מאמרכת 66

בזמן האחרון, כך נראה, כולם מדברים על מוטציות. ומהי מוטציה (בעברית: תַּשְנית)? מילון אבניאון מספר לנו על התהליך הגנטי שמביא לשינוי מבנה של גן בכרומוזום, שבעקבותיו מופיעות תכונות פיזיות חדשות. לא פחות מעניינת היא ההגדרה המילונית המופשטת יותר, על דרך הרחבה סמנטית: "שינוי יסודי שחל במבנה, בארגון, במערכת, בדרך כלל בהקשר שלילי".

גיליון שלישי בסימן קורונה אינו דבר של מה בכך, ואולי אפשר ללמוד מכך דבר או שניים על אדפטציה. זוהי איננה רק אדפטציה ביולוגית – כמו ההסתגלות של נגיף הקורונה כדי לשרוד בעולם אבולוציוני – אלא גם אדפטציה חברתית ותרבותית, שבה בני אדם, מדינות, מוסדות וארגונים נאבקים כדי לשרוד.

מאז פרוץ הקורונה כולנו עוברים שרשרת מוטציות (=שינויים יסודיים). בתקופה הנוכחית, המתאפיינת בשיעורי תמותה ותחלואה גבוהים, בסגרים ובהסתגרויות נפשיות וגופניות, בקיפאון כלכלי ובאי-וודאות קשה, אין פלא שרבים תופסים את המוטציות כרוע צרוף. בכך למעשה מאשרים אותם אנשים את הניואנס הסמנטי של אבניאון – לפיו המוטציות הן "בדרך כלל בהקשר שלילי".

אך מוטציות הן גם תקווה. בביולוגיה, "מוטציות מיטיבות" הן בעלות השפעה חיובית על האורגניזם שבו הן מתרחשות, והן מובילות להרכבי חלבונים שמסייעות לו להסתגל לשינויים בסביבתו. זאת ועוד, מוטציות מיטיבות חיוניות על מנת שהאבולוציה תתרחש. הן מגדילות את סיכויי האורגניזם לשרוד ולהתרבות, ובהתאם – הופכות ליותר ויותר נפוצות במין נתון.

מובן שלא נטען כפי שטענו בעבר, שאפשר לעשות רדוקציה של החברה והתרבות לביולוגיה. אך אפשר בהחלט לקחת שיעור ממדעי הטבע כדי להבין טוב יותר את החברה ואת התרבות. ובינתיים, פקפוק נעים ומוטציה קלה לכולם.

***

בגיליון הנוכחי אנחנו ממשיכות.ים לעסוק בנושאים מגוונים. גם הפעם הקורונה משמשת כתפאורה לכתבה של אבי לפאיר, שטוען כי לא ניתן להבין את מגוון האירועים הפוליטיים והחברתיים שהתרחשו לאחרונה מבלי להקדיש תשומת לב להיסטוריה ולדינמיות של תפיסת החופש. אמיר פרייברג הולך בעקבות תחום שחשיבותו גדולה בהרבה מגודל הזרקור שמאיר אותו - הסוציולוגיה של המוסר, ובודק מה התחדש בתחום בשנים האחרונות. נטע אלראי סוקרת תופעה שאנתרופולוגים וסוציולוגים, במיוחד עם נטייה כלכלית, יתאהבו בה במבט ראשון: "צלילת-פחים" (dumpster diving), כולל שורשיה וביטוייה השונים בעולם. מיכל אלגוי לוקחת אותנו למסע נוסטלגי, אך בעיקר פוקח-עיניים ושובר-תמימות, אל אותו עולם (שחשבנו ל) צבעוני – עולם צעצועי הילדים. דניאל זוהר חוזר ליַטְרָה (עלייה הינדית לרגל) שביצע בהודו בקיץ לפני שנתיים, ועושה בה קריאה מחודשת באמצעות כתביו של טרנר על טקסיות ועל לימינאליות. הדר ויסמן מנסה לגלות מה הסוד לכתיבת תזה מצטיינת, ומקלפת שכבה אחרי שכבה את תהליך כתיבת התזה של אלכס בוצ'בסקי ,וגליה פרנק יוצאת למסע מאחורי הקלעים של סרטים אסורים לצפייה לילדים מתחת לגיל 18, בהם למרבה האירוניה לא יכולים לצפות השחקנים הראשיים בסרט.

שלכם,

דניאל והדר

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י שוב מאוחר יותר

מאמרכת

אכל

“This is from Mathilda”

גליה פרנק

דמו בעיני רוחכם מאורע שכבר חוויתם פעמים רבות. אתם נכנסים לאולם קולנוע חשוך, אוחזים בידיכם דלי פופקורן, אפופים בציפייה המתלווה לצפייה בסרט. אתם מתיישבים במקומכם, הסרט מתחיל ואתם נשאבים אל עולם חדש, מלא בדמויות שלא הכרתם ובעלילות מפותלות ומרתקות. האם חולפת במוחכם המחשבה, גם אם לרגע, בנוגע לזהות השחקנים שמבעד למסך? האם אתם שואלים את עצמכם מי הם? בני כמה הם? מהי החוויה שלהם בעת יצירת הסרט? אולי איך הרגישו בפעם הראשונה שקיבלו ביקורת? האם הם גדלו בבית עם שני הורים? בדירת חדר בבניין רב קומות? האם תמכו בבחירתם להיות שחקנים? האם הם מרגישים אהובים? או שאולי זו הסיבה שהתחילו לשחק מלכתחילה?

קרא עוד
כשאנחנו יושבים לצפות בסרט קולנוע, מה אנחנו מחפשים? אולי מפלט מהמציאות האפרורית של חיינו, אולי מחבוא מפחדים ולחצים, ואולי פשוט מתחשק לנו להנות. הקולנוע מספק מפלט לפנטזיות. בין אם מדובר בפנטזיות על עולמות אחרים, ויצורים מופלאים, או בפנטזיות על אלימות, סקס, ועל מאוויינו האפלים ביותר, ולעיתים אף בפנטזיות על עולם זהה לשלנו, כולל מציאות פרוזאית ואפורה במיוחד. בבסיסו הדבר הגיוני, אך מה קורה כאשר השחקנים שמגלמים את הפנטזיות שלנו, לא יכולים לצפות בסרטים בהם שיחקו בעצמם? לעיתים קרובות ילדים משחקים בסרטים שהם צעירים מכדי לראות. ניתן להגיד שהילד (או הוריו) בחר לשחק, אך כמה קרדיט, או סוכנוּת, אפשר לתת לילדה בת 12 שמשחקת תפקיד שאינה מבינה את הקשרו החברתי והתרבותי? האם בנוסף לאתיקה הבאה לידי ביטוי חיצוני באמצעות צנזורה, יש מקום לאתיקה מאחורי הקלעים?

בהיותי צופה הדוקה של סרטים שונים ומשונים, התיישבתי לפני מספר חודשים לצפות בסרט ״לאון״[1] של הבמאי לוק בסון. אחד מסרטיו האחרים של בסון, ״האלמנט החמישי״,[2] הוא אחד הסרטים האהובים עליי, ולכן ציפיותיי מ״לאון״ היו גבוהות. באחת הסצנות הראשונות מופיעה דמותה של נטלי פורטמן ('מטילדה'). מטילדה הינה ילדה בת 12 שמוצאת מחבוא בביתו של שכנה הרוצח השכיר לאון, לאחר שמשפחתה נרצחת בידי סוחרי סמים. הסרט מגולל בתוכו את מערכת היחסים בין השניים על רקע רצונה של מטילדה בנקמה. הסרט הולך ומתקדם ואני צופה ונהנית, אך לאורך הזמן בראשי חוזר ונשנה קול התוהה על גילה האמיתי של פורטמן. מחד, הורגלתי לראות ילדים בתפקידים מסוג זה והדבר לא נראה לי מוזר. מאידך, אינני מפסיקה לנסות לשכנע את עצמי שפורטמן וודאי גדולה במציאות משהיא נראית מבעד למסך. מוחי המזהה את גילה הצעיר חש דחייה אל מול תפקידה הרומנטי הגובל במיני, שכן לאורך הסרט מנסה מטילדה בת ה-12 לפתח מערכת יחסים עם לאון ולפתות אותו. ברגע שסיימתי את הסרט עברתי במהירות למכשיר הטכנולוגי הקרוב ביותר בחיפוש אחר גילה האמיתי של פורטמן. בניגוד להערכתי (או שלא) נגלה בפניי שגילה אכן היה 12, וכי זהו תפקידה הקולנועי הראשון.

ניתן לחשוב שתגובתי הראשונית תהא הפתעה, אך במקום זאת היא גבלה באדישות – הרי דבר מסוג זה אינו חדש כלל ואינו נדיר. למעשה, אם אתן בקיעות בעולם הקולנוע, מספר דקות בוודאי יספיקו לכן בכדי להעלות בעיני רוחכן חמישה או שישה סרטים שבהם משחקים ילדים אשר אינם בגיל המותר לצפייה באותו סרט. באותם הסרטים הילדים משחקים רוצחים[3], ילדות משחקות זונות[4] ומה לא. אז מדוע אין תרעומת מוסרית מצד הקהל הרחב? האם רוב האנשים הצופים בסרטים אפילו לא עוצרים וחושבים לעומק על הילדים, אלא פשוט לוקחים אותם כמובן מאליו? התשובה פשוטה למדי: בצפייה בסרט אנו נוטים להתעלם מהמתרחש מאחורי הקלעים ולהתייחס אליו כאל מוצר מוגמר המוגש לנו, כאובייקט מנותק. אנו בוחנים בעיקר את התוכן (בעלי החוש האומנותי – גם את הצורה), וכל הנלווה להם מתמוסס כלא היה. איננו רואים את הנפשות הפועלות שיצרו אותו, את מאחורי הקלעים ואת אנשי הצוות הטמונים בחובו. אנו מאבדים את המציאות הקונקרטית שמאחורי הסרט ולכן איננו רואים צורך להגיב עליה ועל המתרחש בה, לטוב ולרע. אם כן, למה שנבקר את השימוש בילדות לתפקידים בעלי אופן מיני אם איננו רואים אותן כילדות בפני עצמן, אלא רק כדמויות בסרט?

אנחנו רואים ילדה משחקת תפקיד על מסך ומדמים לעצמנו שאנו מסתכלים על מציאות נפרדת, בה השחקנים מתקיימים כיצירי הדמיון של הבמאי. מי בכלל זוכר שמאחורי הדמות עומדת ילדה אמיתית עם חיים אמיתיים והורים אמיתיים שנאלצה ללמוד את התסריט, לעשות חזרות ולשחק את הסצנה פעם אחר פעם כדי להגיע לתוצר המוצג לפנינו. אולי זה חלק מהקסם הקולנועי, כאשר אנו יושבים לצפות בסרט אנו שרויים בפנטזיה, בבריחה מהעולם האמיתי. אנחנו לא רוצים לחשוב על הבעיות שיש לנו בחיים באותה מידה שאנו לא רוצים לחשוב על מוסר ואתיקה. אנשים נכנסים אל אולם הקולנוע החשוך ונעלמים. הם נטמעים בתוך החשיכה ומתנתקים מהסביבה המתקיימת בעולם החיצון שמחוץ לבית הקולנוע. אני בורחת מחיי האמיתיים, אז למה שארצה לבחון את חייו האמיתיים של אדם אחר?

בכלל, האם מתוקף תפקידי כצופה עלי לחשוב באופן אקטיבי על המתרחש מאחורי הקלעים? ומה אם חשבתי אך איני רואה דבר זה כבעייתי? אולי אין אמת אחת בנוגע לנכון ולא נכון, סוטה ו'נורמטיבי'? הסוציולוג הווארד בקר כותב בספרו ״Outsiders״[5] שהחברה יוצרת סטייה על ידי יצירת חוקים, ששבירתם תיחשב כסטייה. את החוקים האלו אנו מחילים על החברה בכללותה, וכאשר אנשים עוברים עליהם הם מתויגים כ'אחרים' ובמילה אחרת, כ'סוטים'. למשל, אם החלטנו כחברה שעישון במקומות סגורים אסור על פי חוק, כל אדם שיעבור על החוק יתויג כתוצאה מכך כסוטה. העישון במקום סגור אינו בהכרח סוטה במהותו, הרי במשך שנים הדבר התרחש ללא תערומת מוסרית[6]. אך משום שהחברה בה אנו חיים "החליטה" בנקודת זמן מסוימת לתייג את ההתנהגות כסוטה, היא הפכה לכזו.

דוגמא לכך ניתן לראות בסרט ״לאון״[7]. הסרט יצא לראשונה לאקרנים בארצות הברית בשנת 1994. כשנתיים לאחר מכן, הוציא בסון גרסה ארוכה הכוללת 26 דקות נוספות. גרסה זו, שהוקרנה לראשונה בצרפת ונחשבת היום 'הגרסה הבינלאומית', כוללת סצנות בהן מטילדה מציעה ללאון לקיים עמה יחסי מין וסצנות בעלות טבע אלים. הגרסה המלאה הוקרנה לקהל אמריקאי מצומצם לפני יציאת הסרט לאור, אך בעקבות תגובת הקהל, שהביע חוסר נוחות והוטרד מהמיניות והאלימות הבוטה של חלק מהסצנות, הן ירדו בעריכה[8]. עולה השאלה, האם הדבר שהפריע לצופים היה השימוש בשחקנית צעירה, או שמא הוטרדו מעצם העובדה שצופים ייאלצו לצפות בסצנות אלו? שהרי כאמור, הביקורת שעלתה מהקהל לא הייתה כלפי הסרט בכללותו אלא התמקדה במספר סצנות ספציפיות. אם כן, ניתן להניח שחוסר הנוחות שהתעורר בצופים מקורו בעצם הצפייה בסצנה בעלת אופי מיני בין אדם מבוגר לילדה, שכן הם מודעים לכך שדברים מסוג זה אסורים מוסרית בחברה בה הם חיים. החוויה שחוו בעת הצפייה ולא ההכרה בפורטמן כסובייקט בפני עצמו שנאלץ להשתתף בסצנות היא הדבר שהטריד אותם באמת.

ראינו שכל חברה מגדירה את חוקי ההתנהגות המקובלים בקרבה, וכאשר נשברים חוקים אלו, האדם ששובר אותם מתויג כסוטה[9]. במקרה הנתון, יהיה מעניין להתבונן באופן משווה על ההתייחסות של המדינות השונות שבהן הוקרן הסרט כלפי הסרט והתמות המוצגות בו. בארצות הברית למשל, היה עיסוק רב הן במיניות והן באלימות, והביקורות סביב הסרט נעו מהיותו אמיץ ומעניין, לתגובות עוינות במהותן.[10] האמריקאים, שתרבותם אולי מתירנית פחות מבחינה מינית, ראו את העיסוק המיני במטילדה כבעייתי ואף כסוטה, והדבר פגם עבורם בחווית הצפייה בסרט. לעומת זאת, התרבות הצרפתית, הנתפסת כפתוחה יותר בעניינים מסוג זה, יכלה אולי להבליג מעבר להם ולראות את המתרחש בצורה אחרת. ואכן, היו מבקרים שדיברו על הסרט כצרפתי במהותו כהסבר למתרחש בו. זאת ועוד, הבמאי בסון, הצרפתי במוצאו, לא ראה בעיה בתוכן של הסרט ואף ביקר את האמריקאים על תגובתם בטענה שלא הבינו אותו כראוי.[11]

עולה השאלה, מתי התנהגות מסוימת עוברת את הסף שהגדרנו מראש ונעשית לסוטה או לנורמטיבית? האם אנו יכולים לקבל דברים בקלות יתרה כאשר הסטייה המוצגת אינה בוטה באופן המעורר בנו אי נוחות? הוריה של פורטמן למשל, התנגדו בהתחלה לתסריט והסכימו שתשחק בסרט רק לאחר ששינו בו פרטים מסוימים. למשל, הם לא הסכימו שתופיע בעירום, ומחקו סצנה שבה היא במקלחת. הם אף סירבו בתחילה לכך שתעשן, אך נתרצו רק לאחר שבסון הבטיח שתפסיק במהלך הסרט.[12] התסריט המקורי כלל בתוכו מרכיבים שונים שנחשבו לסוטים בעיניהם, ואולי אף בעיני החברה בכללותה – כגון ילדה שמעשנת, דבר שאף היה מחוץ לחוק בתקופה בה צולם הסרט. אך ברגע שהצליחו לייצר גרסה מרוככת שלו וביטלו את הדפוסים שנחשבו לסוטים ביותר בעיניהם, הם היו מוכנים לראות את ביתם בסרט.

אולי הדבר דומה לחווייתנו כצופים בסרט ״לאון״[13]? אנו רואים את מערכת היחסים בין מטילדה ללאון כמערכת יחסים בין אדם מבוגר לילדה, שאינה מוגדרת בבירור. מחד, אם נבחן אותה כמערכת יחסים מינית, כנראה ייעשה הדבר לסוטה בעינינו. מאידך, אם נבחן אותה כמערכת יחסים אבהית ואפלטונית, היא תיעשה למקובלת יותר בעינינו. המשחק על הקו הדק בין שני הקצוות ממקם את הצופה במצב של בחירה. תגובתנו לנעשה תלויה בפרשנותנו ובנטייתנו התרבותית/אתית/חברתית/אידאולוגית. כשאי הבהירות האופפת את המתרחש נותנת פתח לריכוך מוסרי. במקום שיציגו לנו בבוטות את מטילדה ולאון מקיימים יחסי מין, מראים את מטילדה לבושה בלבוש מינימלי ואת לאון הדוחה את פיתוייה. או אז אנו יכולים לאפשר לעצמנו לראות את מערכת היחסים בין השניים כאפלטונית, למקם את הסצנה במרחב הנורמטיבי המקובל שבו אנו חיים, וכך להוציא אותה מהמרחב הסוטה. כאן ניתן לשאול: מהי המשמעות של בחירה זו? האם הפנייה אל הפירוש האפלטוני נעשית מכיוון שהיא הנאמנה ביותר לאמיתות המוצגות לנו על המסך? האם עליי לפרש את הסרט כראות עיניי? כפי שהתכוון הבמאי? או שבכלל הייחוד דלו נטוע בריבוי הפרשנויות, כשאין טעם לראות בו דבר יחיד ומוגדר?

בראיון שנעשה בשנת 2002[14] נשאלה פורטמן על השתתפותה בסרט ועל התגובות אליו. היא ענתה שהסרט גרר ביקורת חברתית על הוריה שנתנו לה להשתתף בו, וכתוצאה מכך הם נעשו מאוד מגוננים כלפיה. לדבריה, הם לא רצו שתלך ברחוב מלווה במחשבה האם אנשים יכולים לדמות אותה בעירום. במובן מסוים, החברה שרואה את ההורה כישות האחראית על הילד, ראתה בהתנהגות הוריה של פורטמן מעבר על חוק בלתי כתוב ובאופן מסוים תייגה גם אותם כסוטים. ניתן גם להוסיף ולשאול, מהו תפקיד ההורה והאם ניתן להטיל עליו את מלוא האחריות מעצם היותו המבוגר האחראי?

מי בעצם האחראי במקרה זה? ההורים שהרשו לילדה לשחק? הבמאי שכתב את הדמות? או חברת ההפקה שהפיקה את הסרט? ואולי בכלל לא היה צורך בלקיחת אחריות משום שאין צורך בפיקוח על המתרחש במרחב הקולנועי? לדידי, ניתן לחלק מרחב זה לשני ממדים. הממד הראשון הינו השלב שאחרי, השלב הגמור המתקיים אל מול הצופים. פתח לעולם מקביל שאיננו חלק מעולמנו אך גם אינו ממש מחוץ לו. קיום ביניים הנמצא בין כאן לשם. כשם שהצופים בסרט נמצאים במצב מושהה בין המציאות שמחוץ לחלל ההקרנה, לבין המציאות הדמיונית המוצגת על המסך, כך גם הסרט עצמו. הממד השני הינו השלב שלפני. ההכנות, הכתיבה, המשחק, הפרקטיקה המוחשית המתרחשת בעולם המקביל לעולם המצולם. בממד זה קיימים רגעי ה'לפני': הרגע שאתה רב עם השחקנית שניה לפני שעליכם לשחק זוג. הרגע בו מודיעים לך בשורה עצובה, ומיד אחר כך אתה צריך לשחק אדם שמח. הסרט מתקיים כישות נפרדת הן לצופים בו והן ליוצרים אותו. שהרי, גם אם השחקנים לוקחים השראה מחייהם, הם אינם משחקים את עצמם. הם מעמעמים את האני האמיתי לפני שהם מתחילים לשחק את האני הדמיוני. אולי בגלל זה גם הצופים מפסיקים לראות אותם כאנשים: הם אך ורק דמויות בתוך סרט, האדם האמיתי נעלם מול עינינו ממש כפי שהוא נעלם בפני עצמו.

בסיכומם של דברים אלו, אני שואלת את עצמי ובאותה העת גם אתכם, האם אני מוכנה להקריב את חווית הצפייה שלי על מזבח המוסריות. האם אני מוכנה לצפות בכל סרט כמקרה בוחן סוציולוגי? האם אני מוכנה לדאוג למתרחש מאחורי הקלעים? לדאוג לנפשם הרכה של הילדות והילדים, שעבודתם היא לבדר אותי כצופה? האם בכלל זהו מקומי להיות "המבוגר האחראי" בעולם הקולנוע? אולי המסקנה הינה שהסרט אינו המציאות ובשל כך אל לנו לבחון אותו ככזה? אל לנו להשליך את הגבלות היום יום על תוצר זה המתחזה למציאות אך בבסיסו הוא יציר הדמיון. אולם יש להכיר בכך שישנם מצבים בהם המציאות הדמיונית של הסרט מייצרת הדים במציאות הקונקרטית אך זהו עניין לכתבה אחרת.. אם כן, אולי הסרט, הסט, ואפילו בית הקולנוע, מתקיימים במרחב לימינאלי[15]. מקום שמתקיים בין מציאות לדמיון, בין פנטזיה לאמת. השחקנים שמשחקים את הפנטזיות שלנו מתקיימים בין האמת הקונקרטית של חייהם לבין היצירה הדמיונית שהם לוקחים בה חלק. אנחנו הצופים מתקיימים בין חיי היומיום לבין העולם המדומיין בו אנו נבלעים בעת הצפייה. הסרט עצמו נהפך ליציר כלאיים: הוא מציג עולם מדומיין, הנתון להגדרות המוסריות של המציאות בה אנו חיים. ואולי אין בכלל מקום להציב לו גבולות ולהחיל עליו את חוקי המציאות? אולי עלינו פשוט לאפשר לו להתקיים בין כאן לשם, בין איפה שאנחנו ובין איפה שאנחנו רוצים להיות?

גליה פרנק היא סטודנטית לתואר ראשון דו חוגי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמכון לקרימינולוגיה.

מתעניינת במחקר בנושא סטייה ותרבות חומרית ועוסקת בתחומי הקולנוע והאומנות.

ליצירת קשר עם גליה- galia.frank@mail.huji.ac.il

[1] Besson, L. (Director). (1996). Léon: The Professional. [Film]. Les Films du Dauphin & Gaumont.

[2] Besson, L. (director). (1997). The Fifth Element. [Film]. Columbia Pictures, Gaumont & Pinewood Studios.

[3] Ruben, J. (Director). (1993). The Good Son. [Film]. Twentieth Century Fox.

[4] Scorsese, M. (Director). (1976). Taxi Driver. [Film]. Columbia Pictures, Bill/Phillips & Italo/Judeo Productions.

[5] Becker, H. S. (1963). Outsiders : Studies in the sociology of deviance. New York: Free Press of Glencoe.

[6] יתרה מכך, במקומות רבים בעולם, למשל בסין מדובר בנוהג מקובל לחלוטין.

[7] Besson, L. (Director). (1996). Léon: The Professional. [Film]. Les Films du Dauphin & Gaumont.

[8] Hanson, S. (2017). Natalie Portman and transgressing boundaries between childhood and adulthood in Luc Besson’s Leon. In O'Connor, J. & Mercer, J. (Eds.), Childhood and celebrity. Taylor & Francis.

[9] Becker, H. S. (1963). Outsiders : Studies in the sociology of deviance. New York: Free Press of Glencoe.

[10] Hanson, S. (2017). Natalie Portman and transgressing boundaries between childhood and adulthood in Luc Besson’s Leon. In O'Connor, J. & Mercer, J. (Eds.), Childhood and celebrity. Taylor & Francis.

[11] Hanson, S. (2017). Natalie Portman and transgressing boundaries between childhood and adulthood in Luc Besson’s Leon. In O'Connor, J. & Mercer, J. (Eds.), Childhood and celebrity. Taylor & Francis.

[12] Hanson, S. (2017). Natalie Portman and transgressing boundaries between childhood and adulthood in Luc Besson’s Leon. In O'Connor, J. & Mercer, J. (Eds.), Childhood and celebrity. Taylor & Francis.

[13] Besson, L. (Director). (1996). Léon: The Professional. [Film]. Les Films du Dauphin & Gaumont.

[14] Heath, C. (2002, June 20). The Private Life of Natalie Portman: Rolling Stone’s 2002 Cover Story. Rolling Stone. https://www.rollingstone.com/culture/culture-news/the-private-life-of-natalie-portman-rolling-stones-2002-cover-story-111975/

[15] Turner, V. (1969). Liminality and communitas. The ritual process: Structure and anti-structure, 94(113), 125-30.‏

קראו פחות
ריצה למרחקים ארוכים עם אלכס בוצ'בסקי

ראיינה וערכה: הדר ויסמן

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט בפייסבוק של המחלקה, עם פרטי הזוכים בעבודת תזה מצטיינת של האגודה הישראלית לסוציולוגיה. היו אלו אלכס בוצב'סקי וגאיה שטיינברג. שמחתי מאוד בשביל שני הזוכים המוכשרים, ותהיתי לעצמי, כמי שכעת שבעיצומו של מחקר התזה שלה, מה הם עשו יותר נכון. סוגיה נוספת שהעסיקה אותי, ועודנה, היא השילוב בין ייעוץ ארגוני לבין מחקר, בדגש על השאלה האם יועץ טוב נדרש להיות חוקר, או שניתן להסתפק במומחיות אחת בלבד. סברתי כי שיחה צפופה עם אלכס בוצ'בסקי תחשוף בפני זווית מעניינת לחשיבה על שאלותיי, מפאת היותו יעוץ ארגוני, מלבד סטודנט מחקר מצטיין. אני מזמינה אתכם לבחון את צדקתי. בחירתי לחלוק עם הקוראים את עיקרי השיחה משקפת את עמדתי בנוגע להצלחת המהלך, אך אני מזמינה אתכם לקרוא ולהחליט בעצמכם.
קרא עוד

למען תיאום הציפיות ביננו, קוראים וקוראות יקרים, בחרתי לחלק את הריאיון לשניים: החלק הראשון מתמקד בהקשר הרחב יותר וברקע לתהליך המחקר של אלכס, ומסתיים בתצלום של אריה לוגם מים (תמונה שראוי להקדיש לה כתבה נפרדת), והחלק השני צולל לעומקו של תהליך המחקר והכתיבה, בדגש על עצות פרקטיות לכתיבת תזה מצטיינת, מאחד שעשה את זה. למזלכם לא הצלחתי לפצל את סוגיית תפיסת התפקיד, הנוגעת בשילוב בין העולם האקדמי לשוק העבודה שמחוץ לאקדמיה, משום שהגישה המיוחדת של אלכס מתפרצת בין השורות לאורך הריאיון כולו. אה, ואם תחפצו לקרוא עוד על המחקר של אלכס, תוכלו למצוא מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של המחלקה[1], ותוכלו לכתוב לו למייל: alexandr.bucevschi@mail.huji.ac.il.

בואו נתחיל.

הדר: היי אלכס, אנחנו קצת מכירים מפקפוק בשנה שעברה, ויצא לי קצת לפגוש אותך בהקשרים של המסלול ללימודי הארגון, אבל לא יצא לנו להכיר באמת. אז, תספר לי ולקוראים קצת עלייך.

אלכס: אני בן 29, יועץ ארגוני, עובד בחברת היעוץ נירם גיתן, עד לא מזמן הייתי פרילנסר, לשעבר יועץ ארגוני בצבא, למעשה הייתי 7 שנים בצבא במסגרת מסלול עתודה. בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. בימים אלו אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי במחלקה.

הדר: וואהו, כמה דברים הספקת לעשות בכל כך מעט זמן.. הכל היה ברצף?

אלכס: לא.. הייתה לי שאיפה לעשות ברצף, אבל זה לא יצא לפועל. עשיתי תואר ראשון בין 2010-2012, ובזמנו גם פרסמתי מאמר באסופת מאמרים של פרופ' גילי דרורי, לאחר מכן עשיתי שנתיים הפסקה כדי להתאקלם בתפקיד שלי בצבא.

הדר: מה עושה יועץ ארגוני צעיר בתחילת דרכו בצבא?

אלכס: התחלתי בתור עוזר יועץ, הרבה סקרים, עיבוד נתונים... ב2014 אני חוזר לאוניברסיטה לתואר השני, במקביל לתפקיד בצבא, בצפון, אתגר בפני עצמו בגלל המרחקים. הלוואי והיינו בימי הזום באותה תקופה.. (צוחק). בשנתיים הראשונות בצבא נגעתי בהרבה תחומים כמו מיון, אבחון, הערכת ביצועים ועוד. עשיתי הרבה עבודת שטח- סיקור החיילים בשטח, בדגש על קווים מבצעיים בלבנון ובהדרגה נכנסתי לתהליכים יותר מורכבים בעיקר בצוק איתן.

הדר: ומה עשית בשלבים מתקדמים יותר בתפקיד?

אלכס: בשנה האחרונה התחלתי לעשות ליווי של מפקדים, שבא לידי ביטוי בבניית צוות, אבחון צוות, תהליך שינוי ועוד דברים שבדרך כלל עושים בפרקטיקום.

הדר: עם יד על הלב, אהבת את מה שעשית?

אלכס: זו הייתה תקופה של התלבטות מקצועית.. לקח לי זמן להתאקלם. בגדול, כן. מאוד התחברתי. יש משהו מרתק בעיקר בסיפור האנושי. אני לא אגיד שאני תמיד נהנה מהרגעים של לשבור את הקרח, בתפקיד פוגשים אנשים זרים שלא תמיד משתפים איתך פעולה.. אבל אני חושב שכשאני רואה אירוע בארגון, מבין מה קורה שם, ומצליח לערער על המובן מאליו, משהו חזק מאוד מתרחש. התפיסה הסוציולוגית מאוד מעניינת, למרות שאני יותר פסיכולוגיסט בגישה שלי (בכל זאת, תואר ראשון גם בפסיכולוגיה). אני זוכר שבצוק איתן הסתובבתי בבסיסים ושמתי לב לתופעה מאוד מינורית לכאורה: אנשי מילואים הוקפצו לצפון משום שהסדירניקים היו בדרום. שמתי לב לכך שכולם מסתובבים עם סוג נשק חדש שהם לא הספיקו להתאמן עליו, ושאלתי את עצמי "רגע, למה שהם ירגישו בטוחים פסיכולוגית?" שאלתי אותם אם הם מרגישים שאם יקרה משהו הם ידעו איך להתמודד. הצפתי את תשובותיהם למפקד היחידה, ולמחרת הייתה (לאחד מהם) פליטת כדור, במזל אף אחד לא נפגע. היה מדהים לראות את הסנכרון בין הבנת ההקשר, ההבנה איזה שאלות לשאול, מה להציף לדרגים הגבוהים.

הדר: בהקשר הזה, אתה מרגיש שאתה מצליח בדרך כלל להרכיב את המשקפיים הסוציולוגיות, האנתרופולוגיות והפסיכולוגיות כשאתה בוחן מציאות ארגונית?

אלכס: (חושב רגע). אני לא תמיד עושה את זה בצורה דידקטית. כשמדברים איתנו באקדמיה זה מאוד דידקטי. אני זוכר שבהתחלה הייתה לי תחושה על יועצים שהם מאוד פוליטיים (כלומר הדגש הוא בעיקר על יחסים, פחות על תיאוריות).. ואם הזמן הבנתי שזה לא זה.

הדר: אבל הם צריכים להבין גם בפוליטיקה כדי להצליח לייעץ נכון וכדי למצב את עצמם בארגון, לא? כלומר, זה חלק מהעניין..

אלכס: אני חושב שזה יותר מתוחכם מפוליטיקה. בתואר השני זה ממש התחבר לי, כי בא פרופ' ישראל כץ ודיבר איתנו על השפעה. מה בסוף מנסה לעשות יועץ ארגוני? לייצר השפעה. לא בהכרח השפעה מבוססת אג'נדה, כי האג'נדה לרוב תהיה של הארגון שהוא מלווה, או של המנהל שהוא מלווה. אבל, בסוף כל התערבות מייצרת איזושהי תזוזה בארגון, והשפעה. כל סוציולוג ידבר על כך שיש את סוגיית הכוח. אם אתה לא מחובר לצירי כוח אתה לא יכול לייצר השפעה. אז, לשאלתך, אני תמיד ניסיתי להרכיב משקפיים, אבל יחסית משקפיים גסות. זה לא שבאתי עם איזושהי תיאוריה מרקסיסטית או וובריאנית. אבל המושגים מהדהדים, ללא ספק. אתה עדיין מסתכל על המובן מאליו הארגוני, על האינטרסים, על לכידות בהיבט הפסיכולוגי והסוציולוגי, על שביעות רצון, על Well Being ועוד. ואתה עם עושה (כשמתאפשר) תהליכי הערכת אפקטיביות בהן אתה בוחן את ההשפעה שלך, את הערך. על אף שזה לא קורה מספיק, יש לציין.

הדר: יש לי עוד שאלה אחת על תפקיד היועץ לפני שנצלול לתזה. בסופו של דבר הסיפור של הערכת אפקטיביות לא קורה בהרבה ארגונים כפי שאמרת, משום שזה מהלך ש'מדבר' בקצב איטי יותר מקצב התגובה הנדרש מארגון כדי לשרוד ולהיות רלוונטי, ובאופן כללי תהליכי יעוץ הם לרוב מכווני תהליך, איטיים יותר מקצב העבודה של הארגון. איך אתה מתמודד עם הפער כיועץ? (שאלה שמתחברת לנושא עבודת התזה של אלכס, עליה נדון בהמשך הריאיון).

אלכס: מה שעזר לי עם זה, זה שהתחלתי לאמץ עקרונות מעולם פיתוח ההדרכה. למשל, שאלתי את עצמי מה המטרה שאני רוצה להשיג בסוף התהליך. ברור שיש בסוף דברים דינמיים שקורים, זו המיומנות של לדעת מתי אתה נצמד בתהליך לדרך, ומתי למטרה, זה כל הזמן מאתגר. אבל, לי ברמה האישית עזרו שני דברים: אחד, בגלל שבאתי עם גרעין מאוד חזק של סיקור ומישוב, אחרי כל תהליך עשיתי עצירה לקבלת פידבק, וגם עשיתי מישוב קטן לעצמי. אני באופן כללי טיפוס כזה, מכל דבר אני מנסה ללמוד לדבר הבא.

אני חושב שבטח אחרי ארבע שנים בצבא התחלתי להבין שכל הזמן יש עיסוק בשאלת ה'ערך'. איך אנחנו יודעים שאנחנו נותנים ערך. ובצבא 'ערך' זה יותר רך. באזרחות זה האם יש לך לקוחות או לא, בצבא זה האם מדברים איתך כי יש לך ערך, או כי חברים שלך. הזרה בזירה המקצועית היא דבר מאוד מורכב שלא מצליחים לעשות אותו כל הזמן (אני מחייכת ונאנחת לאות הזדהות עמוקה). אז, אני חושב שמה שעזר לי בחלק מהמקומות זה בדיוק הסיפור של לנסות להיות שיפוטי, ועם זאת, בחלק מהמקומות אתה מפיל את הכדורים ולומד מהטעות. למעשה, זה מה שגרם לי לחקור את כל העניין של פרדוקס ניהולי בצוותים. זה הגיע מאיזושהי שנה שהייתי בין מיליון כובעים, תפקידים ודרישות, ואמרתי- רגע. אולי שווה לעשות כאן עבודה רפלקטיבית. ניסיתי להסתכל על התופעה הזו שאתה נקרע בין דרישות סותרות הרבה פעמים. הייתי צריך להחזיק המון פרויקטים במקביל, והיה משהו שעניין אותי במתח בין תפקידי כיועץ ארגוני, שהוא לגרום לאנשים להוריד הילוך ולהיכנס למרחב של למידה, לבין הידיעה שעלי להיות דרוך לקראת הפרויקט הבא.

הדר: אז, למעשה המתח המרכזי שאתה מתאר הוא בין להיות ב'כאן והעכשיו', לבין לתכנן ולפעול בקצב מהיר? מתח מובנה בפקיד המפקד שהוא גם יועץ ארגוני?

אלכס: נכון. זה מאוד הדהד לי באותה חוויה, התחבר לשגרה ולחירום, שני מצבים שיכולים להיות בו זמנית בצבא, ודווקא שם היועץ צריך לעשות את ההזרה הזו. היה מתח בין להיות דמות ניהולית ופיקודית, לבין להיות דמות יותר תהליכית. שם נתקלתי בתיאוריות של פרדוקס.

קרדיט: הדר ויסמן

הדר: ואיך כל זה התגלגל לתזה? פשוט החלטת ביום בהיר שאתה כותב על החוויה הזו?

אלכס: אז... זה לא היה ביום אחד (צוחק). אני מאוד מתלבט מאיפה להתחיל לספר.. זה לא שאני מתבייש, גדלתי במחלקה, ומי שיקרא את הריאיון הזה הוא מהמחלקה... זה לא שהמסע אל התזה היה קל. לקח לי 4 שנים לסיים לכתוב. אין מה לעשות, לג'נגל בין שירות צבאי לבין לימודים לבין התמודדויות אישיות זה לא פשוט. למרות זאת, התעקשתי לכתוב תזה כי הסביבה שלי עודדה אותי לכתוב.

הדר: מי תמך בך?

אלכס: המון בזכות ד"ר תמי רובל ליפשיץ, היא הייתה לגמרי הפוקס של החיים שהצטלבו דרכנו. מעבר לכך, הרבה אנשים אמרו לי שיש לי את היכולת, ולכן חבל שאוותר. אמרו לי את זה אנשים מהצבא ומהמחלקה, וזה נתן לי את הכוח לא לוותר. באיזשהו שלב ידעתי שיכאב לי ברמה האישית לוותר על זה.

בהתחלה היה לי מאוד קשה להחזיק את זה, בעקבות שילוב עם נסיעות ארוכות מהבסיס לצפון לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם כן קיבלתי הרבה תמיכה מצד הרבה גורמים במחלקה, ואני מעריך את זה. במקביל חשבתי על נושא לתזה, רציתי לכתוב על נושא מחוץ לצבא, מהזירה האזרחית, אבל היה לי קשה להרים את זה. החלפתי מנחה פעם אחת, וגם לאחר השינוי לא הצלחתי להחזיק את התזה בעקבות נסיבות אישיות שהיה עלי להתפנות אליהן. דווקא לנושא השני שבחרתי היה פוטנציאל כי בחרתי לכתוב על המקום הנגיש והמוכר לי, הצבא. אבל עשיתי טעות קריטית- בחרתי נושא רגיש לפרסום מבחינת צנזורה, מה שפגע ביכולת שלי לכתוב על הנושא, כך שירדתי מהרעיון.

בשנה השנייה של התואר השני לקחתי חופשה ללא תשלום מהצבא כדי להתפנות לדברים בחיי האישיים וכדי לסגור את התואר. החלטתי לקחת קורס אקדמי אחד, את קונפליקט ושותפות בארגונים של ד"ר תמי רובל ליפשיץ. נהניתי מאוד בקורס, משום שהיה לי יותר זמן אז יכולתי להשקיע בקורס ברמה אחרת. יכולתי לקרוא את המאמרים לעומק ולחשוב על יישומים פרקטיים שלהם. למשל, בנובמבר העברתי סדנה לדרג סגן אלוף (במסגרת מילואים), רציתי שהם ידברו על האופן בו הם נגשים לפרויקטים. לקחתי את המודל של תומס גילמן והנגשתי להם את השאלון שלו, בעקבותיו דיברנו על הסגנון הדומיננטי שלהם בצוות. אך חזרה לעניינו, בהתחלה תכננתי לכתוב בכלל סמינריון על הפרדוקס הניהולי של מפקדים בצה"ל. תמי הסבירה שהנושא שבחרתי הוא הרבה מעבר לעבודה סמינריונית. שאלתי אם זה בעייתי, והיא אמרה שלא ושהיא תומכת ברעיון שלי. היא עזרה לי לפתח את זה, יצרנו קשר עם חוקרת מובילה בתחום מצרפת שהייתה מומחית לפרדוקס הניהולי, היא עזרה לנו לדייק את זה, ויצאתי לצבא לאיסוף נתונים. הבנתי שנכון שאחקור סביבה שיש לי בתוכה יתרון יחסי מבחינת גישה לנתונים, ומשום שיש ביכולתי להבין אותה כראוי.

בהמשך התאהבתי ברעיון של ביטחון פסיכולוגי ברמת צוות. ואז הבנתי שיש שיכול להיות מעניין לחקור את הפרדוקס הניהולי בקרב צוותים. כלומר, את היכולת של המפקד להחזיק הוראות סותרות, נושא שעניין אותי מאוד גם בעבר. החלטתי לעשות מחקר כמותי קלאסי: להעביר שאלונים ולראות אם עולה משהו מעניין. המחקר הלך והתפתח עם הזמן. בהדרגה בנינו כלי מחקר, היה תהליך מאוד מיגע.

הדר: אתה בנית את הכלי?

אלכס: לא. הרכבתי. קראתי הרבה ספרות, מצאתי את הכלים הכי מתאימים, תרגמתי אותם בצורה שיטתית, ואז בניתי את השאלונים. הדפסתי אותם, הלכתי ליחידה, ניסיתי לגייס את המנהלים למהלך, הייתי סבלני כלפי החיילים שלהם שלפעמים קצת מזלזלים, ווידאתי שהם ימלאו את השאלון בתנאים נוחים. בזכות זה השגתי 500 טפסים.

הדר: וואהו, זה המון.

אלכס: בשבילי זה היה רגיל, זו כמו הנתונים שיכולתי להשיג. אני חושב שזה גם קשור ליכולת לדמיין את זה. העברתי אלפי שאלונים. פגשתי בתפקידי מאות אנשים, אם לא אלפים, למשך 3 שנים לפחות. אז זה לא היה חדש עבורי. אגב, שימי לב שעד כה אני עדיין בעבודה הסמינריונית, אני עוד לא בתזה.

הדר: ואני מבינה בין השורות שהסמינר הפך לתזה..?

אלכס: אז מה שקורה זה שבאזור אוגוסט בדקתי עם תמי אם יש סיכוי להפוך את העבודה לתזה. לשמחתי היא הסכימה. עשינו עבודה טובה עד אותו השלב כך שהיה עם מה לעבוד, לא היה לעשות עיבוד נתונים נוסף, רק לעבות את הספרות, לדייק תיאוריה ולמצוא חיבורים יותר סוציולוגיים, כי בהתחלה הכיוון היה יותר פסיכולוגיסטי.

הדר: זה נשמע תהליך לא פשוט, ועדיין אתה מתאר אותו בצורה קלילה יחסית, מה הפך אותו לכזה?

אלכס: אני חושב שהייתה לי את המוטיבציה של- עכשיו או לעולם לא.

הדר: האמנת במחקר שלך?

אלכס: כן, במאה אחוז.

הדר: מה גרם לך להאמין בו?

אלכס: התבססתי על ספרות אמינה מאוד. ידעתי שמספיק שאני מצליח לשכפל את מה שמצאו זה כבר מדהים, כי אף פעם לא בדקו את זה על מסגרות צבאיות. בנוסף, ידעתי שבעקבות המחקר אוכל לעשות הרבה דברים יישומיים בזירה הייעוצית, כמו סדנאות.

זה לא היה קל מן הסתם, כי זה עבר המון דיוקים, המון שיח. מה שעזר מאוד זה שתמי ואני היינו מסוגלים לקיים שיח מאוד עמוק. זה המפתח לכל קשר הנחיה. הקשר אפשר לי לדייק מאוד מהר איפה הבעיות התיאורטיות.

הדר: אתה מדבר על דיוקים ועל תיאוריות, אני סקרנית כמה מאמרים קראת לאורך הדרך?

אלכס: אני פותח את הזוטרו, רגע. יש לי 246 פריטים שמורים, אני מניח שקראתי 50 פלוס לעומק. רפרפתי על עוד איזה 20. אז בואי נגיד סביב ה-70 פלוס.

הדר: איך בחרת מה לקרוא? אנחנו מוצפים בידע אך הזמן שלנו בסוף מוגבל. איך ידעת מה חשוב?

אלכס: חיפוש מאמרים ב Google Scholarוהיכולת שלי לחשוב אסוציאטיבית על מושגים חלופיים וכך לחפש מאמרים שיותר רלוונטיים לנושא שלי, היא מיומנות מפתח. בנוסף, כל מאמר זרק אותי להרבה מילות מפתח אחרות, שזרקו לעוד מילות מפתח, ובהדרגה כמות המאמרים הרלוונטיים הלכה וגדלה. בשלב הזה, תכלס, בחרתי רנדומלית על מה להסתכל. כשזיהיתי תמה התעמקתי בה עוד. היו מאמרים שהייתי קורא לעומק, ואחרים שהייתי מרפרף עליהם, תלוי ברלוונטיות. הייתי קורא לסירוגין, עם עצירות בין מאמר למאמר. לאורך היום הייתי מג'נגל בין מליון דברים, אז כשהיו לי 20 דקות הייתי קורא, מסכם, כותב לי הערות ועובר לדבר הבא. לא אפקטיבי בעיני לקרוא במסות, כי אז הולכים לאיבוד.. דבר נוסף, בקורס של תמי התחדדה לי חשיבות פירוק המאמר בעת הקריאה, ממש ניתוח שלו: מה משפיע על מה, מה ההשפעה ועוד. עשיתי את זה על כל מאמר שהיה נראה רלוונטי. ארגנו (תמי ואני) את המאמרים על איזושהי מפה שבנינו, הבנו מה רלוונטי לנושא המחקר ומה לא. העבודה כתבה את עצמה באיזשהו שלב.

הדר: ואיך ארגנת את כל הידע?

אלכס: יש אנשים שאוהבים לכתוב עם כרטיסיות ועם ציטוטים, אני אוהב את המאקרו יותר. בהתחלה ארגנתי את החומרים עם כרטיסיות, אחר כך היו לי יותר חומרים אז זה לא התאים והתחלתי להשתמש במפות מנטליות[2], זה היה מעולה. כתבתי לי את שמות המאמרים ואת הנקודות המרכזיות, וארגנתי לי את החיבורים בין המאמרים. המפה עזרה לי להבין מה הפערים ואיזה חיבורים חסרים לי, איזה חלקים אני צריך להבין טוב יותר.

הדר: אז תגיד... מה הסוד? איך כותבים תזה מצטיינת? גלה לי.

אלכס: האמת שלא ציפיתי לזה, ולא שמתי את זה כמטרה.

הדר: ואולי זה מה שגרם לך לזכות..? משהו באותנטיות?

אלכס: (נבוך). נכון.. ולכן אגיד שאני קצת מובך מהמעמד של הריאיון, אבל זה כנראה אומר שזה המקום הטוב להיות בו.

דבר ראשון, אני חושב שזה שכתבתי באנגלית היה מעולה, יש משהו בכתיבה באנגלית שמקפיצה את העבודה. אלא אם כותבים מעולה גם בעברית, אבל לפעמים יש בעברית קושי מסוים. אם זו תזה איכותנית, אולי עדיף עברית. אני פשוט היגרתי לישראל, אנגלית הייתה שפת מעבר, אז יותר זרם לי באנגלית, אני קורא המון. חשוב לכתוב בשפה שאת יודעת שתכתבי בה הכי טוב.

דבר שני, תקשורת תמידית עם המנחה. אני כל הזמן מגלה כמה שזה נכון מחדש. אפילו אם הייתי קורא 200 מאמרים, אין שום סיכוי שאדם אחד לבד יוכל לייצר משהו ברמה איכותית. זה תמיד יהיה משהו שיתהווה בעבודה משותפת. אמנם הכתיבה היא שלי, המודלים שבחרתי הם שלי, אבל ההשחזה והדיוק הם תוצר של ההנחיה בלבד.

הדר: אז, איך נראית פגישה אפקטיבית עם המנחה?

אלכס: זו שאלה טובה. זה מאוד תלוי במנחה ובדינמיקה, במה שמתאפשר למנחה. לא כל מפגש מנוצל היטב, אין מה לעשות. יש מפגשים שמתבחבשים ויש כאלו שהם וואו. הכי חשוב תמיד לבוא עם חומרים כתובים שהמנחה כבר קראה.

הדר: ומה עוד? (מכניסה קצת פרקטיקות ייעוציות לראיון...)

אלכס: אני חושב שמה שלי עזר מאוד, זה שהמטרה שלי הייתה לפרסם. אני לא צוחק איתך, תחשבי שהמטרה של זה גם כשעוד חשבתי שאכתוב סמינר, הייתה לפרסם.

דבר נוסף שעזר לי היה עבודה שיטתית. באיזשהו שלב המורכבות חומקת בין הידיים וזה מתסכל ממש. אם לא מחזיקים את זה ומבינים איפה הבעיה, נתקעים בהמשך.

הדר: איך עושים את זה?

אלכס: ממש מכינים תשתית טובה לפני. בפועל, נכון שאומרים 'תשחיז את הסכין פעמיים כדי לחתוך פעם אחת'? אז אצלי זה היה להשחיז את הסכין במשך 6 חודשים, ואז לכתוב במשך שבועיים.

הדר: מפות המוח שעשית עזרו לך למצוא את ההיגיון בין כל החומרים?

אלכס: כן. אגב, דבר נוסף שעזר לי הוא השימוש בתוכנת [3].Zotero מה שאני אוהב בZotero זו ההתממשקות הטובה עם הWord. ברגע שהכתיבה זרמה ולא הייתי צריך לעצור לכתיבת מקורות, התפניתי לעיסוק בתוכן בלבד. הרי מה עושה סטודנט שתקוע בכתיבה? מתחיל לעצב את הביבליוגרפיה (צוחקים). אבל עדיין כיף לי לפעמים לכתוב את המקור בעצמי, זה גורם לי להרגיש שבאמת סיימתי.

הדר: שמתי לב למשהו מעניין שאמרת בראיון.. אתה למעשה מספר שהמחקר שלך התבסס על התנסות שלך כמפקד שהתמודד עם פרדוקס. אתה חושב שהחיבור האישי שלך השפיע על איכות העבודה?

אלכס: בהחלט. זה הפך את זה ליותר קל. קראתי כבר ספרות על פרדוקס, חלק מהדברים הכרתי, הנושא הזה עניין אותי. אבל לא יצא לי לקרוא עד המחקר על צוות, שם התחדש לי הרבה.

אגב, טיפ נוסף שעולה לי קשור בכלל למושג שלמדתי בקורס של פרופ' עדנה לומסקי פדר. קוראים לזה 'סקירת ספרות מגוייסת'.

הדר: מה זה אומר?

אלכס: זה קצת מזכיר את הState of Mind של כתיבת הצעה ללקוח, כיועץ. כלומר, אסור שהדברים יהיו באוויר, אתה חייב לבנות טיעון שמדויק למה שהאדם קורא (וצריך). המיומנות הזו צריכה להיות גם בעולם המחקרי. יש להבין את התופעה לעומק ואז למצוא מאמרים שתומכים ושסותרים, ולהתמודד איתם. לדעת לנמק את הבחירות שלי. זה גם מתחבר ללמידה פעילה. לקרוא מתוך הבנה שממה שאני קורא אני רוצה כבר לכתוב. זה משהו שהוא קפיצת מדרגה מאיך שמלמדים בתואר הראשון.

הדר: נשמע שיש כאן חשיבה על חשיבה. לשאול את עצמך כל הזמן למה התיאוריות שבחרת משרתות אותך, להיות כל הזמן ברפלקציה כלפי תהליך העבודה שלך.

אלכס: בדיוק. אגב, זה מזכיר לי ספר שעזר לי מאוד בעת כתיבת התזה, של אומברטו אקו[4] שמדריך איך לכתוב תזה. הספר הכי מצחיק והכי ציני שפגשתי! ממליץ מאוד מאוד.

עוד משהו שאני נזכר שעזר לי, זה החיכוך עם הידע. יש את העקרון הזה של איך את יודעת שאת מבינה משהו? שאת מסוגלת להסביר אותו במילים שלך, ללמד את זה. קחי את המאמרים שאת קוראת ותנסי להסביר אותם לאנשים. אם הם מבינים- מעולה. אם לא- תנסי שוב. זה גם פותח את היצירתיות בעיני.

הדר: שאלה לסיום.. סיפרת לי שאתה כותב כעת על הדוקטורט. יעוץ ארגוני זה תחום מאוד יישומי ואני סקרנית האם אתה חושב שחשוב שהיועץ הארגוני יהיה גם חוקר.

אלכס: זו דילמה שתלווה תמיד את המקצוע, כמו את כל המקצועות... את שאלת אותי קודם "מה צריך?" אז אני אגיד, לא צריך כלום. אין צריך. אני חושב שיש הרבה אפיקים להצלחה בכל תחום, וכנראה ההצלחה הכי טובה היא מה שמצליח להיות בר קיימא מבחינת מוטיבציה, תעצומות, ערכים, כל הדברים האלו. אני לא חושב שיועץ טוב צריך להיות אקדמאי, ואני לא חושב שאקדמאי טוב צריך להיות איש פרקטיקה. האם יש יתרון בלהיות גם וגם? בוודאי.

בעיני היתרון הוא שאתה פוגש את השטח ומבין מתי התיאוריה מנותקת, ומצד שני הפרקטיקה מאפשרת לזקק שאלות יותר מעניינות או שאלות שברמה האקדמית יכולות להיות מרתקות, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו. הקשיים זה הדרישות הסותרות. הקצב המהיר בחוץ לעומת הקצב האיטי בפנים (באקדמיה). מצד שני, גם על זה אני מנסה לשאול שאלות. כתיבה היום גם באקדמיה צריכה להיות קולחת ובקצב מהיר יותר. אז, איך כתיבה בחוץ עוזרת לי לשפר את הכתיבה האקדמית? איך אני מצליח להביא מודלים מהאקדמיה שייצרו ערך כלפי חוץ..? זה קשה לאללה... מצד שני זה להבין גם את המוטיבציות. זה הדברים שמתדלקים אותי. אני מאוד נהנה מהעומק האקדמי ולא סובל את הקצב. אז, אם אני לא נהנה מהקצב, ויכול להיות שככל שהמתקדמים הקצב עולה כי צריך יותר פרסומים... או שהשאלה תהיה או זה או זה. בגדול, אם הייתי יכול להיות בשני העולמות במינונים משתנים, הייתי הרבה יותר נהנה מזה. מהזווית האקדמית, כנראה שזה אומר שלפעמים לא אוכל להיות בטופ של הטופ.. וזה בסדר. כי סטטיסטית רוב הסיכויים שלא תהיה שם. אני חושב שלפעמים דווקא הרדיפה הזו אחרי הישגיות, בטח לחבר'ה שעושים את התואר, לדעתי לא עושה טוב. כאילו, בפועל המסלול שאני עזבתי כל הזמן אילץ אותי לבחור מחדש, לפחות כמו שאומרים בזוגיות שצריך כל הזמן לבחור מחדש את בן הזוג, אז גם כאן, אני כל פעם בוחר מה זה מחדש, ופשוט אומר לי שאני בא יותר מפוכח.. וגם, אני חושב שיותר קל להתחבר לדברים כשיש להם משמעות אמיתית. כשאני לומד לתואר, כמה הציון במבחן משקף באמת כמה אני יודע? לא באמת. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתנתק מהMind Set הזה. הייתי בשוק מזה שסיימתי תואר שני בהצטיינות, כי בחוויה הפנימית זה לא היה ככה, גררתי את התואר 5 שנים, הכי לא לפי הספר.

הדר: אבל כנראה שלאורך החמש שנים האלו עשית משהו נכון בכל זאת, לא?

אלכס: נכון.

הדר: איפה תרצה להיות עוד 5 שנים מהיום?

אלכס: להיות אחרי שכותבים עלי (בפקפוק כמובן) שסיימתי דוקטורט וכולי (צוחקים), ולהיות מסוגל לעשות משהו פרקטי עם הדוקטורט, שזה לא יהיה רק במגרה, אלא שזה יעזור לאנשים, בתחום של יעוץ ארגוני למשל.

הדר ויסמן בוגרת BA בעבודה סוציאלית קהילתית, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכעת בשנה האחרונה של הMA בלימודי הארגון, במסגרת מסלול המצוינות. הדר כותבת את התזה שלה על האופן בו ניהול מרחוק משפיע את תפיסת התפקיד של מנהלים במגזר הציבורי. בנוסף, הדר עוסקת בפיתוח ארגוני, והיא עורכת יחד עם דניאל זוהר את כתב העת 'פקפוק'.

ליצירת קשר עם הדר: Hadar.weisman2@mail.huji.ac.il

[1] Sociology & Anthropology HUJI סוציולוגיה ואנתרופולוגיה (2021). Retrieved from: https://www.facebook.com/HujiSocioAnthro

[2] דייטש, ש' (2018). כל הדרכים להשתמש במפות חשיבה לתהליכי למידה. אוחזר מ: https://www.shirideitch.com/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9-%D7%91%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%AA%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9B%D7%99-%D7%9C/?fbclid=IwAR1h4qdL3Lg_IRi0M0u0y1MGbZddWJ9LbZLNW1BOhmjyMAPwHw7jKV5WdME

[3] תוכנה שעוזרת לארגן חומרי קריאה ולאזכר אותם בגוף העבודה ובביבליוגרפיה. לינק לאתר הרשמי: https://www.zotero.org/.

[4] הנה הצצה לתוכן ספר:

The MIT PRESS Reader (2021). How to Write a Thesis, According to Umberto Eco. Retrieved from: https://thereader.mitpress.mit.edu/umberto-eco-how-to-write-a-thesis/?fbclid=IwAR36fjq8mU2xfNrgaqg8WKFBtfIznSfTKVI6HlCf9dGJIhuteZgkPKICQJU

קראו פחות
תעתועי התפתחות

מיכל אלגוי

אני יושבת על כיסאות ההמתנה בטיפת חלב. הדלתות צבועות בצבעים עזים וחלל ההמתנה נראה ריק בלי הצעצועים והמשחקים שהיו נמצאים שם בשפע טרם תקופת הקורונה. אני נזכרת בבריכת הכדורים הצבעוניים בה היו ילדי משחקים לפני שהגיע תורם לקבל חיסון, ואיך תמיד תהיתי לעצמי האם הבריכה עצמה היא לא החיסון האולטימטיבי. כשמגיע תורנו, האחות שואלת אותי אם הילד כבר יודע להקיש שני צעצועים זה בזה. אני עונה שלא ותוהה לעצמי למה זה חשוב, מדוע היא לא שואלת אותי במה הוא דווקא מתקדם לגילו?
קרא עוד

מספר חודשים לתוך הקורונה, כשחופשת הלידה לה חיכיתי כל כך הפכה לשהות כפויה בבית בהרכב משפחתי מלא, ומציאת מסגרת לתינוק חדש הפכה למשימה בלתי אפשרית - התחלתי לבחון יותר לעומק את הצעצועים הקיימים בביתי ולבדוק מה חסר לנו. אילו צעצועים החיוניים להתפתחות התקינה של ילדי אני חייבת לקנות. התחלתי לבדוק באינטרנט במה "אמורים" לשחק ילדים עד גיל שנה, והוטרדתי לגלות שאין ברשותי מתקן להשחלת חרוזים. מחקר זריז גילה שללא המתקן הזה יכולות המוטוריקה העדינה של ילדי עשויות ללקות בחסר וכנראה שזו הסיבה לנזק ההתפתחותי שבעטיו הוא אינו דופק את צעצועיו זה בזה, על אף שלגנוב ולהחביא את השלט של הטלוויזיה הוא דווקא יודע, ובהצטיינות.

אז מה בעצם צריך תינוק? מלבד הצרכים הפיזיים והפסיכולוגיים הבסיסיים כגון שינה, מזון, ניקיון ויצירת קשר עמוק עם הדמויות המטפלות, תינוק נדרש כבר מרגע היוולדו לרכוש סט כישורים הנחוצים להישרדותו בעולם. היכולות לתקשר, לנוע ולראות ממשיכות להתפתח בשנותיו הראשונות של התינוק דרך המשחק בצעצועים[1]. אם ננסה לנתח את צעצועי הילדים, נראה שניתן לחלק אותם לקטגוריות: צבעוניות, צורניות, חומריות ופונקציונליות. כל אחת מקטגוריות אלו אמורה לענות על צורך ספציפי של התינוק לגירוי סנסומוטורי. צבעים מנוגדים מקלים על התינוק לבצע הפרדה ויזואלית ובכך משפרים את חוש הראיה, צורות שונות מאפשרות לתינוק ללמוד תבניות ולתרגל את השימוש באצבעותיו. חומר וטקסטורה עובדים על מערכת העצבים ועל התפיסה החושית ואילו פונקציות כגון רעש נותנות לתינוק פידבק ומעניקות לו הבנה של יכולותיו ותחושה של מסוגלות[2]. מכיוון שהתינוק אינו יכול לבחור בעצמו את צעצועיו, הבחירות אותן עושים ההורים עבורו הן בעלות השפעה על התפתחותו העתידית. עובדה זו ממחישה את החשיבות העצומה המוטלת על כתפי ההורים בגיל הרך שכן הם מתפקדים כגורם מתווך בין התינוק לבין העולם. אל תוך התקופה הרגישה והמרגשת הזו בחיי ההורים, נכנסות חברות מוצרי הילדים.

כמה צעצועים זה מספיק צעצועים?

כאמא וכמעצבת תעשייתית העוסקת בתחום מוצרי הילדים פיתחתי עם השנים סלידה מסוימת מהמושג המאיים "צעצועי התפתחות". ההנחה הסמויה המגולמת במושג זה היא שללא הצעצועים האלו, הילדים עלולים לסבול מקשיים ועיכובים בהתפתחות התקינה. בדומה לתחום ההיריון והלידה שעבר מדיקליזציה והופקע מידי הנשים[3], כך גם עולם המוצרים לתינוקות הפך לתעשייה שאינה בוחלת באיומים והפחדות על מנת לשכנע אותנו לרכוש את מוצריה. המושג "צעצועי התפתחות" פוגע בבטן הרכה של הורים משום שהוא מוציא את המונח צעצוע מעולם המושגים של מותרות, פינוק וטיפוח, ומכניס אותו לעולם התחרותי והרפואי של התפתחות תקינה - על אף שאיני בטוחה שלמרבית ההורים יש מושג מהי אותה התפתחות תקינה אליה מכוון המושג. כאשר אנו שומעים את המילה "התפתחות" רובנו נדמיין את ילדינו כבוגרים העובדים במשרה נחשקת כלשהי, שבה - אני די משוכנעת - כישורי הטחת חפצים זה בזה אינם בגדר דרישה חיונית.

בימינו, כאשר עיצוב הפך להיות נחלת הכלל ולכל מוצר ישנן אינספור גרסאות שונות העונות לצרכים שונים של טעם או אידיאולוגיה - ביקור בחנויות הצעצועים השונות בארץ ובעולם חושף תמונה מטרידה למדי של השטחה סגנונית. על אף הבדלים קיצוניים בעלות שמסתמכים פעמים רבות על טענות לאיכות ובטיחות כהצדקה למחיר המופרז, הצעצועים חולקים כמעט באופן מוחלט את אותו רצף גנטי סגנוני. רובם עשויים פלסטיק וצבועים בצבעים זרחניים עזים. מדוע זה כך? ההשטחה הסגנונית מונעת למעשה את אפשרות הבחירה. כיצד נוכל לבחור בהתאם לטעמנו ולתפיסת עולמנו אם כל המוצרים נראים זהים זה לזה? ועל מה נוכל לבסס את בחירתנו כצרכנים נבונים אם איננו יודעים למעשה מהי אותה התפתחות מיוחלת אותה מבטיחים לנו הצעצועים הללו?

ברצוני להציע, כי בדומה לתהליך ההתיישנות המתוכננת (planned obsolescence)[4] שמקובל בקרב תעשיות הרכב, האלקטרוניקה הביגוד והריהוט, גם תעשיית מוצרי הילדים הבינה כי על מנת לגרום לצרכנים לרכוש את אותם מוצרים שוב ושוב, עליה להוריד את איכות המוצרים, ובכך לקצר את חיי המדף שלהם. כך שכעבור זמן מה נאלצים ההורים לרכוש את אותו מוצר שנית[5]. אולם בניגוד לשאר התעשיות שהזכרתי, הפונות אל קהל הצרכנים בפיתויים של עיצוב משתנה תדיר ופונקציות חדשות, תעשיית מוצרי הילדים משתמשת בטקטיקות של הפחדה ושל איומים הנשענים על חוסר הנגשה של ידע מדעי, שיתוף פעולה בין חברות הצעצועים לבתי חולים ומימון מחקרים התורמים ללחץ ולחרדה של ההורים ומפעילים עליהם מניפולציות על מנת שירכשו את אותם צעצועים. כך לדוגמא באתר של מחלקת היולדות בבית החולים תל השומר, ישנן מספר כתבות העוסקות בחשיבות של "הצעצועים ההתפתחותיים"[6] ומלוות בתמונות צעצועים של חברת שילב. השילוב הנפיץ בין בתי חולים הנתפסים כסמכות בתחום הרפואי, לבין חברה מסחרית למוצרי תינוקות, נותן לאחרונה מעמד של מוצרים סמי- רפואיים ובשל כך מחליש את היכולת של ההורים הטריים להפעיל שיקול דעת או לכל הפחות להטיל ספק בנחיצות הצעצועים המופיעים בכתבה.

גם השיווק המסחרי של הצעצועים נוגע באותה נקודה רגישה. פרופסור אווה אילוז[7] הצביעה על הקשר בין האהבה הרומנטית לבין הצרכנות הקפיטליסטית. גם רכישת מוצרים לתינוקות, מוצגת בפרסומות כמחזקת את הגדרת העצמיות של הצרכן כהורה טוב ואוהב. אני קונה משמע אני הורה טוב, וליתר דיוק – אני לא קונה, משמע אני הורה רע. בהקשר זה - הרומנטיקה מופנית כלפי הילדים משום שהם נתפסים בתרבות המערבית כמרכז הקיום וכמושא האהבה העילאי, כך הקנייה הצרכנית היא למעשה תהליך חיזור שנועד להבטיח את אהבתם של הילדים כלפינו. אילוז גם מצביעה על הסצנות הטבעיות כביכול שבתוכם מתקיים המוצר, סצנות שנועדו לשכנע אותנו כי במידה ונקנה את המוצר, חיינו ישקפו את המציאות הזאת. בעולם הפרסומות למוצרי תינוקות, באים נרטיבים אלו לידי ביטוי במראה של אמא רזה ומטופחת, הלובשת בגדים נקיים ושיערה חפוף על רקע של בית מסודר ונקי. דרך חוויות ראשוניות ומרגשות כגון צעדים ראשונים, טעימות של אוכל ומילים ראשונות. ודרך סצנות רגועות של חיבוקים ומבט אוהב המופנה לתינוק ישן. תעשיית מוצרי הילדים גורמת לנו להאמין כי ההורות הקלה והפוטוגנית נמצאת תמיד במרחק רכישה.

תינוק ובית מסודר. זה לא הולך ביחד...

חברות הצעצועים פועלות בקרקע פורייה למדי, שכן הורים לתינוק חדש הם קבוצה צרכנית פגיעה מאד. הלומי הורמונים ומחוסרי שינה הם ניצבים מול אותן חברות ענק מסחריות הטוענות כי טובת התינוק לנגד עיניהם. ואותו צרכן שקול ורציונלי, שבבואו לרכוש מכונית או מקרר, היה חוקר את בטיחות המוצר, שוקל את כדאיות המחיר ושם דגש על עיצוב ההולם את טעמו האישי – ניצב חסר אונים מול מערכת שיווקית מתוחכמת המסווה את פן הרווחיות שבה באיום המרומז של 'התפתחות תקינה'. כמעצבת תעשייתית מעניין אותי לשאול איזה צורך צעצועי ההתפתחות מספקים ומדוע אין מבחר סגנוני? כאמא אני רוצה לוודא כי אני מספקת לילדי את הטוב ביותר, וכסטודנטית לאנתרופולוגיה, אני שואלת את עצמי מי מרוויח ממסך העשן סביב תעשיית צעצועי התינוקות? צרכנות חכמה באה לידי ביטוי ביכולת להפריד בין צורך לבין רצון. כאשר נדע מהם הצרכים האמיתיים של התינוקות, נוכל לספק צורך זה במדויק, מבלי לרכוש מוצרים מיותרים. במציאות שכזאת תתקשה תעשיית מוצרי התינוקות לשחק ברגשות הפחד והאשמה של ההורים והחברות ייאלצו לפנות לאפיקים של עיצוב איכותי ומגוון יותר כדרך למשוך את הצרכן.

מיכל היא מעצבת תעשייתית, בוגרת תואר ראשון במדעי הרוח מהאוניברסיטה הפתוחה וכעת סטודנטית בשנת השלמה לתואר שני באנתרופולוגיה.

ליצירת קשר עם מיכל: michal.elgavi@mail.huji.ac.il

[1] פיאז'ה. ז', (1992)."שש מסות על התפתחות נפשית", (תרגום: א. פורת), ספריית פועלים.

[2] שם.

[3] הירש, דפנה, ((2011, "המדיקליזציה של האימהות: יחסים אתניים וחינוך אימהות מזרחיות לטפול 'היגייני' בתינוק בתקופת המנדט" בתוך: ג. כ"ץ, מ. שילה (עורכים). מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה. שדה בוקר: מכון בן גוריון אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 109-108.

[4] התיישנות מתוכננת הינו מושג מתחום הכלכלה המתייחס למוצרים בעלי אורך חיים מוגבל מראש. המוצרים מתוכננים כך שאחד או כמה מהרכיבים אותם הם מכילים יתקלקל לאחר זמן מוגדר ועלות התיקון תהיה לרוב לא כדאית ביחס לשווי המוצר מלכתחילה. בעולם העיצוב משתמשים בהתיישנות/התבלות מתוכננת על ידי הטמעה של טרנדיות במוצר או על ידי שימוש בחומרים זולים שמורידים את עלות הרכישה אך גורמים לרכישה חוזרת.

[5] Bulow, J. (1986). An Economic Theory of Planned Obsolescence. The Quarterly Journal of Economics, 101(4), 729-750.

[6]https://yeladim.sheba.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%9E%D7%AA_%D7%A6%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9C_0_6_%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D

https://yeladim.sheba.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%9E%D7%AA_%D7%A6%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9C_6_12_%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D

[7] אילוז, אווה. (2002). האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

קראו פחות
רב המפריד על המאחד? סוציולוגיה של המוסר ופוליטיקה ישראלית עכשווית

אמיר פרייברג

במחלקה שלנו פועלים ופועלות סוציולוגים וסוציולוגיות בתחומי מחקר מגוונים: סוציולוגיה ארגונית, סוציולוגיה פוליטית, סוציולוגיה של המשפחה ועוד רבים וטובים. הסוציולוגיה של המוסר לעומתם נעדרת לחלוטין מתחומי המחקר המחלקתיים, כל סקירה זריזה של אתר המחלקה תוכל לאשש טענה זו.
קרא עוד
יכול להיות שהסיבה לכך היא שאיפתם של חוקרים להימנע מהטיה נורמטיבית של המחקר, אך בעיני מדובר בהתחמקות. אמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה, שטען כי המוסר של כל קבוצת אנשים קשור ישירות למבנה החברתי של אותה קבוצה[1]. לכן, בעיני, אם הסוציולוגיה חפצה לבצע את תפקידה כתחום הידע שמטרתו להבין חברות אנושיות על כלל מרכיביהן, עליה להקדיש את מרצה גם להבנה מעמיקה יותר של המרכיבים המוסריים בכל חברה. כשהסוציולוגיה של המוסר מהווה תחום ידע כה נחבא ברמה המחלקתית ואף הדיסציפלינרית[2], הרי זה אך הגיוני שאני, כסטודנט לתואר ראשון במחלקה, לא איחשף אליו ולו פעם אחת במהלך לימודיי. המפגש הראשון שלי עם התחום היה מקרי לחלוטין. הוא התרחש בעת שיטוטיי בין דפיו הווירטואליים של כתב עת זה ממש, בכתבה מגיליון 26, שכתב שי דרומי, אז סטודנט במחלקה, היום מרצה באוניברסיטת הרווארד. כתבתו של דרומי הציתה את סקרנותי, והתחלתי במסע חיפושים אחר חומרי קריאה בנושא. לא שיערתי כמה מאכזב הוא יתגלה, לפחות בתחילתו. כבר חלפה במוחי המחשבה שאולי עדיף לי להתחיל להכיר בעובדה שיש סיבה מוצדקת לשוליות התחום.

טרם הקורונה, בימים בהם הספרייה עוד קיבלה בחופשיות מבקרים, גיליתי לדאבוני כי הספר היחיד על גביי מדפיה שכותרתו מכילה את צירוף המילים [3]Sociology of Morality פשוט אבד. כשהצלחתי לשים ידיי על עותק וירטואלי של הספר, גיליתי שחלק ניכר ממנו לא עוסק בסוציולוגיה של המוסר עצמה, אלא בניסיונות לענות על שאלות כמו: לאן נעלם התחום ומהי חשיבתו. מכאן ניתן לשער, שאולי גם עבור העוסקים והעוסקות בסוציולוגיה של המוסר, לא הייתה יותר מדי ספרות זמינה בנושא. מה שבכל זאת למדתי מהספר, הוא שהסוציולוגיה של המוסר מלמדת אותנו להתבונן במוסר כמרכיב חברתי, כזה שאינו בהכרח אוניברסלי וחובק כל, אלא בעל אופי פרטיקולרי יותר. כמו כן, טוענים המחברים כי המוסר לא "הונחת" על תרבות אלא נגזר ממנה. לכן, עתה אתייחס למוסר גם בהקשרו החברתי-תרבותי בישראל כיום.

אם ישאל אזרח ישראלי מהי הסוגייה המוסרית הבוערת ביותר בימים אלו, לא תתקבל תשובה אחת ויחידה. אחת תזכיר את משבר מגפת הקורונה והשלכותיה השונות, אחר יזכיר את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, אך בוודאי רבים יציינו את המשפט המתנהל בימים אלו בבין כותלי בית המשפט המחוזי בירושלים, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. יתרה מכך, התמקדות באותם אזרחים שבחרו להתייחס דווקא למשפט נתניהו לא תגלה תמימות דעים בנוגע למידת אשמתו של רה"מ. יש שיטענו כי מדובר במשפט "תפור" ובלתי הוגן, ומנגד יימצאו רבים שיתייחסו להאשמות בתור חרפה מוסרית עבור מדינת ישראל שבראשות ממשלתה הוא עדיין עומד. נדמה כי אימוץ עמדה בעד נתניהו או נגדו הפכה לזו העומדת בבסיס החלוקה הדיכוטומית לגושים במערכת הפוליטית בישראל: מפלגות ימין מובהקות כמו "ישראל ביתנו", ישויכו על ידי רבים למחנה המרכז-שמאל, רק כי יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן מסרב לשבת תחת נתניהו העומד למשפט פלילי. דוגמא אחרת היא "כחול-לבן", רשימה שהורכבה בין היתר מאנשי ימין מובהקים וזכתה למרבית הקולות של מצביעי מחנה המרכז-שמאל.

את הדיון המשפטי ברשותכם, אותיר לעת עתה בצד ואפנה לניתוח סוציולוגי של שתי העמדות המנוגדות ביחס למשפט נגד נתניהו. לשם כך אגייס מושג תיאורטי שפותח על ידי הסוציולוגית מישל למונט מאוניברסיטת הרווארד, שנקרא "גבולות סימבוליים". גבולות סימבוליים, על פי למונט, שהם האופן שבו פרטים מקבוצות חברתיות משרטטים קו מפריד, בלתי מוחשי, בין חברי קבוצתם לבין האחרים. למונט מתארת שלושה סוגים של גבולות סימבוליים: סוציו-אקונומיים, תרבותיים ומוסריים, כשאת הסוג האחרון הגתה למונט במסגרת עבודתה על הספר Money, Morals and Manners: The Culture of the French and the American Upper-Middle Class. (1992). למונט מראה בספרה כי בחברות שונות החשיבות של כל אחד מסוגי הגבולות הסימבוליים אינה זהה בהכרח. כך מראה למונט כיצד גבולות סימבוליים סוציו-אקונומיים הם בעלי חשיבות גדולה יותר בחברה אמריקאית מאשר זו הצרפתית.

נדמה כי משפט נתניהו מחזק את חשיבות הגבול הסימבולי מהסוג המוסרי בחברה הישראלית. קבוצות חברתיות המאופיינות בדפוסי הצבעה מסוימים, מאמצות עמדה ערכית מסוימת כלפי משפט נתניהו, אימוץ עמדת הקבוצה על ידי פרטיה מאפשרת להם לסמן בבירור מי שייך לקבוצתם ומי יוותר בחוץ. אין בכך כדי לטעון שגבולות סימבוליים נוספים נעלמו כליל. ההפך הוא הנכון, שהרי חלק מהסיבה שאזרחים נקטו בעמדה מוסרית כזו או אחרת כלפי המשפט קשורה גם לשיוך תרבותי, פוליטי וסוציו-אקונומי. ובכל זאת, העיסוק המוגבר בסוגייה המשפטית בהחלט חיזק את חשיבתו של הגבול הסימבולי המוסרי, שמשחק כרגע את התפקיד הראשי בשרטוט השסע הפוליטי המכונן של העת הנוכחית.



קרדיט: נגה פרייברג



בכל הנוגע לשימוש בסוציולוגיה להבנת סוגיות מוסריות, יש שיטענו מנגד כי סוציולוגים בכלל וסוציולוגים של מוסר בפרט, אינם יכולים לספק כל תרומה ממשית לדיונים על מוסר בחברה, זאת משום שהסוציולוגיה מתייחסת למוסר כמרכיב פרטיקולרי של חברה מסוימת ובניגוד לפסיכולוגיה, לא רואה במוסר תורה אוניברסלית שמלווה את כלל בני האדם.[4] כפועל יוצא מכך, הסוציולוגיה של המוסר תמיד תוביל את הדיון לרלטיביזם מוסרי. בעיני, הדבקות באופיו האוניברסליסטי של המוסר היא טעות, מכיוון שתפיסות מוסריות הן רבות וכינונן תלוי הקשר חברתי ותרבותי, יומיומי ופרטיקולרי, שלא מוגבל רק לשדה תיאורטי ואידיאליסטי. את הפער בין הרצוי למצוי המוסרי לא ניתן להכחיש, והבנתו של מוסר אנושי חייבת להתייחס להקשר החברתי והתרבותי שבו הוא מיושם. גם מבלי להתעמת עם שאלת הענק "האם מוסר הוא אכן אוניברסלי?", הראויה בפני עצמה.

לסוציולוגיה של המוסר יכול להיות תפקיד ייחודי בדיון בסוגיות חברתיות-מוסריות, דוגמת זה הכרוך במשפט נתניהו. שכן, הנימוקים העקרוניים שמספקים חברי שני המחנות הפוליטיים, מחוץ לכותלי בית המשפט, הם תוצר של הקשר חברתי מסוים. כל אחת מהקבוצות משרטטת לעצמה גבולות סימבוליים מוסריים המאפיינים את חבריה ומותירים בחוץ את השאר.

מרכזיות משפט נתניהו בציבוריות הישראלית מוסיפה להתקיים כשסע המכונן גם עבור מערכת הבחירות הנוכחית. מפלגת "תקווה חדשה" בהובלת גדעון סער, איש ימין מובהק ובכיר ליכוד לשעבר הוקמה על בסיס ביקורתו של סער נגד נתניהו- "…התנועה הפכה לכלי שרת עבור האינטרסים אישיים של העומד בראשה, כולל כאלה הנוגעים למשפטו הפלילי. את הנאמנות לדרך, לערכים ולרעיון החליפו חנופה והתבטאויות שגובלות בפולחן אישיות לאדם בשר ודם".[5] זאב אלקין, עוד שר לשעבר מטעם הליכוד, שלא ניתן לפקפק במחויבותו לימין האידיאולוגי, הצטרף לסער כשהוא טוען נגד נתניהו- "השיקולים האישיים התערבבו בקבלת ההחלטות וגברו על השיקול הלאומי."[6] מפלגת "תקווה חדשה" לא קמה מתוך התנגדות עקרונית לכהונת ראש ממשלה בעודו עומד למשפט באשמת סעיפי שחיתות. אך גם לעמדה הפרגמטית יותר שהביאה להקמתה יש בסיס מוסרי מסוים, שכן לעניות דעתם של אנשי המפלגה, נתניהו הדגים כי כהונתו כראש ממשלה בעודו עומד למשפט פוגעת ביכולתו למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר עבור אזרחי ישראל. מה גורם לחברי כנסת מסוימים מטעם הליכוד לצדד בסער ולאחרים לדבוק בשיוכם לליכוד? יש שיטענו כי הסיבה לכך קשורה לטיב מערכת היחסים של כל אחד מהמעורבים עם נתניהו, אין לשלול זאת, ובכל זאת חשוב להדגיש כי יכול גם הנימוק המוסרי הפרטיקולרי משחק תפקיד בהנחיית דרכי הפעולה של הפוליטיקאים. מרכיב נוסף הוא זהות עדתית, נשאלת השאלה האם הגבולות המוסריים של שני הצדדים שורטטו בדיעבד על בסיס שיוך וזהות עדתיים קודמים? גם אם התשובה לשאלה זו אינה מוחלטת, היא בהחלט משמעותית בהבנת ההקשר החברתי הרחב של החלוקה למחנה התומך בנתניהו ושל זה המתנגד לו.

סוגיות נוספות כלליות יותר שעליהן סוציולוגים של המוסר יכולים לתת את הדעת יהיו, בין היתר: כיצד נוצרו קבוצות חברתיות המובחנות מוסרית זו מזו? מהם הגבולות הסימבוליים המוסריים הדומיננטיים בישראל כיום, גם בלי קשר למשפט נתניהו? מה הם מספרים לנו על האמון של אזרחיה במוסדות הדמוקרטיים? האם השבר העמוק בחברה הישראלית יסודו בתפיסות מתחרות של מוסר?

לעת עתה, ניתן להסכים, כי בכל הנוגע לתהליך ההכרעה בין כותלי בית המשפט, כוחה של הסוציולוגיה של המוסר מוגבל מאוד. עם זאת, בטווח הארוך, יכול להיות שהפתרון המעשי לא קשור ישירות לשאלה מי צודק ומי טועה, אלא, יותר להקשר החברתי הרחב שבכוחה של הסוציולוגיה של המוסר לספק עבורנו.

בעיני, אלה החפצים בהבטחת "בריאותה" של החברה הישראלית, מוכרחים לנסות ולהבין את הנסיבות החברתיות שהובילו לשסעים החוצים אותה, כולל השסע המוסרי. מטרה זו מצריכה הישענות על הדיסציפלינה הסוציולוגית ככלל ועל תובנותיה על מוסר בפרט - כתת דיסציפלינה העוסקת בתפיסות מתחרות של טוב. על סמך תובנות שיתקבלו במחקר כזה, יהיה ניתן להתקדם לשלב הבא - בניית "טוב משותף" בישראל. בניית "הטוב המשותף" לא תיעשה מתוך יומרה לייצר אחדות למראית-עין בלבד, אלא כזו הרותמת את ההבנה הסוציולוגית בנוגע לאופייה הקונפליקטואלי של חברה אנושית. על בסיס תובנות אלו ניתן יהיה להתחיל בבנייה מיטבית של אותו "טוב משותף" מיוחל, כלל-ישראלי, עבור כלל אזרחי המדינה.

אמיר פרייברג הוא סטודנט לתואר ראשון בתוכנית המצוינות של המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובתוכנית ההדגש בתיאוריה פוליטית במחלקה למדע המדינה. תחומי העניין האקדמיים שלו נוגעים לתחומים: ידע, תרבות, פוליטיקה ולקשרים שביניהם.

ליצירת קשר עם אמיר: amir.fraiberg@mail.huji.ac.il

[1] Steven Hitlin and Stephen Vaisey (eds.). Handbook of The Sociology of Morality (New York: Springer, 2010).

[2] Ibid, p. 3.

[3] Ibid.

[4] Steven Hitlin and Stephen Vaisey (eds.). Handbook of The Sociology of Morality, p. VII.

[5] זרחיה, צ', (2020). "גדעון סער מקים מפלגה חדשה." אוחזר מתוך: https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L- 3880157,00.html

[6] שלו, ט', (2020). "אלקין מצטרף לסער." אוחזר מתוך https://elections.walla.co.il/item/3407075

קראו פחות
בין משה רבינו ללווייתן של הובס

אבי לפאיר

מגיפת שנאה חברתית משתוללת במקביל למגיפת הקורונה, מערכת בחירות רביעית תוך שנתיים, פילוג ושיסוע עמוק בישראל, פריצה אלימה אל בניין הקפיטול שמסמל עבור רבים את הדמוקרטיה ואת הבטחת חירות האדם, וכל כך הרבה קונפליקטים אחרים. נראה כאילו כולם שונאים את כולם, שלא רק "בעל הבית השתגע", אלא גם כל העובדים. בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת כדאי לעצור ולחשוב – מה באמת קורה כאן? האם יש כאן מספר רב של אירועים נפרדים שהתפרצו במקרה, או שיש כאן משהו גדול יותר שמחבר ביניהם? אם תשאלו אותי, אני חושב שאנו עדים לשלב בו מטוטלת היסטורית נמתחה עד תום, והיא מתחילה כעת לחזור לכיוון השני. על מה אני מדבר? הבה נקפוץ לתקופות בהיסטוריה דרכן נתבונן בחברה האנושית והיהודית מזווית סוציולוגית, פילוסופית וטקסטואלית.

קרא עוד

בין חירות לאחריות

הימים ימי שעבוד. בני-ישראל נמצאים במצרים של פרעה אשר נוגש באופן ברוטלי באומת העבדים העבריים, וזעקה אדירה עולה מהם: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה".[1] הפילוסוף לה-בואסי בספרו "על ההשתעבדות מרצון", כתב כי הסכמת בני האדם לקבל על עצמם עול של שליטים עריצים היא משונה לכאורה, שכן די במבט חטוף על שאר בעלי החיים כדי להבין עד כמה שואפים הם מטבעם לחירות – פילים נכנסים לדיכאון כאשר הם נכנסים לשבי, והציפור שנלכדת לה בכלוב הברזל שואפת להשתחרר ממנו בתנועותיה כל העת.[2] לטענת לה-בואסי, אי-שם בהיסטוריה היה צורך של בני האדם בשליט ריכוזי ולכן הם הסכימו לכך, ומשם ואילך, מתוך הרגל, בני האדם נוטים להשלים עם שעבודם תחת עריצים. בפסוק המצוטט לעיל אנו רואים את בני-ישראל כורעים תחת נטל העבודה שנכפה עליהם, וזועקים אל האל בתחינה שישחררם מהשעבוד אליו הם נקלעו. נראה כי הם חורגים מהתיאוריה של לה בואסי בנוגע לבני האדם – הם לא מתרגלים לשעבוד כלל ונראה שהם יודעים היטב כמה טוב להיות בן חורין. אך האם כך הוא? האם אכן חפצים הם בחירות?

ספר שמות ממשיך לתאר את סיפורם המופלא של בני-ישראל שבדרך נס ובסיוע אלוהי צמוד מצליחים לברוח ממצרים, לקחת עמם רכוש גדול ולצאת אל המדבר, אל חולות החופש ואל האופק הרחב שנפרש לעיניהם המשתאות. מיד לאחר שיוצאים העבריים ממצרים הם חוצים את ים-סוף ומגיעים אל המדבר הגדול. זה עתה טעמו הם לראשונה את טעמה של החירות מעול העבדות האכזרי, והם עומדים מבולבלים למול חוסר היציבות שהחופש מביא עמו. הם ניגשים בדכדוך למשה ולאהרון מנהיגיהם ומתלוננים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".[3] היציאה ממצרים, שמלווה באובדן היציבות – הקשה אך המוכרת – מחייבת צורת חשיבה חדשה, אך בני-ישראל עדיין לא מוכנים לכך. נראה שהם עדיין לא הפנימו כי היציאה לחירות כרוכה בלקיחת אחריות. זעקותיהם כלפי מנהיגיהם יכולות לצלצל באופן מוכר גם בימינו אנו – "איפה הכסף?", "המדינה דופקת אותנו!", "המדינה / הפוליטיקאים שם למעלה בחלונות הגבוהים אשמים", "ברור שאנחנו רוצים שוויון וצדק, אבל איך זה הגיוני שגובים מאיתנו מיסים גבוהים?" בני-ישראל נכנסים לריטואל של תלונות אותן הם מפנים אל משה מנהיגם, ומפתיע לראות כי כלום לא מספק אותם. התגובה של בני ישראל עשויה להזכיר ילד שמתחנן לממתקים, כשבפועל הוא בסך הכול רוצה את תשומת הלב של אמו ואביו. בני ישראל כמהים לנוכחות הרחומה והעוטפת של אלוהים שליוותה אותם ואת תודעתם בתקופתה השעבוד הקשה. מדוע שום דבר לא מספק את בני-ישראל? מה באמת הם רוצים?

להערכתי, בני ישראל טעו – הם חשבו שהם רוצים חירות, אך למעשה הם היו שבויים בתוך קונספציה, ו"עמוק בפנים" הם העדיפו לוותר על החירות משעבוד פיזי לטובת חירות מבלבול. שני סוגים אלה של שאיפה לחירות מתוך מניעים שונים משמשים אותי בניתוח החברתי-תרבותי של השאיפה לחופש בקרב ישראל הקדום וישראל המודרני. נראה אפוא שלה-בואסי צדק חלקית – בני האדם לא מתרגלים לשעבוד, הם פשוט חוששים מהשעבוד המנטלי שיחכה להם בצד השני של המתרס. הם מעדיפים חירות על פני הצורך לדאוג כל הזמן לגבי מה נכון ומה לא נכון, חירות מהשאלה התמידית "מה נאכל" ו"כיצד נתפרנס". כך גם בני ישראל: הם רוצים לחזור לרחם האימהי החמים ולהתחבר לחבל הטבור המוכר, גם אם הוא יסגור אותם מהעולם ומהחירות אליה הם ייחלו כל העת.

"שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"

הטענה כי בני האדם שבויים של צורך כפייתי לחירות מבלבול נמצאת גם בכתיבתו של הסוציולוג זיגמונט באומן. בספרו "מודרניות נזילה", באומן כותב על העידן הפוסט-מודרני, שבו החברה המערבית שחררה עצמה מהתפיסות המודרניות שכפו סדר חברתי אחד, ברור, משעבד ומוגדר. לטענתו, שבירת כל החוקים החברתיים והסדרים המוכרים לא גרמה לכך שבני האדם יצאו לחירות, שכן הם עברו לשעבד עצמם באופן אחר, מתוך אותה התרגלות לשעבוד המוכר והמנחם. הוא כותב על כך:

"אכן, שום תבנית לא נשברה בלי שהוחלפה באחרת. אנשים השתחררו מכלוביהם הישנים רק כדי לספוג תוכחה וביקורת אם לא מיקמו עצמם מחדש, במאמצים מסורים ומתמשכים כל חייהם, [...] כוחות ההתכה עברו מן 'המערכת' אל 'החברה', מ'פוליטיקה' לפוליטיקת חיים – או ירדו מרמת המקרו לרמת המיקרו של הקיום החברתי.[4]

נראה שכאשר נעלמים מחיי האדם השלטונות הסמכותניים, "האידיאולוגיות הגדולות" ותפיסות האמת המודרניות, הוא עדיין איננו יוצא לחופשי באמת ובתמים. מתוך פחד עצום מהחופש, שטומן בחובו בלבול זהותי, בני האדם המציאו לעצמם מנגנונים אישיים של שעבוד. הם עברו לחיות בתוך כלובים חדשים ונוצצים שהם יצרו – כלובים אישיים שהם יכולים לפתוח בכל עת, אך הם חוששים אפילו לחשוב על אפשרות זו. הפליא לתאר מצב זה לה-בואסי, שהביע פליאה על התנהגותם של בני האדם. על כך הוא כתב: "די שתהיו נחושים באי רצונכם לשרת – והנה אתם בני חורין".[5]

נשוב לבני ישראל, וכעת אולי נהיה מופתעים פחות לנוכח ה"טוויסט בעלילה": אותם בני-ישראל שהיו עסוקים בטרוניות חוזרות ונשנות על מצבם במדבר, צוהלים כאשר משה מבשר להם על מעמד הר סיני. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'; וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה."[6] נראה שהם ממש מתרגשים כשמשה מספר להם שהולך לרדת עליהם עול חדש אדיר ומחייב. העם מתקדש לקראת טקס מתן התורה – ספר חוקים שעומד להגביל אותם, ושמחים מאוד לקבלו. אף אחד לא מבטיח להם אספקת אוכל בכפוף לקניית לוחות הברית בל"ו תשלומים, אף אחד לא מבטיח להם חיים מסודרים בנווה מדבר צח וענוג. מובטח להם שעבוד לאל אדיר כל-יכול, והם ששים לקראתו בעיניים עצומות עם פה פתוח, שרוצה לקבל קצת מטל הברכה של התורה המגבילה. ניתן לראות אותם זועקים "נעשה ונשמע", כמו חייל שעומד עם מדי א' מבריקים ומזיעים, וזועק על רחבת המסדרים את שבועתו למות למען מנהיגים ואינטרסים שאותם הוא לא יבין לעולם בגילו.

אני סבור כי זו התגשמות של רעיון הלוויתן אשר הגה תומאס הובס. הובס, פילוסוף מדיני בן המאה ה-16, הניח כי בני האדם הם יצורים רציונליים שמנסים למקסם את רווחיהם תמיד, ולכן, החירות לכל אינדיבידואל תוביל לכאוס מתוך התנגשות האינטרסים של הפרטים בחברה. לכן, הוא מציע, על החברה להכתיר על עצמה מלך אדיר – כזה שכינויו מסמל את היצור המיתולוגי המקראי העצום "לוויתן". עריץ זה מחזיק בכל הכוח הדתי והרעיוני שאותו הוא מעצב כרצונו מחד, ובכל הכוח הפיזי שבו הוא ישתמש כלפי כל מי שיפר את הסדר החברתי. כך בלבד, מסיק הובס, יוכלו בני האדם לחיות בשלום זה עם זה ושלווה תבוא לעולם.[7] כפי שראינו, בני-ישראל הנבוכים לנוכח "חירותם" החדשה, ללא עול העבדות שכבל את רצונותיהם האישיים, מקדמים בברכה את התורה הכובלת ברגע שזו מוצעת להם. ניתן אמנם לטעון שהברית עם אלוהים מבטיחה להם הגנה, סט מובנה של טקסים טרנסצנדנטיים ועוד, אך מבט מעמיק מגלה שמוצעת להם הכתרה של אל כל-יכול שיגביל את תפיסותיהם, את סדר יומם, את כלכלתם וכו' – אל שיתעל אותם כרצונו. כ"אקסטרה", אגב, אותו האל יחזיק בכוח בלתי מוגבל להרוג, לשתק ולפתוח את האדמה שתבלע את מתנגדיו וכו', כפי שמתואר במקרא. האין זו ההתגשמות המרהיבה ביותר של המלכת הלוויתן ההובסיאני?!

קבלת שעבוד האל היהודי כמפלט מהחירות החונקת, ניכרת בדבריו של רבי יהושע בן לוי במסכת אבות. הוא מצטט את הפסוק מספר שמות וכותב: "'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות', אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".[8] רק מי שעוסק בתורה ובחוקיה הוא בן חורין, שכן אין לו על מה לדאוג. הדוגלים בגישה זו אומרים למעשה: "יש כללים – בואו נבין אותם, נמפה אותם טוב ונפעל לפיהם, וכך יהיה לנו חופש מכל הבלבול שקיים בעולם".

והמטוטלת ממשיכה לנוע

אם כן, דרך סיפור יציאת מצרים וקבלת התורה אנו מקבלים זווית מעניינת על הדינאמיקה האנושית סביב החירות. בסיפור זה ניכר הניסיון הבלתי המודע של בני האדם להתמודד, בעזרת "המלכת לוויתן", מול הרצון לחירות בעת שעבוד, ועם הרצון לשעבוד בעת החירות. עם זאת, לעומת הדור הראשון של הישראלים הקדומים שהגיע לקצה המטוטלת של החירות ושבחר מחדש בשעבוד, לדורות הבאים של הישראלים זה עבד פחות טוב. הדורות הבאים, שלא חוו את שני צדי המטוטלת, חשבו שמתוך כניעה לשעבוד של חוקי התורה חירותם תגיע מאליה, אך תקוותם לא התממשה. שוב ושוב טפחה המציאות על פניהם של היהודים שניסו בכל כוחם לדבוק בשעבוד שבחרו אבותיהם הקודמים, מבלי להבין מדוע היה הוא כה יעיל לדור שיצא ממצרים אך איננו יעיל להם. הם שועבדו שוב ושוב על ידי אחרים, גלו בכל העולם, עד ח' באייר תש"ח – יום בו חזה העולם ב"מעמד הר סיני גרסה 2.0". במעמד זה, שוב קיבל על עצמו העם היהודי, שמצא עצמו בשעבוד נוראי – בשואה ובפוגרומים במדינות ערב – ושיצא לחירות המבלבלת לאחר המלחמה, את עולו של לוויתן אחר – הלווייתן הציוני-ישראלי. המדינה הוקמה בדם, יזע ודמעות, והדור הראשון שידע מהם שיעבוד וחירות, בחר בשעבוד מדיני מחדש. דור זה, שבחר לזנוח מאחורי גבו את הכניעה לשליטים זרים, ולהתמודד עם האחריות האישית שהגיעה עם החירות משעבוד הגלות, שם על הפרק כל העת את האימוץ הטוטאלי של כל אדם לרעיון המדינה היהודית, לחוקיה, לכלליה ולמוסדותיה השלטוניים.

מעל לשבעים שנים עברו והכול היטשטש שוב. השעבוד המדיני קיים אך עוצמתם של היחידים גברה, כפי שכתב באומן. הערכים המשעבדים הקלאסיים שוב לא נראים משמעותיים בעולם בו מותר להיות הכול, לרצות הכול ולאכול הכול. כפי שראינו, בני האדם רוצים את השעבוד, והנה אנו רואים את ההתפרצות הבאה שלו: ברחבי העולם – בהונגריה, בהודו, בברזיל ועוד, מועלים על ידי ההמון מנהיגים ריכוזיים שזועקים כנגד הליברליות ופלורליזם. בנוסף, תנועות מחאה ואידיאולוגיות בנושאים רבים מספור כגון סביבה וטבעונות, מקבלות נוכחות ציבורית ברחבי העולם, וכמעט לכל אחד ואחת יש "לוויתן אישי" משלו, בו הוא או היא מאמינים כאמת מוחלטת, וממנו מושפע סדר יומם. נראה שבני האדם רוצים שעבוד, אבל כאשר הם בתוך השעבוד הם חושבים שהם רוצים לצאת לחופשי ולהשתחרר ממנו. הכשל החשיבתי שטמון בתפיסה זו גוזר על בני האדם לנוע בתנועת מטוטלת אינסופית, כשבקצה האחד נמצא השעבוד ובקצה השני נמצאת החירות. המצב מזכיר את סיזיפוס, הנושא עמו סלע כבד עד לראש ההר, רק כדי שכשיגיע אליו היא תידרדר למטה והוא ייאלץ לשאתה שוב. עצם טענתו של לה בואסי יכולה להוות דוגמא טובה לכך. הוא כותב במאה השש עשרה בה בני האדם בעולם המפותח חיו כולם תחת מלכים, מנהיגי אימפריות ושליטים ריכוזיים, ומתוך תחושותיו כלפי השעבוד שהוא חי תחתיו הוא כותב על הטבע האנושי ששואף לחירות מוחלטת. מאורעות שנת 2021 יכולים לערער את תפיסתו. בני אדם רבים וחברות רבות, שהגיעו לחירות הכמעט מוחלטת, בוחרים ובוחרות בשעבוד מרצון – ולא בגלל שהתרגלו אליו. הם בוחרים בו כי הם צריכים אותו.

הלנצח נאכל חרב? האם לנצח נישאר במצב של מטוטלת שנעה בין חירות לשעבוד? הסוציולוגיה והפילוסופיה, בדגש על תצורותיהן הביקורתית, מנסות לבחון שאלות אלו תוך העלאת השערות רבות שקצרה היריעה מכדי לפרטן כאן. בכל מקרה, התקופה בה אנו חיים היא בעיניי אוצר בלום לבחינת שאלות אלה. ניתן לבחון את השאלות האלו גם ברמה האישית – האם אנו באמת חפצי-חופש אמיתי מכל מערכת אמונות כזאת או אחרת? האם יתכן שאנו מאמינים בחירות לכל, אך שופטים את מי שלא מחזיק בדעה ליברלית כמונו? האם אכן עליית התמיכה במנהיגות הריכוזית נובעת מצורך של בני אדם וקבוצות בחברה להימנע ממשבר זהות שהביא עמו העידן הפוסט-מודרני? אם כן, מה זה אומר עלינו כבני אדם ועלינו כחברה? האם למען תחושת החירות מאובדן זהות, נסכים לקבל על עצמנו שיעבוד חיצוני? כיצד והאם ניתן בכלל לשנות זאת? את השאלות האלו ועוד אני משאיר לעצמי ולכם, הקוראים והקוראות, עם תקווה להפוך את המבט הפאסימי שהביאה התקופה האחרונה לפתחנו, למבט סקרן ובוחן, שמנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו לחקור לעומק את האדם, את התרבות ואת החברה. בכל מקרה, הדינאמיקה האנושית סביב החירות והשעבוד, מאפשרת לי – כפי שטענתי במבוא – לקשר בין האירועים השונים שמתרחשים לאחרונה בעולם, ולנתח אותם בפריזמת-על שמקשרת את כולם לניסיון האנושי למצוא 'מזור' לחירות המוחלטת אליה הגענו.

***

אבי לפאיר הוא סטודנט בתכנית המצויינות של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בשילוב עם מדע המדינה בהדגש פסיכולוגיה פוליטית. בעקבות עיסוקו במספר זירות פוליטיות וחברתיות בשנה האחרונה, הוא עוסק בנושאים המשלבים מבט סוציולוגי על הפוליטיקה ומבט פוליטי על הסוציולוגיה.

ליצירת קשר עם אבי: avraham.lafaier@mail.huji.ac.il

[1] שמות ב, כג.

[2] אטיין דה לה בואסי, על ההשתעבדות מרצון, (בנימינה, נהר, 2007).

[3] שמות טז, ג.

[4] זיגמונט באומן, מודרניות נזילה (ירושלים, מאגנס, 2007), עמ' 6.

[5] לה בואסי, על ההשתעבדות מרצון, עמ' 21.

[6] שמות יט, ז.

[7] שלמה אבינרי, רשות הרבים (בני ברק, ספריית הפועלים, 1982), עמ' 98 – 99.

[8] משנה אבות, ו, ב.

קראו פחות
אלכימיה מודרנית: להפוך זבל לזהב
נטע אלראי

"זה ידוע לכל כי שקית פלסטיק המונחת על המדרכה באזור ציבורי היא רכוש הכלל, בין אם חיה, ילדים, מחטטי פחים ויתר הציבור"[1]. משפט זה, בתרגום חופשי מאנגלית, לקוח מפסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי California Vs. Greenwood. בקצרה, תושב העיר בילי גרינווד נתפס באשמת אחזקת סמים לאחר שהמשטרה המקומית פשטה על ביתו, וזאת על בסיס שאריות סמים שהשוטרים מצאו בפח הזבל שמחוץ לביתו. בתגובה, גרינווד עתר לבית המשפט העליון נגד חוקיות הרשעתו, וזאת על בסיס התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, המגן מפני חיפוש משטרתי אצל אדם או ברכושו בצורה שרירותית. לכאורה, לפסק הדין הנזכר אין ולו דבר עם תופעת ה"Dumpster diving", שבה אעסוק בכתבה זו. ואולם, בהשתלשלות אירועים מפתיעה, פסק הדין הוא שסיפק למעשה את הגושפנקא החוקית לפעולות מסוג זה לכל החפץ בכך בארה"ב.

קרא עוד

צוללת אשפה מוציאה מספר זוגות נעליים מפח האשפה, קליפורניה (מתוך: https://asiapacificinitiative.org/the-delights-of-dumpster-diving/)

"Dumpster Diving" , או "צלילת פחים" בתרגום לעברית, היא תופעה ההולכת ומתרחבת בעולם המערבי. התופעה כוללת "הצלה" של סחורה, מוצרי צריכה ומזון מפחים מסחריים, לטובת שימוש מחדש עבור הצוללים עצמם או עבור נזקקים[2]. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, צלילת-הפחים אינה נחלתם של העניים בלבד: היא מבוצעת על ידי אנשים משכבות-אוכלוסייה מגוונות, ממקבצי-נדבות ועד עובדי סטארט-אפ מצליחים[3]. האשפה המוצלת נעה בין מזון (בדרך כלל בתוקף ושלא נפגם), פסולת אלקטרונית כמו טלפונים ומחשבים, עד טקסטיל וריהוט. דוגמאות מעניינות למציאות בצלילת-פחים הן אקווריומים שלמים ודגים חיים[4] או כמויות עצומות של אוכל שלא יביישו חנות נוחות (convenience store) שלמה[5].

המניעים לצלילת פחים מגוונים כמעט כמו מגוון האנשים העוסקים בכך, והם משתנים בהתאם למדינה ולמסגרת שבה הצולל פועל. אחד המניעים העיקריים הוא המניע הסביבתי, כחלק ממגמה כללית של תנועות ואורחות חיים אקולוגיים הצוברים תאוצה בעולם[6]. נכון לשנת 2018, בארה"ב לבדה מיוצרים בשנה 218 מיליון טון אשפה, ו-146 מיליון טון מתוכם הגיעו לבסוף למטמנות אשפה[7]. העוסקות בצלילת פחים מטעמים סביבתיים מבקשות לצמצם בזבוז של סחורה ולהפחית את כמות הזבל המגיעה לבסוף למטמנות האשפה (Landfill), באמצעות שימוש במוצר נתון עד לסוף חיי המדף שלו. מניע נוסף של הצוללות הוא המניע הצרכני, או לחלופין האנטי-צרכני: ישנם אורחות חיים המסגלים לעצמם את צלילת הפחים, אשר מבקשים לצמצם את הצריכה המופרזת שמאפיינת חלקים גדולים בעולם המערבי. על אף שמניע זה חולק קווי דמיון עם המניע הסביבתי, הוא גם נבדל ממנו: אורחות חיים אנטי-צרכניים מתנגדים עקרונית לצרכנות המופרזת כפי שהיא קיימת כיום, בין אם 'אופנה מהירה' (Fast Fashion) או קנייה גדולה מרמת הצריכה[8]. שכן, לפחים נזרקות כמויות אדירות של סחורה במצב שמיש ביותר, ובפריטים רבים ניתן לעשות שימוש מחדש – אם לשימוש עצמי, לתרומה ואף למכירה. בצורה כזאת אף משתמשים הצוללים ב'צלילת-הפחים' על מנת להצביע על העוול בצרכנות המוגזמת לדבריהם. כאשר הם מתעדים את עצמם בפעולה, הם ידגישו את הבזבוז, את הזריקה המרובה והמיותרת לפחים של סחורה. מניע בולט נוסף הוא המניע הכלכלי (שווה הערך למניע הצרכני לעיל): הצוללות עושות שימוש מחדש באשפה, וכך מצמצמות את הצריכה שלהן וחוסכות בהוצאות כספיות.

היבט חשוב נוסף בצלילת הפחים הוא העובדה שניתן לקחת בו חלק בצורה פרטית או כחלק מארגון/קבוצה, ואכן ברחבי העולם מופיעות התארגנויות שונות למען צלילת הפחים. כך למשל בארה"ב, רוב הצוללים פועלים לבד, ולכן מדובר בעיקר בפעולה פרטית. לעומת זאת במספר מדינות באירופה, כמו גם בישראל[9], ישנן התארגנויות של צעירים הפועלים יחדיו לצמצום האשפה, ודואגים לשימוש מחדש באשפה הנזרקת[10].

כאשר שמעתן לראשונה על תופעת 'צלילת הפחים' מה הייתה האסוציאציה הראשונה שלכן? אני משערת שבקרב רבות מכן הדבר הראשון שעלה היה עוני ו"מוצא כלכלי אחרון". ואולם, כפי שהראיתי לעיל, המניעים המגוונים המוצגים על ידי העוסקים במלאכה בשנים האחרונות מראים על שבירת הסטיגמה הישנה של נבירה בזבל מסיבות הכרחיות, והכנסת נורמות צרכניות חדשות[11]. כך (מבחינה לשונית) "הנבירה" ו"הזבל" הפכה לצלילה בזבל ולסחורה בת-הצלה[12], על הקונוטציות המשתמעות מכך. זאת ועוד, הפעולה של "חיטוט באשפה" הולכת והופכת ללגיטימית ומאבדת את הסטיגמה הדבוקה לה, כאשר מתפתחת פעולה חברתית-תרבותית, שבמסגרתה מספר אנשים הולכים יחדיו לחפש בפחים אחר סחורה בת-הצלה[13].

בוררות ירקות שנזרקו בירושלים (מתוך https://www.haaretz.co.il/nature/.premium-MAGAZINE-1.9238025)

ומה קורה במזבלות שלנו? בישראל, עיקר פעילות צלילת הפחים מתמקדת בהצלת מזון. נכון לשנת 2017, לפי עמותת אדם טבע ודין, האדם הממוצע בישראל ייצר 1.7 ק"ג פסולת, ובסך הכול ייצרו הישראלים בשנה זאת 5.4 מיליון טון פסולת. כמו כן, עמותת לקט ישראל מפרסמת מדי שנה את דו"ח אובדן המזון בישראל, כאשר ערך המזון האבוד הוא כ-20.3 מיליארד שקל, 35% מסך המזון המקומי המיוצר נאבד למעשה. בהקשר זה יש לציין כי בישראל ישנה תשתית ענפה של עמותות צדקה והתארגנויות פרטיות למען נזקקים, שכמה מהן פועלות בתחום צלילת הפחים. עמותת מסוג זה פועלות ברחבי הארץ למען הצלת מזון בשלבים שונים של ייצורו, החל מהשדה החקלאי, דרך השוק הסיטונאי ועד לפחי הזבל של הקמעונאיות הגדולות, כך שבישראל התחום של תרומת התוצרת הנזרקת מפותח יותר ממקומות אחרים בעולם (אם כי יש לציין כי בעיקר במגזר הפרטי).

***

עד שננסה זאת בעצמנו, להלן קישורים לסרטונים שמאפשרים לעמוד עוד יותר על החוויה של צלילת פחים:

בישראל:

פעילות עצמאית בצלילת-פחים: https://www.youtube.com/watch?v=2wwkInQvFBk&list=PLXv9BeKApRvwx9zh3LqZl-UexiIKULA-7&index=16

מצילות המזון: https://www.youtube.com/watch?v=XZsSLAawFbo

בעולם:

צלילת-פחים בין חנויות נוחות בארה"ב: https://www.youtube.com/watch?v=CeKfLI0olVI

צלילת-פחים בה הצוללת מצאה אקווריום שלם באשפה (בנוסף לשלל הרב): https://www.youtube.com/watch?v=8vQo_8ZKVwE&t=132s

***

נטע אלראי היא סטודנטית לתואר ראשון בתוכנית המצוינות של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. נטע היא גם מנהלת הסושיאל של כתב העת 'פקפוק', מתעניינת במחקר בנושאי תרבות צריכה, מגדר ותרבות פופולרית.

ליצירת קשר עם נטע: alroyneta@gmail.com

[1] California Vs. Greenwood, 486 U.S 35 (1988).

[2] Sullivan, R. (2015). The Pro Dumpster Diver Who's Making Thousands Off America's Biggest Retailers.

[3] Ibid

[4] https://www.youtube.com/watch?v=8vQo_8ZKVwE&t=132s

[5] https://www.youtube.com/watch?v=e6libkDYTDk

[6] United Nations. (2016). Sustainable lifestyles.

[7] United States Environmental Protection Agency, EPA. (2020). Facts and Figures about Materials, Waste and Recycling.

[8] Savio, G. (2017). Organization and Stigma Management: A Comparative Study of Dumpster Divers in New York. Sociological Perspectives, 60(2), 416–430.

[9] https://www.leket.org/departments/agricultural-leket-department/

[10] Brown, S. (2013). German dumpster divers get connected to wage war on food waste.

[11] Savio, G. (2017). Organization and Stigma Management.

[12] Ibid.

[13] Ibid.

קראו פחות
היַטְרָה למָאנימַהֵש (yātrā to Manimahesh)

דניאל זוהר

"היַטְרָה הזו עבורי היא הזדמנות לחוות עלייה לרגל, חוויה אנושית-תרבותית ראשונה במעלה. כמו בירושלים בזמן הבית, כמו במכה בחג'. אלפים מצטופפים בשבילים צרים, מטפסים במדרונות חלקלקים, נרטבים בגשם בטורים נרגשים. קריאות טקסיות נשמעות מעת לעת. נשים בלבוש צבעוני, נערים וזקנים, נזירים ואנשי דת לבושים בלבוש מסורתי ציורי. שירה וקולות תיפוף עולים מעברי בשביל... מסביב מפלים מרשימים. עשרות דוכנים מוכרים מזכרות, תשמישי קדושה ומאכלים מסורתיים. אפילו דוכן לצחצוח נעליים יש כאן, באמצע שביל הררי מכוסה בוץ וצואת חמורים או מאובק לפרקים!" (30/8/2019).

קרא עוד
את הקטע שלעיל אני מצטט מתוך יומן-מסע שכתבתי במהלך הצטרפותי לעלייה לרגל ההינדית (יַטְרָה, מסנסקריט: מסע, תהלוכה) למאנימהש בקיץ 2019. להלן אסקור את חוייתי כמשתתף באירוע, ואסביר את התהלוכה באמצעות מחקרו של ויקטור טרנר "עליות לרגל כתהליכים חברתיים" (1974).

יַטְרי הינדי ישיש ומשא על גבו. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

בשלהי אוגוסט 2019 יצאתי עם חברי צביקה ליַטְרָה בת שישה ימים למָאנימַהֵש, במדינת הימצ'אל פרדש שבצפון הודו. צביקה ואני הצטרפנו לאלפי עולים לרגל (להלן: יַטְרים) הינדים ששמו פניהם לעבר יעד אחד: מָאנימַהֵש דָאל, האגם שלמרגלות פסגת מָאנימַהֵש קַיְלָאש (5,653 מ' מעל פני הים)[1]. לפי המסורת המקומית, במהלך סיגופו של האל שיווה על פסגת ההר הגיע שד והפריע לו והאחרון מיהר להעניש אותו. או אז נטפו מים מתלתליו הרטובים של שיווה, וכך נוצר האגם[2]. המסורת האיטיולוגית מעניקה לאגם חשיבות מיתולוגית (וכן להיפך), ולטבילה בו מיוחס מזל טוב. לאורך עונת היַטְרָה, בחודשים אוגוסט-ספטמבר, טקס הנַהוֹן (טבילה מקודשת) באגם מושך אליו אף יַטְרים מחוץ למחוז[3]. למעשה, לא רק ההר והאגם קדושים: האזור כולו מכונה "ארץ שיוה"[4].

את דרכנו התחלנו בעיירה בהרמור (Bharmour), שם שכרנו שני מדריכים מקומיים שליוו אותנו במסע: ארנאם ושיווה (בעל השם התאופורי)[5]. לעת ערב טיפסנו למקדש Bharmani mata. צביקה ואני היינו חריגים בנוף האנושי, ועשרות ביקשו להצטלם איתנו. על פי רוב לא סירבנו, ופעם אחר פעם כרכנו את ידינו אלה על אלה להנצחת הרגע ההיסטורי. איחולים טקסיים נשמעו מכל עבר, ועד מהרה למדתי גם אני לברך בהם: "בַּם בַּם בּהוֹלֶה! ג'אי בּהוֹלֶה! הַר הַר מַהַדֵב! גַ'אי שַנְקַר!"[6]. האווירה היתה מחשמלת. באותה העת טרם קראתי את מחקריו של ויקטור טרנר על התהליך הטקסי ועל העלייה לרגל[7], אך לא הייתי זקוק להם על מנת לחוש מהו קומיוניטס (Communitas). כאשר הגעתי למחלקה למדתי כי קומיוניטס, לפי טרנר, הוא דגם חברתי המאפיין תקופות לימינאליות (של גבול), שבמסגרתו נוצרת קהילה בלתי-מובנית והומוגנית. שוויון ואחווה הם אבני היסוד של הקומיוניטס, ולא היררכיה ודיפרנציאציה, וכך מחליף ה"אנטי-מבנה" את ה"מבנה" החברתי השגרתי[8]. טרנר, בהמשך לון גאנפ טען שעליות לרגל הן תופעות לימינאליות במהותן, וככאלה – שדות שבהם מתהווה ומתקיימת האחווה, אותה הוא מכנה קומיוניטס[9].

מאמינות מתפללות במקדש בצ'אמבה (Chamba), יום לפני נסיעתנו לבהרמור. צילום: דניאל זוהר (23/8/19)

המתחם הפולחני של מקדש בהרמאני מאטה התברר כבלתי-מרשים בעליל: קבוצת מבנים חסרי ייחוד ארכיטקטוני, ובמרכזם שתי בריכות מרכזיות שעשרות יטרים מחויכים טובלים בהן בתחתוניהם בקור המקפיא. בסביבת המתחם יכולנו להתרשם מהארגון הלוגיסטי מעורר ההשראה: מטבחים שבהם התבשלו ארוחות בסירי ענק, חדרי אוכל לחלוקת ארוחות, אזורים לשטיפת כלים המונית ומתחמי שינה[10]. היתה זו הירתמות קולקטיבית מלאת רוח התנדבות, שכל מגמתה היתה סיפוק צורכיהם הגשמיים של היַטְרים. על אף היותנו זרים, צביקה ואני קיבלנו ארוחות ללא תשלום לאורך כל ימי העלייה לרגל. האכילה בצוותא כסמל מתועדת במגוון עליות לרגל, וטרנר רואה בה ביטוי מרכזי לקומיוניטס[11].

יַטְרים טובלים בבריכת מים קדושים במקדש בהארמני מאטה. צילום: דניאל זוהר (25/8/19)

במקדש ובמבואותיו יכולנו להתרשם ממה שויקטור טרנר ראה כשלוש הפרקטיקות הטבועות בביקור במקום הקדוש: מסחר, טקס וחגיגה[12]. המסחר היה בכל מקום שנחה עליו העין: בדרך למקדש ובסמוך לו נפרסו דוכנים למכירת מנחות קדושות, שתייה וחטיפים. באשר לטקס, זה התבטא בטבילה הטקסית במים הקדושים שבמקדש (וכנראה בטקסים נוספים שלהם היינו עדים אילו היינו מתעכבים עוד). החגיגה, עד שעות הלילה המאוחרות, התבטאה בניגון בצוותא ושירה של פיוטים הינדיים. כעת הפכנו צביקה ואני ליטרים רשמיים: בתום היום הראשון חווינו את השלב הראשון של טקס המעבר, כלומר את שלב ה"היפרדות" מהשגרה היומיומית[13].

מנגנים ושרים במקדש בהארמני מאטה. צילום: דניאל זוהר (25/8/19)

למחרת בבוקר גילינו שהכביש המוביל למחוז חפצנו קרס כתוצאה מהגשמים הכבדים של הלילה, ונאלצנו להמתין יום נוסף לתיקונו. יצאנו אפוא בבוקר שלאחר מכן לעבר הכפר קוגטי (kugti), והלכנו ברגל לאורך הכביש, עד לנקודה שבו קרס. שם פגשנו רעש והמולה: שוטרים חמורי סבר, צפירות ואיחולים חגיגיים, שיירות אופנועים והולכי רגל הנמתחים בשרשרת אנושית לאורך מאות מטרים. עלה בידינו לחצות על גשר ארעי, שהוקם בזריזות כדי לאפשר את זרימת היַטְרים לעבר המקום הקדוש. הגענו לכפר קוגטי, שהתגלה כיפהפה. הכפר בנוי כמעט כולו מעץ, ולמרגלותיו טחנות קמח מסורתיות. יכולנו לחוש בהתרחקות ההדרגתית ממרכז הציוויליזציה לשוליים, העולה בקנה אחד עם הדגשתו של טרנר, שלפיה המקומות הקדושים ביותר ממוקמים בדרך כלל בפריפריה[14]. ואכן, קשה לדמיין פריפריה פריפריאלית יותר מזו שאליה הועדו פנינו.

יַטְרים ממתינים בסבלנות לתורם לחצות את הגשר הארעי בכיוון מאנימהש. צילום: דניאל זוהר (26/8/19)

בצהריים, אחרי ארבע כוסות צ'אי, התחלנו במסענו הרגלי אל תוך היערות ההרריים. כתבי טרנר מהדהדים גם בהקשר זה: "...בעיני אותם עולי רגל רבים העושים את מסעם ברגל ועל גב חמור, חשוב לבצע את המסע... בדרך המסורתית. זכותו של העולה לרגל גדולה יותר והחסד שהוא זוכה לו רב יותר אם הוא נמנע מכלי התחבורה המודרניים"[15]. באשר ליַטְרָה למָאנימַהֵש, בתנאי השטח הטופוגרפיים והסביבתיים הקשים (למעלה מחמשת-אלפים מ' מעל פני הים), הברירות מועטות ממילא. הנוף היה ציורי: עצי ארז ואורן הדורים התנשאו אל על, ומרבדי פרחים ממאות מינים וגוונים עטפו את הכול. את הלילה עשינו בליבה של קרחת-יער רחבה, באוהל מוארך שהוקם כתחנת-לילה ליַטְרים (תחנת דַהְלוֹטוּ). צביקה ואני תפסנו לנו שניים מתוך שלושים המזרנים שנפרסו בשתי שורות מקבילות.

תחנת הלילה בדהלוטו. צילום: דניאל זוהר (26/8/19)

למחרת טיפסנו לעבר ה-basecamp. הדרך ההררית היתה שובת-עין ולב, ובמהלכה נתקלנו בבני הגַדּי (gaddi) המקומיים, עם של רועי צאן הממוקם במערב ההימלאיה[16]. המפגש בינינו (נוודים ארעיים שבאים ממרחק) לבין רועי הגַדּי (נוודי הקבע המקומיים), היה לבבי. הצמחייה החלה להפוך אלפינית ושיחי רודודנדרון צפופים גדשו את מדרונות ההרים. בשלב מסוים הפך האוויר דליל, והתחלתי לחוש בקשיי נשימה וכאב ראש. קשיי צליינות אלה היו סימנים מוקדמים לעתיד לבוא למחרת. בבייס-קמפ, כרגיל, נהנינו מאדיבותם וחמימותם של המארחים המקומיים.

מימין: רועה צאן בן הגדי ועדרו, משמאל: הדרך לעבר מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (28/8/19)

השכם בבוקר המחרת חשתי התרגשות: היום נזכה "להיראות את פני האדון" שיווה. טיפסנו עקב בצד אגודל, כדי לסגל את הריאות לאוויר ההולך ומידלל בדרך לפסגה. השמש החלה לעלות מעל להרים, ונופי בראשית נחשפו לעיננו המשתאות. לא היינו לבד: עשרות יַטְרים התנקזו אל השביל ההררי מתוך 'אגן ההיקוות'[17] הצלייני. לסתי נשמטה לנוכח העובדה שחלקם נעלו כפכפי-אצבע מגומי, פוסעים במתלול "כאילו זה דיזנגוף" (כדברי צביקה). כמי שתופס עצמו כמטייל מנוסה, ועוד עם ציוד הטיולים המשוכלל שלי, חשתי השפלה מסוימת לנוכח הקלילות הנונשלנטית שבה עקפו אותי הודים בג'ינס, עם תיק-בוב-מארלי עם כתפיות של שרוכים או במקל בלבד.

יַטְרים בדרך לפסגת מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

בהתאם ל"טופוגרפיה הפולחנית"[18], הקלשונים האייקוניים של האל שיווה נכחו על כל צעד ושעל, כשהם מסמנים את החיבור בין האל למרחב. ואולם אני לא השכלתי להבין את המציאות הקדושה, וכמעט שחוללתי תקרית קוסמולוגית: בבקשי להימנע מטווח הראייה של עולי הרגל, היטלתי את מימיי הישר בכיוון ההר. למגינת ליבי נתחוור לי מיד, שבבקשי לכבד את בני האדם, פגעתי בכבודו של האל שיווה. הייתי מסתכן בגרימת שערורייה רבתי, אלמלא שיווה (המדריך ששמו כשם האל) ציווה עלי להסתובב מיד. בצייתנות דתית מילאתי אחר הפקודה, ובלית ברירה – חדלתי לבזות את האל, ופניתי לבזות את מאות עולי הרגל שיכלו כעת לשזוף עיניהם בי ובמצבי העגום.

הכותב, ובידו קלשון אייקוני של האל שיווה. צילום: צביקה מינצר (29/8/19)

חלקו האחרון של הטיפוס היה תלול, קשה, מסוכן ורצוף דַּרְדֶרֶת. בשלב זה תקף אותי כאב ראש, תסמין של מחלת הגבהים המאיימת. אך כשהצטרפנו ליַטְרים המצטופפים על הפָּאס, הצלחתי להסיח את דעתי מכך. המחזה היה מרנין נפש, ועינינו ניזונו בתאווה ממראות ההימלאיה. במבט לאחור, הבנו מדוע האל שיווה החליט להגיע דווקא לכאן כדי להסתגף (בהשראת המפנה האונתולוגי באנתרופולוגיה, ניתן לתהות אם כאב הראש שדבק בי אינו אלא גלגול של אותו שד מיתולוגי שהציק לשיווה עצמו). על כל פנים, שורה של מסורות קושרות את "ההר הקוסמי" עם היירופניה (הפריצה של הקדושה אל עולם התופעות, כפי שלמדנו מאלידה) או תאופניה (התגלות האל). מוטיב זה מתקשר עם ה axis mundi(ציר העולם)[19]. דוגמות מן היהדות להר הקוסמי הן הר סיני והר המוריה. טרנר, שהושפע מאליאדה, פיתח את זיהוי הטופוגרפיה הטבעית עם הקדושה: "ככל שמתקרבים אל קודש הקודשים, הסמלים הולכים ונעשים דחוסים, עשירים ומורכבים יותר; הנוף עצמו מקודד ליחידות סמליות טעונות משמעות קוסמולוגית ותאולוגית"[20].

מימין: פסגת מאנימהש קילאש, משמאל: נוף מפסגת מאנימהש קילאש. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

ירדנו מהפָּאס הגבוה ומהשרעפים הקוסמולוגיים בזהירות רבה, כשפנינו לעבר האגם. הדרך היתה צרה וחלקלקה, כשתהום אדירה פעורה מתחת. איתני הטבע וסכנותיו הוסיפו לרחף מעלינו כשתרנו אחר מקום בטוח לחצות בשלג נחל תת-קרקעי, שגעש מתחת לרגלינו. בשלב מסוים התגבר כאב הראש שלי, עד כדי קושי להמשיך ללכת. בדיעבד, קשה שלא לראות את הסבל הגופני שלי כרפואי בלבד, או כמנותק ממהותו של התהליך הטקסי שבו השתתפתי[21]. בשעת הצהריים עברנו בסמוך לאגם קטן, שעל שפתו ננעצו דגלים וקלשוני שיווה. על סלע ישב לו נזיר כהה עוטה כיסוי ראש אדום. מאמינים סביבו נופפו בידיהם וצעקו סיסמות טקסיות בקולי קולות. בדיעבד, לא מפתיע לפגוש תחנת-דרך קדושה זו: "ככל שהוא (עולה הרגל) מתקדם הוא מגיע ליותר ויותר מקומות פולחן ואובייקטים קדושים"[22].

אגם המהווה תחנה טבעית קדושה בדרך למאנימהש דאל. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

בשעה 14:00 הגענו אל סיפו של יעד היַטְרָה – מרגלותיו של אגם מָאנימַהֵש. אני עצמי נמצאתי על סף אחר – סיפו של עילפון. מחלת הגבהים גרמה להחמרה בכאב ראשי ולאובדן התיאבון. למצוקתי תרמו המולה ההמון, ריחות הצחנה והמחנק באוהל שבו חנינו. תרחישי-קיצון עברו בראשי, והשתדלתי בכל מאודי שלא להירדם (פעולה שעלול להיות קטלנית בעת מחלת גבהים חריפה). מה ששיפר את מצבי הוא כדור אופטלגין, שתוך ארבעים דקות סילק מתוכי את השד שנתדבק בי. ואולם, לאחר דין ודברים עם צביקה החלטתי בלב כבד שנוותר על הטיפוס לאגם עצמו. אך מיד נתקפתי חרטה עזה, וחשתי כמשה רבנו על הר נבו . היה לי ברור שבכך אני למעשה מוותר על המוקד התאולוגי והחווייתי של העלייה לרגל, על השלב הלימינאלי, הרגע בו משתלבים קודש וחול, קודש הקודשים אשר לשמו נתכנסנו[23]. כך כתבתי ביומן המסע שלי:

אני מוצף בפרטים עד כדי שאינני מסוגל לעבד אותם. חושיי קולטים מראות וקולות מדהימים, שיירות אינסופיות של יַטְרים באלף גוון, רבים מהם יחפים, חלקם עונדים לצווארם בקבוק מים קדושים, הולכים כולם על שביל צר וחלק בטור ארוך עד היכן שהעין מגעת. מפלים אדירים נשפכים בעוצמה לנהר שלמרגלותינו. זהו מפעל לא יאומן של עלייה לרגל, אלפים נרתמים כרשת אנושית של נתינה ללא גמול, בחסות האל שיווה והדת ההינדית, קסם אנושי בתוך טבע פראי. ואני חווה טלטול, סערה (29/8/2019).

מאנימהש דאל: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים לב, נב). צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

מאוחר יותר ניתנה לי הזדמנות להתאבל כראוי על גזירת גורלי. במהלך ארוחת הערב בדַהְבָּה דוֹן הזמין אותי אחד המתנדבים לתפילה (Puja), שאליה הגענו בעליצות. התפילה התקיימה בפינת פולחן המוקדשת לשיווה, אשר מוקמה בקצה האולם ששימש גם לסעודת הערב. היה זה למעשה שטח מרובע קטן, שתוחם באמצעות חבל. במרכזו נמצא שולחן מנחות עטוף נייר כסף, שעל גביו הונחה איקונה צבעונית של האל שיווה. שמה נתכנסנו, מספר מאמינים ואני. הטקס היה נעים וקהילתי, ובני שני המגדרים לקחו בו חלק שווה (להוציא את ה'חזן', שהיה גבר). התבוננתי כמהופנט בפרקטיקות הריטואליות, והאזנתי בשקיקה לקטעי הדקלום והפזמון.

פוג'ה טקסית בדהבה דון. צילום: דניאל זוהר (29/8/19)

בבוקר המחרת הנחתי תפילין בגאווה גלויה, מפגין מעט יידישקייט כלפי המקומיים: תראו, גם אנחנו היהודים יודעים לפלוח ולסגוד. מתוך שקי השינה, זוגות עיניים בהו באביזרים השחורים שכרכתי על עצמי באמצעות רצועות עור, וזיכו אותי במבטים משתאים. סיימתי להתפלל ועיני קלטו יַטְרית סוחבת תינוק בגשם השוטף. זו נכנסת פנימה, חלצה שד והיניקה את עוללה. קלטתי גבר נוסף שהילך על פי תהום, סוחב על גבו ילד קט. זהו זה, הגיע הזמן לרדת, לצאת מהמצב הלימינאלי אל שגרת החיים החברתית והתודעתית, לחזור בחזרה אל חיי היומיום, לחוש את ה"התלכדות מחדש"[24] ולפגוש מחדש את הערכים הקודמים והחדשים שרכשתי במסע.

יַטְריות בסמוך לדהבה דון. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

יַטְרים בדרך למאנימהש דאל. צילום: דניאל זוהר (30/8/19)

***

דניאל זוהר הוא סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה, עורך כתב-העת פקפוק יחד עם הדר ויסמן. עבודת המוסמך שלו עוסקת בפולחן-קברים בחברה הבדואית בנגב.

ליצירת קשר עם דניאל: daniel.zohar2@mail.huji.ac.il

[1] Sharma, K. P. (2001). Maṇimahesh Chambā Kailāsh. Indus Publishing, 12.

[2] שם 19.

[3] שם 18.

[4] שם 12.

[5] היטרה שביצענו למאנימהש היא למעשה הקפה רב-יומית של הפסגה הקדושה. בשלב זה תכננו את המסלול יחד עם המדריכים, ומסיבות לוגיסטיות הבענו את כוונתנו להקיף אותו בכיוון ההפוך מזה שהוצע. ואולם, כאן נתקלנו בסירוב חד משמעי מצד המקומיים – כיוון ההליכה התברר כטאבו מוחלט, ונאמר לנו שאף מדריך לא יסתכן בהליכה נגד כיוון ההליכה ה'נכון'. בהמשך גילינו (בדרך הקשה) "אמונות תפלות" נוספות, כגון איסור על אכילת ביצים במהלך חציית פָּאס.

[6] ר' סרטון של יטרים המדקלמים יחד את הסיסמאות הטקסיות. למשמעות הביטויים: באם בהולה, ג'אי בהולה, ג'אי שנקר, הר הר מהדב. ר' גם שירים המלווים את היטרה: ג'אי שיב בהולה, ג'אי ג'אי בהולה.

[7] טרנר, ו. (2004 [1969]). התהליך הטקסי, מבנה ואנטי-מבנה. רסלינג; טרנר, ו. (2008 [1974]). עליות לרגל כתהליכים חברתיים. בתוך: אדר-בוניס, מ. (עור'), מבוא לאנתרופולוגיה: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה, 238-283.

[8] טרנר, ו. (2004 [1969]). התהליך הטקסי, מבנה ואנטי-מבנה. רסלינג, 89-88.

[9] שם.

[10] ר' שם 40, 59-57.

[11] שם 47.

[12] שם 58.

[13] שם 41. טרנר הולך בעקבות מחקרו של ואן-גנפ על טקסי מעבר, ומיישם את עקרונותיו על העלייה לרגל.

[14] שם 41.

[15] שם 60-61 (טרנר כותב זאת על צליינים מכסיקניים).

[16] Christopher, S. (2018). Gaddi, a Hindu community of the Western Himalayas. UBC.‏

[17] ר' טרנר, ו. (2008 [1974]). עליות לרגל כתהליכים חברתיים. בתוך: אדר-בוניס, מ. (עור'), מבוא לאנתרופולוגיה: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה 29, 52.

[18] שם 33.

[19] אליאדה, מ. (2005). המרחב הקדוש וקידוש העולם. בתוך: לימור, א., וריינר, א. (עורכים): עליה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים. יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה הפתוחה. 201-200. להגדרת היירופניה – ר' 195.

[20] טרנר, ו. (2008 [1974]). עליות לרגל כתהליכים חברתיים. בתוך: אדר-בוניס, מ. (עור'), מבוא לאנתרופולוגיה: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה, 51.

[21] מחקרים אנתרופולוגיים העוסקים בעליות לרגל הראו את החשיבות ואת האינהרנטיות של הסבל בתהליך הטקסי. ר' למשל Dubisch, J. (1995). In a different place: Pilgrimage, gender, and politics at a Greek island shrine (Vol. 40). Princeton University Press. 22-33.‏

[22] שם 32, 61.

[23] ר' שם 41.

[24] ר' שם 41.

קראו פחות