מאת: דפני ענבר
השנה התלבטתי כיצד לסמן את יום הזיכרון לשואה. בטקס סטודנטיאלי? ברגע עוצר-הזמן של הצפירה בה אעמוד, בדרך לסופר או בקומה הרועשת של הספרייה או סתם בבית לבדי, ואחטף משגרת היומיום לתרגול מדיטטיבי של זיכרון? אני שואלת את עצמי מה אני בוחרת לזכור וכיצד אני חבה זיכרון זה לסבי וסבותי, לסביהם וסבותיהם ולשאר יהודי עמי אשר נספו בשואה.
ברגע הרהור פרטי בסוגייה הסבוכה זו נכנסים הדימויים החיצוניים שהוזרמו אלי מילדותי ועד בגרותי- נארטיב שחור-לבן של היסטוריית "קורבנות יהודים ומרצחים נאציים" אשר מרודדים לטקסים סוחטי רגש, פוסטים משתפכים בפייסבוק, והצעות חוק פופוליסטיות מצד נבחרינו בכנסת אשר נזכרו בניצולי השואה הנשכחים בשאר ימות השנה. השנה בחרתי לחזור לספר שקראתי קודם לכן, במסגרת הקורס "הגרמנים- סוציולוגיה ותרבות" של פרופ' גד יאיר. אותו ספר, אשר הגיח בסילבוסים של קורסים רבים בנושאים והקשרים מגוונים, התגלה כספר חובה ומופת בעיני, שהייתי ממליצה לעיין בו ללא קשר ליום הזה בשנה שבו מציינים את השואה.
קראתי את "אייכמן בירושלים" של חנה ארנדט מתחילתו ועד סופו, פעם, פעמיים, ועדיין קשה לי לומר שמצאתי את המילים הנכונות לתאר את הרושם שהותיר בי. אולי גאוניות זו המילה. הספר היה יסודי, כתוב בצורה רהוטה ובדעתנות אמיצה ובלתי מתנצלת. נותרתי פעורת פה בפני השגותיה שהלכו נגד הזרם של התקופה בה נכתבו, ושלא הדחיקו דילמות רגישות ושנויות במחלוקת שיש סביבם שיח ער וחי עד היום. היא התעלתה מעבר לניתוח הפשטני והפופוליסטי של משפט אייכמן שהוצג בפניה ובפני העולם כולו, והצליחה לגבש דעות עצמאיות מתוך המידע שאספה, מזקקת תובנות שהקדימו את זמנה לגבי אופן הטיפול בטראומות קולקטיביות, התמודדות ולקיחת אחריות על העבר המורכב הגרמני והיהודי, ושיפוט פשעי רצח-עם בזווית היהודית והכלל אנושית.
המאסה הקריטית של הדעות הקשות שסבבו את הספר ואימרותיו גרמו לי להבין שדבריה יצרו יותר 'מסערה בכוס תה'. הם יצרו מראה היפר-ריאליסטית שרבים לא יכלו להתמודד איתה. אולי הלוגיות והביקורתיות שבניתוח שלה לשכעצמם חרו לרבים- שעד היום אינם רוצים לנתח מעשי זוועה בדרך זו. אולי אותם אנשים שהחרימו את ספריה עד לדור הנוכחי הם בעיקר ישראלים ויהודים, שמורשתם התרבותית וההיסטורית כמעט ומצווה את אי-היכולת או הרצון להפריד בין שכלתנות ורגש?
לדעתי,לחנה ארנדט היה מיקום מפתח לשדה המחקר של המשפט בירושלים שאיפשר לה להגיע למסקנה מרחיקת הלכת שלא מספיק "לזכור ולא לסלוח", אלא גם יש צורך להבין. עם זאת, מיקומה הבולט בין הקטגוריות הוא גם זה שיצר אנטגוניזם כלפיה. היא הגיעה משני העולמות- הגרמני והיהודי, הייתה אישה ואקדמאית, ניצולת שואה אך לא כזו שעלתה לישראל אחרי המלחמה, ולבסוף ניסתה לייצג את המציאות כפי שהיא רואה אותה מתוך זהויותיה המרובות. משמע, למורת רוחם של מבקריה, היא לא גייסה את דעותיה למען הנארטיב הישראלי-היהודי של זיכרון השואה בתקופתה.
למרות הגדרתה בידי חוגים מסויימים כ'עוכרת ישראל', התבטאויותיה לאורך הספר מעידות אחרת. בנימה המפוכחת והמתקדמת בה חנה ארנדט עוברת על הטאבו ש"אסור להשוות" בין גרמניה הנאצית ורגשות לאומניים יהודיים, היא מבקרת בגלוי את הסטנדארט הכפול של ישראל בתקופת משפט אייכמן בכל הנוגע לאיסור נישואי תערובת בישראל באותה נשימה שהם מגנים את חוקי נירנברג האנטישמיים. גם כיום, מזווית לוגית זו, לא ניתן לבטל את הדמיון שבין קבוצות כדוגמת "להב"ה" שפועלות עד ימינו באמצעים אלימים "למניעת התבוללות", לבין תומכי החוקים לשמירה על "טוהר הגזע" הארי שהופנו אז בין היתר כנגד יהודים. יציאתה כנגד אותו סטנדארט כפול לא הופך את ארנדט לחורשת רעת ישראל, אלה למגינה עליה מפני הגזענים שבתוכה אשר לא למדו כנראה את לקחי השואה. אך דבריה "המשווים", בשורה התחתונה, איימו, ואולי עדיין מאיימים, על החלקים הרגישים ביותר בזהות הישראלית והיהודית, ועל כן התפרשו בעבר, ולעיתים גם היום, כדברי כפירה.
מחלוקת נוספת על "נאמנותה" לנארטיב הישראלי היתה קשורה בדרך בה הציגה ארנדט את אייכמן ופשעיו: כדמות רב-מימדית ואנושית, ולא כנבל הוליוודי וחד-מימדי שהציבור רצה לשפוט. היו חלקים רבים בדמותו של אייכמן שלא התיישבו זה עם זה, עובדה המציירת אותו כאדם מלא סתירות ;למשל בהיותו קצין נאצי עם קשר אישי ליהודים- בין אם דרך קרובי המשפחה הרחוקים, או הפילגש היהודיה, או הזיקה והעניין הרב ביהודים הציונים. בנוסף היה קשה למקמו בבירור במערכת הנאצית בין הקטגוריות "בורג קטן במערכת" ו"המנוע" עצמו. לבסוף הייתה הסתירה הברורה שעלתה במשפט בין תפיסתו את עצמו כאזרח שומר חוק ונורמטיבי, לעומת מעשיו המחרידים של שליחת מיליוני בני אדם למותם. על אף אי-הנוחות שבראיית פושע בסדר גודל כזה באור אנושי, קלסתרו זה לא נועד כדי לזכות אותו מאף מעשה שביצע, אך כן נועד להצביע על הדפוסים שאיפשרו את קיומם של אותם "אייכמנים" במערכת. בראשונה, הוא היה בן אנוש, עם אישה, ילדים, מאווים ופחדים. ואותו בן אנוש לא היה יכול לקום בבוקר בכל יום לעשיית ה"טבח המנהלי" שעשה אילולי יכל לנהל את רגשותיו בדרך המצופה מכל נאצי טוב, על פי "אידיאל הקשיחות", כפי שארנדט קראה לו, ועל ידי "יכולת הפיצול" שהצביע עליו פרופ' גד יאיר בספרו: בין הפרטי לציבורי, ובין הרגש והרציונליות.
הבירוקרטיה, שצובעת את תפקידו של אייכמן בעיני רוחו כתפקיד מהוגן, את השילוחים שהוא מבצע כ'ביטוי ליכולות האירגון' שלו כמעין 'קצין לוגיסטי', היא פארסה מסוכנת. היא שאיפשרה את מימוש הרעיונות הנאציים, ואת הפשעים כנגד האנושות שביצעו אייכמן ופרטים רבים אחרים במשטר זה. אותו ריחוק בירוקרטי של מבצע המדיניות הרצחנית ממעשיו עשה דה-הומניזציה לקורבנותיו, אך גם מחק את אנושיותו מעצמו בתהליך.
ארנדט לא התייחסה בספרה למקורות של אותה בירוקרטיה או להגדרות של וובר וסוציולוגים אחרים, לבטח מתוך הרצון להיצמד להתרחשות המשפט ולפרשנותו הבלתי אמצעית. אולם ניתן לראות הלימה בין "הקסם הנעלם" של וובר אודות עולם בו גוברת ההתמחות המקצועית על חשבון הרגש, לבין אופן תיאורה את המנגנון הבירוקרטי שמאפשר את אותו "רוע בנאלי", והופך את אייכמן לתואם "הטיפוס הבירוקרטי" של מבצע פשעים שרואה עצמו כאזרח מן השורה. אולם, חשוב לזכור כי פרשנותה הפילוסופית-המוסרית אינה מיחסת הסבר סוציולוגי זה להגנתו.
בניגוד לקו ההגנה של אייכמן, ארנדט טענה ובצדק שהבירוקרטיה אינה פוטרת את הפרט מאחריות. היא חשפה את השטני שבמעשה הפיצול הזה שאייכמן עשה, שאיפשר לו לתפוס את מעשיו כמוסריים בקונטקסט של החברה הנאצית ולא לפזול לצדדים, רק כיוון ש'כולם עשו את זה', ו'מעולם לא הוכיחו אותו על מעשיו כשהיה בתפקיד' והסיבה הגרועה מכל בעיני- מתוך חוסר חשיבה עצמאית. היא מבקרת את הכשל הלוגי והמוסרי שלקו אייכמן ושכמותו בהיעדר ההתקוממות הממשית כנגד פשעי הנאצים משקולי "חוסר תועלת מבחינה מעשית", ומסכמת כי "גרמניה של היום הייתה יכולה להפיק תועלת מעשית רבה… אילו היו עוד סיפורים כאלה לספר". (עמ' 243)
ארנדט מעיזה להפוך את הפסיביות המרומזת במעשה הפיצול הבירוקרטי שאיפשר את מעשי השילוח לעבירה המוכחת של אייכמן בפסק הדין האלטרנטיבי שנתנה לו בשם שופטי ירושלים. פסק דין זה הינו החלק המרגש ביותר בספרה עבורי, בו היא מביעה את המהות שהייתה חסרה במשפט, ומנסה בדרכה להילחם בטחנות הרוח של הייצוגים הכוזבים והנארטיבים הסותרים. התוצאה היא אותה תוצאה: גזר דין מוות. אך בלי הניתוח המתאים, תלייתו של אייכמן מאבדת מטעמה. במילותיה החדות כתער והחד-משמעיות, היא קובעת כי ציות וביצוע המדיניות הנאצית הוותה פעולה אקטיבית של רצח לכל דבר. לכן, הדין הראוי שהיא חורצת מגיע מתוך שיפוט מוסרי- "בדיוק כשם שאתה (אייכמן) תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות-כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם-כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש..כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה וזו, עליך להיתלות" (עמ' 290). זהו צדק פואטי.
המסע שארנדט לוקחת אותנו אליו ב"אייכמן בירושלים" מודע בכל רגע לתהליכי הפנים והחוץ של השיפוט האישי והבינלאומי, המוסרי וה"משפטי-פרופר". כתיבתה מהלכת בתפר שבין דיווח על משפט המתנהל באופן מסויים, אותו ציור של "התמונה הכוללת" שיש לצייר בכדי להביא את אייכמן לדין, ובין דיווח על העיוות והקושי להגיע לאמת וצדק עקב המימד הרגשי והפוליטי העצום שאופף את זיכרון השואה עבור מדינת ישראל של שנות השישים, ש"חטפה" את אייכמן לדין, ויצא לה "דין חטוף".
אם להשאיל מעולם הריקוד, כאשר המובלת לוקחת תנועה שיזם המוביל ומייצרת ממנה תנועה אחרת בפרשנות משלה, קוראים לכך 'מחטף', או "hijacking". בכך היא מפנה לעצמה מקום להבעה עצמית, להובלה חתרנית, המראה לנו על הדינאמיות של הריקוד גם בתוך חוקיו הנוקשים, ומדוע תמיד יהיו "שניים לטנגו". בקריאתי את דבריה של ארנדט, מדינת ישראל באנלוגיה הזו היא בדיוק אותה מובלת חתרנית, אשר מנסה מתוך מגבלותיה ובדיעבד להשפיע על הנארטיב של שואת העם היהודי דרך משפט אייכמן, ולעצבו כך שהנארטיב "משואה לתקומה" יחקק לצידו בספרי ההיסטוריה.
בנקודה זו, אני מעריצה את הכנות של ארנדט, ויכולתה להיות אמיתית גם במחיר אישי כבד. היא לא שימשה קטגורית לאייכמן באף שלב בספר, אך כן העיזה למנות עצמה "כקטגורית של האמת". לאותה אמת הייתה בעיניה חשיבות עבור הדורות הבאים, שכן חזתה כבר אז כי "בעיית היהודים" אינה פרטיקולרית וכי בעתיד עשויים להיות מקרים דומים של רצח עם ופשעים נגד האנושות שעליהם נצטרך לתת את הדין. היא לא תיעדה את סיפורו של אייכמן כדי לזקק אמפתיה כוזבת מקוראיה, או כדי להכפיש את מדינת ישראל ויהודייה. היא רדפה אחר התקדים הראוי לחתירה לצדק עבור פושעים נאלחים מסוגו. אולי באופן שבו פעלה יש משום משל המערה, או מוסר השכל פאוסטייני שיש להפיקו- כי מסוכן לשאוף לידע שנראה עבור חלקנו כמעבר לבינה האנושית, ולהסתכל על תהליכים מכונני-עולם בניתוח שכלתני. ב"משל המערה" של אפלטון מאותגרת תפיסת המציאות האנושית, ו"בפאוסט" של גתה מאותגר מקומו של האדם להתקומם כנגד זהותו הדתית והמוסרית. בשניהם סוף טראגי המשמש מעין אזהרה מניתוח העולם במנוגד לנארטיב השלט. בהלימה לאזהרה זו, הספר "אייכמן בירושלים" עורר מחלוקת כיוון שאתגר האופן שבו אנו זוכרים את השואה, המשפיע על יכולתנו לראות מעבר לנארטיב הטרגדיה הפרטית, ולדרוש מעצמנו אותם אמות מידה מוסריות שהתחלחלנו מהיעדרם אצל אותם גרמנים נאצים בתקופת השואה.
הקלישאות המנחמות והרחוקות שדמייננו בראשינו לאותם נאציים שטניים ואל-אנושיים הם אותן קלישאות שניחמו את אייכמן במילותיו האחרונות לפני תלייתו, כיוון שהן ממסגרות את הרוע ושמות את העיסוק המהותי בו בצד. אך אם ארנדט צודקת, והרוע יכול להיות הנורמה ולא מפלצת בנאלית, אז נצטרך כולנו לתת את הדין על לאומנותנו, גזענותנו ופשעינו כלפי האחר. ומחשבה זו מפחידה יותר מכל "מפלצת נאצית שעשויה להתחבא מתחת למיטה".