check
למה אתם קיימים? על אלטרואיזם מסוכן במחקר על הקהילה הטרנסג'נדרית | פקפוק

למה אתם קיימים? על אלטרואיזם מסוכן במחקר על הקהילה הטרנסג'נדרית

מאת: הילאי פילאי

ב- 22 במאי 2018 פורסמו תוצאות של מחקר חדש שהובילה ד"ר ג'ולי באקר מאוניברסיטת לייז' בבלגיה אודות מח טרנסג'נדרי וההבדלים בינו לבין מח של אנשים סיסג'נדרים. ההגדרה לטרנסג'נדר משמעה אדם שהזהות המגדרית שלו אינה תואמת את הזהות המגדרית המצופה ממנו על בסיס מינו הביולוגי. אדם סיסג'נדר הינו אדם שזהותו המגדרית תואמת את הזהות המגדרית המצופה ממנו. המחקר בחן את פעילותם המוחית של 160 מתבגרים, בנים ובנות, שאובחנו בדיספוריה מגדרית (תחושת לחץ וחרדה שנובעת מאי הלימה בין איך אדם תופס עצמו מגדרית לאיך הוא תופס את גופו או איך מגדרו נתפס בידי אחרים) ונחשבים טרנסג'נדרים. הם נבדקו במכונת MRI תוך חשיפה לפרומון שמעורר פעילות מוחית, שמתאפיינת שונה אצל גברים ונשים. המחקר השווה בין תוצאות הבדיקה לתוצאות בדיקות מח של בנים ובנות מתבגרים סיסג'נדרים ומצא שפעילות המח של המתבגרים הטרנסג'נדרים משני המינים תואמת את המגדר שהם חווים יותר מאשר את מינם הביולוגי. מסקנה זו תומכת בהיפותזה של הבדלי מח חריגים בין אנשים טרנסג'נדרים לבין אנשים סיסג'נדרים מאותו מין ביולוגי. (European Society of Endocrinology, 2018).

כמישהי ששייכת לקהילה הגאה בכלל ולקהילה הטרנסג'נדרית בפרט, כשהמחקר של באקר פורסם, הוא הקיף אותי מכל עבר, דרך חברים, ארגונים ואתרי חדשות. למרות שהמחקר מציג עצמו כחיובי, מקדם הבנה, אותי הוא בעיקר עצבן.

הרגשתי שהוא מקדם תפיסה מהותנית אמפירית של מגדר ולא לוקח בחשבון את ההשפעות הממשיות על הקהילה הטרנסית. תהיתי לא מעט פעמים בחיי, בייחוד כשהייתי פחות שלמה עם עצמי, למה נולדתי כך – שונה מהציפיות המקובלות לגבי מגדר ומיניות. רציתי להבין שונות מינית ומגדרית, למה יש אנשים לא סטרייטים, למה יש אנשים שעוברים שינוי מגדרי, למה אנחנו, כקהילה, לא נורמטיבים. זו שאלה שהעסיקה, וממשיכה להעסיק, לא רק אנשים מהקהילה הלהט"בית שאינם שלמים עם עצמם אלא גם חוקרים ומדענים סטרייטים במשך עשורים. היום, כשאני יותר שלמה עם עצמי, חשוב לי לשאול משהו אחר לגמרי – למה השאלה הזו בכלל נשאלת, מה ההשפעות שלה ושל תשובות אפשריות לה ומה הבעייתיות הגלומה בה.

טענתי המרכזית כלפי המחקר של באקר היא בחוסר ההגדרה למהו מגדר, הן ע"י החוקרים והן על ידי כתבות המדווחות על המחקר. בבסיס חוסר ההגדרה הזו עומדת ההנחה של החוקרים כי לטרנסג'נדריות בסיס ביולוגי, תוך התעלמות מההגות המחקרית אודות יסודותיו החברתיים של המגדר. זוהי בדיוק הבעיה עם כל המחקרים המנסים לפענח את מקורן של חריגויות מגדריות ומיניות –  הנחת היסוד שלהם היא בחינה של השונות אך לא של הנורמה, הם בוחנים את האנקדוטה, ולא את החוקים ואת כללי המשחק.

מחוץ ללימודי הטבע, בלימודי הרוח והחברה, אין הסכמה גורפת על הגדרה חד משמעית של מגדר, אך ישנה ההסכמה שלא ניתן להתעלם מההיבט החברתי שבכך. ניתן לראות במגדר כמבנה חברתי שמעוגן בפרקטיקה חברתית בה התנהלות יומיומית מאורגנת סביב תפקידים ויחסים הטרוסקסואלים סיסג'נדרים (קונל, 2009). כלומר, לא הביולוגיה קובעת מהו מגדר אלא היחס ההיסטורי-חברתי לגוף ולתהליכים המתרחשים בו הוא שמשפיע על הפרקטיקה החברתית-מגדרית (שם). במובן זה, צמצום של זהות טרנסג'נדרית או סיסג'נדרית למאפיינים מובחנים בביולוגיה מוחית, כפי שעושה המחקר של באקר, מוחק את היחס אל מאפיינים אלו וכיצד הוא מעצב זהויות אלו ואת המגדר ככלל.

גם ההשוואה שעורך המחקר של באקר בין אוכלוסיה טרנסג'נדרית לאוכלוסיה סיסג'נדרית לוקה בחסר. גבריות טרנסג'נדרית ונשיות טרנסג'נדרית מובנות וצריכות להיות מושוות לא רק אחת לשנייה ולגבריות ונשיות סיסג'נדרית אלא לסוגי גבריויות ונשיות המובנות אמצעות גזע, מעמד והיבטים חברתיים אחרים על מנת להבינן באמת. במובן זה, הסתכלות על נוער טרנסג'נדרי כהומוגני לחלוטין במגדרם ובהבנייתם, בלי להתייחס לפרקטיקות חברתיות אחרות, חוטא למציאות בה מגדר אינו גורם מבנה יחיד.

יש לבחון גם את עצם הניסיון למצוא מאפיינים ברורים של מגדר או של טרנסג'נדריות כמעין הוכחה לקיום של מגדר בכלל או לחוויה המגדרית של אנשים ספציפיים בפרט. הניסיון הזה נשען על ההנחה שקיים גרעין כלשהו של פנימיות, של מגדריות, שאפשר למצוא באדם ובכך להוכיח את המגדר, ואין זה משנה אם הגרעין הזה הוא פסיכולוגי או פיזיולוגי. אולם צריך לאתגר את עצם הרעיון של הגרעין הזה, של הפנימיות הזו. למשל, באטלר (2007) טוענת שלגוף אין מעמד בעל משמעות, או בפשטות-מגדר, בנפרד מהפעולות שהוא מבצע. אותן פעולות מבטאות לא גרעין של אמת פנימית אלא פיקציה שמיוצרת ומשומרת באמצעות סימון הגוף כמגדרי בסממנים שונים או דיבור עליו ככזה. לפי באטלר (שם), אין כזה דבר זהות פנימית, אלא רק רעיונות חברתיים שנועדו לשמר נורמה הטרוסקסואלית וסיסג'נדרית, שתקדם רבייה.

לא ברור אם ניתן לחלוטין לבטל כל השפעה פנימית על זהות מגדרית אך אני סבורה שבאטלר צודקת בכך שההתמקדות בגרעין פסיכולוגי פנימי אינהרנטי במקום הרחבת הדיון במנגנונים פוליטיים של עיצוב מגדר והפנימיות שלו מפספס את עיקר ומקור השיח בנושא. לא רק לאנשים טרנסג'נדרים יש מגדר, זה מבנה חברתי שמשפיע גם על אנשים סיסג'נדרים. לכן, ראוי להתמקד לא רק בפנימיות אלא גם בפרקטיקה מגדרית נורמטיבית. המחקר של באקר מקביל בהיבטים רבים למחקרים פסיכולוגיים בעבר, כשהמחקר של ביולוגיה מגדרית מחליף את הפסיכולוגיה בניסיון למצוא גרעין פנימי ביולוגי להסברת מגדר בכלל וטרנסג'נדריות בפרט. כך, שוב נמחק השיח על עיצוב זהות מגדרית ותפקידי מגדר לטובת חיפוש אמת פנימית בתוך הפנימיות של הגוף – הריהו המח.

החיפוש המתמיד אחר גרעין פנימי ביולוגי אף מאפשר טשטוש והצנעה של תפקיד החברה בעיצוב המגדר. החקר הביולוגי אודות מקור המגדר עדיין מניח ואף יוצר רעיון של מגדר כטבעי לחלוטין, שניתן למצאו, להוכיחו ולהצביע עליו בסקירות מח. הבחירה גם לסקור ספציפית רק מח של בנים ובנות ולא של אלו שמזדהים כמחוץ להפרדה הזו גם היא מייצרת ומשמרת את הרעיון של מגדר כהופכי לחלוטין. מושאי המחקר, אלו שמזדהים בניגוד למינם הביולוגי בעצם משמשים במקרה זה כדי להצדיק הפרדה זו כטבעית, כך כשגם כאשר יש סתירה כביכול בין מין ביולוגי למגדר, היא מצטמצמת ומתקיימת בהתקרבות למודל הסיסג'נדרי של הפרדת בנים ובנות. במובן זה המחקר הנוכחי אודות המח הטרנסג'נדרי מציג מודל אחיד שיש לשאוף אליו, המח הסיסג'נדרי שאליו נוצרת ההשוואה.

באטלר (2007) טוענת שהאידיאלים של גבריות ונשיות הם אידיאלים שאף גבר ואישה לא באמת יכולים להתאים להם במדויק ולכן כולם עושים חיקוי לא מדויק. החיקוי הוא המודל הנורמטיבי והנכון המייצג התאמה מגדרית נכונה ואמיתית שהחוקרים מבקשים להוכיח כי כולם יכולים ואמורים להגיע אליו. זאת למרות שגם אנשים סיסג'נדרים לא יכולים להגיע לאותו מודל אחיד, כיוון שאינם הומוגניים במאפייני מוחם ובמאפייני מגדרם. הקטלוג מראש של מח כגברי או נשי, זכרי או נקבי, הנתון להפרדה קוטבית ומלאכותית, חוטא למציאות.

וכיצד מודל זה חוטא למציאות? מח אנושי אינו גברי או נשי באופן מקוטב ואקסקלוסיבי (Joel, 2011). יואל (Ibid) טוענת שלמרות שיש מאפיינים ספציפיים במח שבמובחן מתאימים למין אחד בלבד מתוך שניים, רוב מאפייני המח נופלים בחפיפה משמעותית לשני מינים. הידע המחקרי מצביע על כך שהנורמה היא מח הטרוגני, ולא הומוגני, אשר מאפייניו לא מתאימים בהכרח למין אחד בלבד והוא מושפע מגורמים חיצוניים (Ibid). מאפיינים נקביים וזכריים לא פועלים לבדם וניתן למצאם אצל זכרים ונקבות אנושיים, ולכן מוחות הם לא או נקביים או זכריים אלא הם אינטרסקס (שילוב של השניים או אי יכולת לקבוע בוודאות מין אחד במוחלטות) (שם). מסקנתה של יואל היא שאי אפשר למצוא מח "זכרי באמת" או "נקבי באמת" כי אלו אינם קיימים, כפי שאף אחד לא יכול להתאים למודלים של גבריות או נשיות במדויק (Ibid).

ממסקנות אלו ומעצם האתגור של מח כגברי או כנשי יש לתהות מדוע החוקרים במחקר של באקר חילקו את המחקר לבחינת דמיון בין מח של בנים טרנסג'נדרים ובנות טרנסג'נדריות לבין מח של בנים סיסג'נדרים ובנות סיסג'נדריות. עוד יש לתהות ולערער על ההומוגניות שמניחים החוקרים במבנה המח של האוכלוסייה הסיסג'נדרית הממוגדרת והאוכלוסייה הטרנסג'נדרית הממוגדרת. הנחות אלו של הומוגניות חוטאות למציאות של מוחות הטרוגניים, גם בתוך אותה קבוצת מין ומגדר וגם במבנה המח עצמו. השוואה זו מקדמת אותו מודל אחיד של רצף זכריות נקביות המודד רמות של זכריות ונקביות, שאף אחד אינו יכול להגיע אליו או להתאים לו באמת. יותר משהמחקר יוכל לעזור לאוכלוסיה טרנסג'נדרית, הוא משטיח את ההטרוגניות והגיוון בה ומחלק אותה לאותה חלוקה קוטבית ומצמצמת.

הקהילה הטרנסג'נדרית עצמה מבטאת חששות וביקורת כלפי המחקר, בעיקר סביב ההשלכות העתידיות הפרקטיות שלו. אחד החששות הוא שלמרות שלמחקר הצהרת כוונות חיובית שנועדה לעודד קבלה של אנשים טרנסג'נדרים, לא מן הנמנע שמחקר זה או מחקר עתידי דווקא ישמשו כאמצעי לפגוע בטרנסג'נדרים. המדע לא תמיד היה פרוגרסיבי ביחסו לאנשים שאינם הטרוסקסואלים או בכללם אינם מתאימים להגדרות המקובלות של מגדר ומיניות ואי אפשר לסמוך על המדע בכוונות טהורות בלבד (Allen, 2018).

לדוגמא, "כדי לדעת מה הסכנות בקשירה של זהות להט"בית לחלקים מסוימים במח או לרצועת דנ"א, מספיק להיוועץ בהיסטוריה של רופאים שניסו לבצע כריתת אונה או שוקים חשמליים כדי למחוק הומוסקסואליות מהקיום", מזכירה אלן (Ibid). עוד היא מזהירה מפני שימוש לרעה או לפחות שימוש לא צפוי בתוצאות מחקריות במסגרת תהליכי קבלת הורים את ילדיהם: "הורים תומכים אולי יראו בכך (במחקרים אלו) כהזדמנות לבדוק (מוחית) את ילדם החריג מגדרית כדי להכין עצמם לאפשרות שילדם ירצה לעבור שינוי מגדרי. אבל הורים שמתנגדים בחריפות לזכויות טרנסג'נדריות אולי ירצו להעביר את ילדם בשיקוף MRI כדי לדחוף את ילדם החריג מגדרית לטיפולי המרה פוגעניים או גרוע מכך" (שם, תרגום שלי). הבסיס לביצוע טיפולי המרה גופניים הוא שאם יש הוכחה שהזהות החריגה באה מתוך הגוף, אנשים שיוצאים נגדה ינסו לפתור את הבעיה באמצעות שליטה בגוף, התעללות בו או הסרה של החלק בגוף הגורם לזהות (שם).

בנוסף לחששות אלו ישנו החשש שגם אם המחקר חיובי, הוא יכול לשמש כמעין שמירת סף, לבחון אלו אנשים יותר ופחות טרנסג'נדרים מבחינה מוחית ולשלול או למנוע גישה להליכי שינוי רפואיים או להגנות סוציאליות מאלו שלא עומדים ברף.

המשותף לחששות אלו הוא הנושא של מדיקליזציה, כלומר, הפיכת סוגיה לא רפואית בהכרח לסוגיה רפואית לכל דבר וענין שלפיה נקבע הסדר הציבורי בסוגיה. לפי קונרד (Conrad, 2005), הקידום של בדיקות גנטיות אכן עלול לדחוף למדיקליזציה. מדיקליזציה יכולה ליצור אפשרויות קטלוג חדשות והיא מרחיבה את הפיקוח הרפואי והמבט הרפואי. בהקשר הנוכחי, שאלה שיכולה להישאל בתחום זהות האדם היא "מי נחשב ומי לא נחשב כטרנסג'נדר? מי שייך לקהילה הטרנסג'נדרית?". שאלה בתחום המעמד החברתי תהיה "האם טרנסג'נדר כזהות תוכר חברתית בגלל סטטוס מדעי או תוקע כמחלה?". שאלה בתחום הביטוח יכולה להיות "מי יקבל ומי לא יקבל ביטוח רפואי וגישה לטיפולים רפואיים הקשורים לחוויית חיים טרנסג'נדרית?". הגדרות קטלוג חדשות כבר קיימות בהקשר מדיקליזציה טרנסג'נדרית, הגדרות כמו "לפני ניתוח" "ואחרי ניתוח" (pre-op/ post op). המבט הרפואי הזה יכול להגדיר טרנסג'נדריות כמצב רפואי נטו ולהתעלם מהקשיים שאנשים טרנסג'נדרים חווים כקהילה מובחנת, בעלת זהות חריגה חברתית. בנוסף, הגדרות כמו post op  ו-pre op יוצרות כבר כיום היררכיה מגדרית ביחס לאנשים טרנסג'נדרים, כשאלו שעברו ניתוח מקבלות תקפות חברתית גבוהה יותר; ואלו שלא נותחו נחשבות פחות טרנסג'נדריות, לא "נשים אמיתיות" וחוות פטישיזציה סביב איבר מינן.

החשש ל"שמירת סף" ומניעת טיפול על פי קריטריון קשיח הוא כבר היום חלק מהמציאות הטרנסג'נדרית. בעבודתה מראיינת רייכרט (2012) מטופלים טרנסג'נדרים ומביאה, בין השאר, את סיפורם מול הועדה לשינוי מין. אחד המטופלים נאלץ לשקר לועדה ולומר שהוא מזדהה כגבר ותמיד הרגיש כך כדי שיאפשרו לו לשנות את גופו, אף על פי שחווייתו המגדרית מורכבת יותר והוא מרגיש שהוא יותר באמצע. במובן זה, מציאת בסיס ביולוגי לזהות טרנסג'נדרית אף תחמיר את המצב ותעלה את הרף אליו צריכים אנשים טרנסג'נדרים להתאים עצמם. אפילו טשטוש האמת על זהותם לא יעזור להם מול דרישה להוכחה אמפירית ביולוגית של זהות נורמטיבית יותר.

לסיכום, המחקר המוחי של ד"ר באקר על זהות טרנסג'נדרית אינו מדויק ונכון למציאות כפי שציפו החוקרות, ויותר מכך, הוא ומחקרים מסוגו אף עלולים לגרום לנזק. המחקר מפספס במהותו הן את הזווית החברתית של זהות מגדרית והן את המציאות הביולוגית של מאפיינים מגדריים במח. יש לקוות שבעתיד מחקרים רפואיים ביולוגיים יבחנו לא את הלמה, אלא את ה"איך". איך לסייע לאנשים טרנסג'נדרים, איך תהליכים רפואיים שונים משפיעים על אנשים טרנסג'נדרים, איך לשפר שירותים רפואיים לטרנסג'נדרים, ולא איך לזהות אותנו ולמה אנו קיימים.

 

הילאי פלאי, סטודנטית לסוציולוגיה אנתרופולוגיה, טרנסג'נדרית, קווירית וחנונית. מתעניינת במגדר מיניות, ובחקירה של יחס החברה לנושאים אלו.

 

ביבליוגרפיה:

באטלר, ג' (2007). "מפנימיות למבעי ביצוע מגדריים" (מתוך "צרות של מגדר") בתוך י' ניצה ואחרות (עורכות),דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מגדר. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 337-354.

קונל, ר' (2009). "המגדר כמבנה של פרקטיקה חברתית" (מתוך: "הארגון החברתי של הגבריות") בתוך ע' וולקשטיין וד' קפלן, גברויות. חיפה: הוצאת פרדס, עמ' 92-97.

רייכרט, ש' (2012) חוויותיהם של טרנסג'נדרים מהמפגש עם המערכת הרפואית. עבודה לשם קבלת תואר מאסטר. המכללה האקדמית תל-אביב יפו

Allen. S. (2018). The Search for the ‘Transgender Brain’ Is Dangerous—and Dehumanizing. Retrieved from: https://www.thedailybeast.com/the-search-for-the-transgender-brain-is-dangerousand-dehumanizing

Conrad, P. (2005). “The Shifting Engines of Medicalization”. Journal of Health and Social Behaviour46: 3-14

European Society of Endocrinology (2018). Transgender brains are more like their desired gender from an early age. Retrieved from: https://www.eurekalert.org/pub_releases/2018-05/esoe-tba051818.php

Joel. D. (2011). “Male or Female? Brains are Intersex”. Frontiers in Integrative Neuroscience 5: pg 57.  doi:  10.3389/fnint.2011.00057