק. באופן אוטומטי אנו מפרשים את משמעות החוק, מבינים את הצורך בו בזמנים מסוימים, ומחליטים החלטה בוגרת – לעבור על הגדר. החלטה המלווה פעמים רבות בקנסות לא צפויים ובלתי נעימים. ברחובות שכונת מאה השערים שיחקו הילדים בכבישים החסומים לתנועה בשבת, ואני תהיתי אם לא נחוצה כאן גדר. גדר שתגיד – בכביש לא משחקים. לא ביום חול, ולא ביום שבת. האם ילדי החרדים יודעים מתי יש סכנה אמיתית בכביש, ומתי אפשר לשחק בו בבטחה? האם הם מספיק בוגרים כדי לדעת מתי האיסור מהותי ומתי הוא גדר, ופשוט לעבור עליו?

אני ממשיך בטיול השבת. קבוצת חסידים גדולה חולפת על פני (בכביש) תוך שירת "כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה". אני משתדל להחביא את הסקרנות שלי, מסיט את מבטי מהם ומוצא את עצמי בוהה בקבוצת נערות שלפניי. לא טוב, השפלתי מבטי רק כדי לגלות שעכשיו אני מסתכל על קבוצת ילדים שמקיפה אותי.  לעזאזל, איפה אני אניח את המבט עכשיו מבלי שיבצעו בי לינץ'. החלטתי להתרכז בפשקווילים, אותן כרזות קיר הנושאות מסר ביקורתי. אחד מספר על תופעה נוראית של האזנה לרדיו וקבלת מסרים מהתקשורת, וקורא להחרים את כל אמצעי התקשורת ובתוכם גם את המדיה החרדית. "ברוך השם", נאמר שם, "יש תלמידי חכמים ובני תורה ויש לשמוע הגות רק מפיהם." אבל איפה אני אמצא תלמיד חכם עכשיו, חשבתי לעצמי. ובכלל, איך אפשר להתנגד לתקשורת ההמונים. זה לא קצת כמו להתנגד בימינו לפיזיקה?

פשקוויל אחר, המעוצב להפליא ככרזה מודרנית לכל דבר, קרא לשמור על איסור הישיבה המעורבת בתחבורה הציבורית גם "באוטובוסים שלא פותחים שתי דלתות". הרב אלישיב, מנהיג החרדים הליטאים, חתום על כרזה זו, שנאמר בה גם ש"זהו אחד מיסודות היהדות". אם כך, אני מהרהר, מעניין באיזה צד עמדו הנשים במעמד הר סיני. האם גם שם היו מאחור.

החלטתי שספגתי יותר מדי חומר אתנוגרפי לזיכרון הרעוע ממילא שלי מכדי שאזכור משהו מזה כשאחזור הביתה. ולפתע הבנתי. אני לא יודע איך לחזור הביתה, ושיח הילדות שחלפו על פניי הזכיר לי שגם אין לי את מי לשאול. איננו דוברים אותה שפה. אם רק הייתי לומד מעט יידיש מאבי, הייתי יכול לשאול "איך מגיעים לרחוב יפו?" או לפחות "מה השעה?" במקום זה הסתפקתי בהשפלות מבט ובחוש כיוון מפוקפק. לבסוף הגעתי איכשהו לשוק, משם כבר הכרתי את דרכי. אחרי הכל, חזרתי הביתה.

 

בן בורנשטיין הוא סטודנט שנה א' לתואר ראשון המחלקה לסוציולוגיה ולאתרופולוגיה ולתקשורת.