מאת: דניאל גטושקין
"כל ניסיון לתמצת רעיונות ונושאים ארוכים ומורכבים למאמר אחד מאלץ את הכותב לבחור, באופן אכזרי, מבין שלל הנושאים עליהם הוא יכול לכתוב בכוח, לכתיבה על תחומים בודדים – אם לא תחום בודד אחד – בפועל".[1] מלאכת הניפוי אינה נעשית קלה גם כאשר מדובר בניסיון לתמצת תזה קצרה שהוגשה במחלקה לסוציולוגיה, ושלפי הנוהג אמורה להיות לה טענת על אחת וכמה טיעוני משנה. יתרה מזאת, בעודי יושב בפינת העבודה שלי ומנסה לברור את הנושא שיעניין את קוראי פקפוק,אני מבין שהניסיון לתמצת את התזה שלי הוא למעשה ניסיון לתמצת את כל המסלולים שהתנקזו לאותם ארבעים עמודים מודפסים, שהוגשו לאגנס(המלכה!)בארבעה עותקים. זהו ניסיון לתמצת את המסלול האקדמי שלי, את שאיפותיי האינטלקטואליות והמקצועיות, את אופן הכתיבה הבתולי של מחקר עצמאי ראשון, ואף את הפוליטיקה הקטנה שסובבת סביב כל תזה: בחירת המנחה, בחירת הנושא, הבחירה את מי לצטט[2]וכיוצא באלה.
בכתבה זו, באופן פריווילגי השמור לעיתונים מחלקתיים, הבחירה שלי תהיה לא לבחור באופן בלעדי באף אחד מהמסלולים המתוארים לעיל, אלא לתאר כרונולוגית, בעיקר, את השתלשלות האירועים סביב "כתיבת התזה", תוך הבלטה של נושאים שנראים לי חשובים. במאמר הבא – שיהיה מאמר המשך למאמר זה– אתמקד בתזה עצמה ואסכם את הרעיונות המרכזיים שלה. כולי תקווה כי המאמרים יהיו מועילים לקוראי פקפוק, ובהזדמנות זו אציין כי אשמח להרחיב את הדיון על הנושאים המדוברים ועל הנושאים המושמטים בפורמטים ובחוגים אחרים.
"אין זמן נכון לבחור בנושא התזה, אך כלל ידוע הוא שככל שהנושא של התזה ייבחר מוקדם יותר, כך התזה תוגש מהר יותר, ונוכל להגיד על עצמנו את כל הבלה בלה ההישגי מהר יותר"[3]. חלק מחבריי לספסל הלימודים ידעו בדיוק מה הם רוצים לחקור. היו כאלה שבחרו את הנושא משיחות ערבי השבת עם משפחתם, היו כאלה שנחשפו לנושא מרתק בתואר הראשון ורצו להרחיבו לתזה (ראו למשל את מאמרו המעניין של גיא שלו), והיו כאלה שרצו לחקור נושא אשר קרוב לחייהם המקצועיים. אני – לעומתם – לא ידעתי. כלומר, היו לי הרבה רעיונות, אבל לא אחד שהייתי שלם איתו, אף לא רעיון אחד שאהבתי בכל לבי. לפיכך, ההחלטה הראשונה שקיבלתי היא להמתין עם בחירת הנושא של התזה –אף שידעתי כי זה עתיד לעכב את התקדמותי ב"מרוץ העכברים"– ולחכות למילוי חובות השמיעה בקורסי החובה של התואר השני.
למען הסר ספק, זמן ההמתנה לא היה זמן בטלה; זה היה אחד הזמנים היפים של חיי האינטלקטואליים. בזמן הזה ניסיתי למפות באופן יסודי את הנושאים ואת נושאי המשנה המעניינים אותי. קבעתי לעצמי בלו"ז זמן איכות המוקדש לקריאה בספרייה של הדבר שהכי עניין אותי מדי שבוע. בכל שבוע ניסיתי לקרוא קצת על כל עולם סוציולוגי, מתוך תקווה כי ברגע שאוכל לראות בעיני רוחי את כל ההסתעפויות של העולמות הסוציולוגיים שמעניינים אותי, אדע בוודאות גדולה לאיזה נתיב ארצה להתמסר. לא רציתי להרגיש כמו כדור ביליארד שמושחל לפינה. רציתי שהבחירה שלי בנושא של התזה תהיה בחירה מודעת ומושכלת, ולא אילוץ או נוהג.
פרק הקריאה שלי התנקז לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שאני מתעניין יותר בסוגיות מאקרו ממיקרו. מעניינת אותי התמונה הרחבה, היער ולא העצים. השנייה היא כי מבין כל התופעות הגדולות מעניינים אותי המוסדות הציבוריים, שהוקמו, לטעמי, על בסיס הרעיון שבכוחם להיטיב לתכנן את אורח החיים של החברה האנושית, באופן צודק והוגן יותר מאשר לו היה הדבר נעשה באופן פרטני ומבוזר על ידי הפרטים או בידי מוסדות פרטיים. התובנות הללו הובילו אותי להתמקד בסוציולוגיה של ה"מדינה".
מהצד האחר, קוננה בי המחשבה הערטילאית– בעלת האופי הפוליטי – כי המבנה של מוסדות הציבור בישראל מתנהל באופן "בעייתי", בדרך שלא תמיד משרתת את הציבור, וכמעט פועל באופן אוטונומי ומנותק מהציבור, מרצונותיו, מתחושותיו ומערכיו. במקום מערכת בעלת אופי היררכי שפועלת באופן מלוכד כדי להגשים את מטרותיה, ראיתי אוסף של "נסיכויות" מוסדיות שכל אחת פועלת כדי לקדם את האינטרסים ואת המטרות שלה. מצירוף שתי התובנות לעיל התברר לי כי עליי לחקור את היחסים המוסדיים בישראל; את היחסים בין המוסדות שאמורים לפי חוק ונורמה להיות מסודרים באופן היררכי.
בשלב זה, לאחר שהבנתי מהו הרעיון שיעמוד במרכז התזה, לא היה לי מושג מה לעשות וכיצד להמשיך מכאן. מדובר בשלב של ייאוש אמיתי. לפתע הרגשתי את נטל משקלה של התזה, את סוף תקופת ההתבשלות, ולמרות זאת לא הייתה לי שום מחשבה מועילה כיצד אהפוך את הרעיונות המופשטים האלה לעבודה סוציולוגית. בכל תחילת יום כתבתי, ואילו בסוף כל יום מחקתי. כתבתי ומחקתי. כתבתי ומחקתי. ושוב כתבתי ומחקתי. חשבתי שאני עומד לאבד את שפיות דעתי, הרי מעולם לא היה לי קשה כל כך בכתיבת העבודות שלי. לא הבנתי מדוע המבקר הפנימי שבי מצליף ללא רחם. חשבתי שאני כבר לא אכתוב את התזה לעולם; אפילו בדקתי בתכנית הלימודים כמה קורסים אצטרך להשלים כדי להיפטר מהנטל שנראה לי כל כך מיותר בזמן ההוא.
שלא כמו באגדות – אצבע אלוהים לא נגעה בי, וברק לא הכה בי, אבל כדי לא לוותר על סימון הקליימקס בקלישאה – אולי אסימון כלשהו כן נפל לי. האסימון הזה הוא ההבנה שכתיבת התזה לא יכולה להיות אינטואיטיבית וספונטנית, אלא היא צריכה להיות מחושבת ומדוקדקת; אני צריך להכין סקיצה מפורטת, לפרטי פרטים, כדי שהתובנות התיאורטיות שלי והרעיון האמורפי שלי יקרמו עור וגידים אקדמיים ולא יישארו בגדר הגיגים פילוסופיים או עיתונאיים בלבד. לכן בחרתי בעימות המוסדי שנראה לי המעניין ביותר: העימות בין גופי המדינה הנבחרים לבין הצבא הישראלי. אולם, כפי שמתברר לכל חוקר הנכנס לשדה חדש, ההתמקדות בנושא ספציפי אינה מצמצת את כמות החומרים שראוי להתעמק בהם, אם כי היא משנה את טקטיקת המחקר – ממחקר רוחבי,שבו החוקר לומד מעט על הרבה, למחקר נקודתי,שבו החוקר לומד הרבה על מעט. באופן לא מטפורי עברה הקריאה שלי מקריאה של ספרים הממוקמים במדפים בעלי צבעים שונים בקומות שונות בספרייה, לקריאה של ספרים מארבעה מדפים בדיוק, הצבועים בצבע אדום עמום בקומה 2.
בגיליון הבא אראה את התוצר של התהליך הארוך שתואר כאן, את המוצר הסופי–תזה במחלקה לסוציולוגיה, התזה שלי.
[1] מריאנה גטושקין, "שיחות סלון עם בני", טרם פורסם.
[2]טיפ בנאלי: עדיף את אלה אשר עתידים לבחון את התזה שלך, או את המעגלים הקרובים שלהם, אבל לא בהגזמה, עדיף באופן מעודן, כמו שמחמיאים בדייט ראשון: להראות עניין בלי להתרפס.
אני לא בטוח שזה ציטוט מדויק, אבל הרעיון המובא בו נאמר לי מפי מיכל פרנקל בשיחות ההכנה לכתיבת התזה. [3]