מאת: אלעד אור

"עקרות בית נואשות" ((Desperate Housewives היא סדרת טלוויזיה אמריקאית המשודרת מאז שנת 2004, המתארת את חייהן של משפחות אמריקאיות המתגוררות בפרבר הדמיוני "ויסטרייה ליין". התוכנית מתמקדת בחבורת נשים בנות המעמד הבינוני-גבוה ובאינטרקציות והיחסים ביניהן. האווירה הכללית היא מצד אחד מסתורית, אפלולית ומלאת מקרי אלימות ופרשות מפוקפקות שמרחשות מאחורי הוילון של המהוגנות הפרברית השמרנית, ומהצד השני, של סיטואציות קומיות ומצבי אי-הבנה משעשעים. הטכניקה העיקרית בה הסדרה משתמשת לתיאור העולם החברתי, התרבותי, הנורמטיבי, הסקסואלי, המיגדרי, המשפחתי והכלכלי של אותן נשים היא סטריאוטיפיזציה עקבית של הדמויות והיעדר התפתחות פסיכולוגית עקבית שלהן. כאן בדיוק מצוי הכוח של הסדרה.

הצפייה בתוכנית שוברת איזה חוזה בלתי כתוב בין הצופה לדמויות (שניתן לצפות לו במיוחד לאחר לא פחות משש עונות ויותר ממאה פרקים) שבו הוא אמור להכיר אותן, לזכור את העבר שלהן ולחוות את ההתפתחויות והתמורות החלות בהתנהגויותיהן, אופיין והסיטואציות בהן הן נתונות. עקרות הבית הנואשות, בני זוגן ושאר אנשי השכונה אינם מצייתים לחוזה ומתנהגים באתה צורה סטריאוטיפית, צפויה מראש ולא משתנה.

למשל, הדוגמנית לשעבר תתעסק תמיד בתחילת הפרק במראה שלה, תקנה בגדים ותכשיטים יקרים ותשאף לחיים של הדוניזם וקלות דעת. במהלך העלילה היא תשתנה, תתפתח ותלמד משהו חדש ומורכב יותר ואז בתחילת הפרק היא תשוב למאפייני "הדוגמנית לשעבר" הצפויים, כאילו לא למדה דבר. כך גם "עקרת הבית האמריקאית המושלמת של שנות ה-50" עם גינוני האפייה, הנימוסין והדתיות שלה או "הגבר שמסרב להתבגר" שתמיד ירצה רק לשתות פחית בירה. אלו תסריטים לא אמינים מבחינת הפסיכולוגיה והאישיות הנבנית של כל דמות, והם אינם משרתים את בניית הדרמה העלילתית – ודווקא בשל כך קל מאוד, ואף מרתק, לראות איך צפות ועולות מהם סוגיות סוציולוגיות. המהלך הסיזיפי של "חילוץ נארטיבים תרבותיים סמויים" מתוך הטקסט הטלוויזיוני לא נדרש כאן. הבידיון הלקוי וההידבקות לטיפוסים קבועים יוצרים מאליהם שורה של דיונים סוציולוגיים על הפער שבין דימויים חברתיים לבין המציאות, ומהדהדים תיאוריות של תפקידי מגדר, הביטוס מעמדי, אינטראקציות סימבוליות והצגות חברתיות ועוד.

לדוגמה, בעלה של "האישה שמאמינה בעקרוּת בית מתוך דבקות אידיאולוגית של שוביניזם שמרני ברוח שנות ה-50 ותמיד עסוקה באפייה ובהבאת סלי פיקניק עמוסי פאי ומאפינס לכל אירוע" נכלא לכמה שנים, והיא צריכה לפרנס את עצמה. היא הופכת כמעט במקרה לבעלת קייטרינג ומחברת ספרי בישול של "אוכל אמריקאי מהדור הישן", נוחלת הצלחה רבה ומתעשרת מאוד. כשבעלה שב הביתה מתערערים התפקידים המגדריים במשפחה ובאופן אבסורדי הופכים הערכים הדכאניים והביתיים למקור שחרור ועוצמה עבורה. במקרה אחר, אחת הנשים, "אמא נצחית לארבעה ילדים", מנסה בגיל 45 להתחיל להתמקד בעבודתה כפרסומאית, אך מגלה ששוב הרתה תאומים. כשהיא מנסה להסתיר מהמעסיק שלה את הבטן הגדלה היא נאלצת להשאיל בגדים מבעלה ו"להתחפש לגבר" כדי להשתלב במרחב הציבורי.

העיסוק בתפקידי מגדר בחברה האמריקאית של ימינו ובאימוץ סממני הגוף הגברי כניסיון להיחלצות מהספירה הביתית ברור וקל מאוד לזיהוי. גם ברמת ה"תרבות הויסטרייה-ליינית" מורגשים אותם "טיפוסים אידיאליים". בכל אירוע אסון, מוות, סכנה, מכת טבע או אלימות (והסדרה משופעת בכאלו, במידה מופרזת ולא הגיונית בעליל) נאספים בני ובנות השכונה ומגלים אחווה, זעזוע ודאגה קולקטיבית. הההורים מאמצים את הילדים לליבם; –דמעות זולגות; מבטים חרדים ננעצים באופק הקודר; וכל זאת עד לאסון הצפוי מראש הבא. הצביעות וההליכה לפי כללי המשחק החברתי כל כך ברורים עד שנוצרת הגחכה של קוד ההתנהגות והצופה נקראת לשים אליו לב בתור קוד שכזה.

וכך הלאה והלאה. הבוס תמיד רודף בצע, האלמנה הזקנה תמיד בודדה והאישה הפלרטטנית תמיד מתלבשת חשוף מדי. כל אחד משחק היטב את תפקידו המבני. העולם החברתי והסמליות התרבותית לא עוזבים את הדמויות הסטריאוטיפיות והמקובעות אף לא לרגע, ולצופה כמעט ולא ניתנת אשליית האפשרות לשקוע בהסברים פסיכולוגיסטיים למניעיהן ולפתח איתן "היכרות אינטימית". מהצופים חובבי המבט הסוציולוגי נמנע הוויכוח הרגיל על "מה באמת קורה כאן" ומצטמצמת אפשרותם לצקצק בגאווה על "היכולת באמת להבין את הכוחות החברתיים המניעים את הדמויות לפעולה". הסדרה עצמה מקבלת את הנחות היסוד של התיאוריה. מעניין ומומלץ.       

 

אלעד אור הוא סטודנט שנה שנייה בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון בתוכנית רב תחומית במדעי הרוח, כמו כן לומד במסלול המואץ לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.