מאת: שירי קטלן

"חשבתי על הנושא הזה המלווה אותי זה זמן רב. על הכנסים המקצועיים שהיו בירושלים, שבמהלכם ביליתי בשכונות הדתיות במקום בחדרי ההרצאות. על לילות הקיץ הארוכים בחצר עם אבא שלי. הוא מספר, ואני רואה תמונות. והתמונות מתערבבות עם בשביס-זינגר וש"י עגנון. והמוקד הוא תמיד בני אדם. ילדות עם צמות ארוכות, הקופצות בחבל במאה-שערים, ובצמות סרטי סאטן רחבים, והן מדברות אידיש. ילדות מדברות אידיש! זה הטריף אותי. נשים עבות-גוף עמודות מאחורי דלפק עץ במכולת ומוכרות סחורה שמכינים ממנה מטעמים "עגנוניים". ידעתי שאני מחפשת אותם זמן רב, ידעתי היטב שאני מבקשת לגעת דרכם בעבר. לא חיפשתי רוחניות, לא חיפשתי אמונה, רציתי אותם, את בני-האדם" (אלאור, תמר. 1992. משכילות ובורות, עמ' 13).

"יש לי הנאה גדולה מלכתוב, אבל לא נולדתי איתה והיא לא באה לי בקלות", מספרת פרופ' תמר אלאור על ניסיונותיה הראשונים ככותבת. "הייתי תלמידה בסדר, הייתה לי תעודה יפה, אבל תמיד היה לי 7 בחיבור וכשאמא שלי הייתה הולכת לאספות הורים היו אומרים לה שיש לי בעיה בלכתוב. כתיבה זה דבר שפיתחתי בכאב מסוים בשנים הראשונות. הקול שמצאתי הוא סוג של התנסות בחיפוש שכל הזמן נמצא בשינוי, הוא לא קופא על שמריו, והוא מאפשר לי את החופש באמת, להיות יותר קרובה אל עצמי."

הדוקטורט של אלאור,  שיצא לאור כ'משכילות ובורות', היה בין הטקסטים האנתרופולוגיים הראשונים בארץ שכלל חלקים רפלקטיביים והכניס את הכותבת אל הטקסט. "היה לזה אז אימפקט אדיר, זה היה נורא חלוצי בעברית, וזה השפיע על הרבה סטודנטים והרבה כותבים". מבחינתה, טקסט אתנוגראפי טוב הוא טקסט שנותן "תיאור ראשון של הכותבת, אך לא משום שהוא מסדר ראשון, אלא מכיוון שהוא מעביר הרגשה של ראשוניות, של מפגש ראשוני של הקורא עם החומר".

 

מקבלת את חוקי השבט

האנתרופולוג קליפורד גירץ משווה את האנתרופולוגיה לפּרד הצפון אפריקאי "שמדבר כל הזמן על אחיה של אמו, הסוס, אך לעולם לא על אביו, החמור" (גירץ, עבודות וחיים: 38). הוא טוען שכמו הפרד הצפון אפריקאי המדחיק נקודות דמיון משפחתיות "לטובת אחרות, מכובדות יותר לכאורה" נוטים האנתרופולוגים להצניע את קרבתם המשפחתית לשיחים ה"ספרותיים" ולהבליט את קרבתם לשיחים ה"מדעיים". אלאור טוענת כי עלינו לדעת לאזן בין שני השיחים: "אני קודם כל מקבלת על עצמי את חוקי השבט ואני אומרת – אני שייכת למקום הזה, אני רוצה וחשוב לי לנפק טקסט מדעי, אז אני מקבלת על עצמי את המגבלות של מהימנות ושל שקיפות כמיטב יכולתי, את ציון קודמיי ואת כל החוקים השבטיים של הכתיבה. אבל אני אסירת תודה על כך שהאנתרופולוגיה מאפשרת לי יותר מזה, שהיא מאפשרת לי גם לכתוב. אני חושבת שזה הופך את הטקסט האנתרופולוגי למאוד מרתק וייחודי בתוך העולם האקדמי".

"גם גירץ אומר בסופו של דבר, ממקום שבתו, ממרום מעמדו וממרום גילו, שבסוף אנו נזכור את מי שכותב יפה, ולא את מי שיותר חכם או את מי שאמר תיאוריה חשובה. זה לא לגמרי נכון, ובכל זאת אדם שקשה לו מול הכתיבה במימדים מדמימים או משתקים או משתיקים, יהיה קשה לו לשרוד באנתרופולוגיה".

 

אך הבלטת הקרבה של האנתרופולוגיה לשיחים ה"ספרותיים" לא פוגמת ביכולת שלה לטעון להיותה מדע?

"זה עשה לה לא מעט צרות, אבל מבחינתי זה מוסיף לה. היום, כשהתפיסה של מדע מתרחבת ונשברת ומורכבת מחדש, אני חושבת שזה מתקבל הרבה יותר בברכה. פעם כשאמרו על מישהי ש'היא כותבת נורא יפה', הכוונה הייתה שזה פופולארי, מתחנף ולא מדעי. אם זה היה סתום, מסובך ומדיר, אז זה היה רציני. אני חושבת שהיום זה כבר לא תופס. לדעתי האנתרופולוגיה היא מדע. ברגע שאנתרופולוגיה כסוגת כתיבה אקדמית מצטטת קטעים ארוכים של הנחקרים שלה, היא עושה משהו מדעי מאוד חשוב, היא מראה שבמקום אחד יש כמה קולות. זאת נקודת העוצמה של האנתרופולוגיה, זה מה שגרם לאנתרופולוגיה במשך הרבה מאוד שנים להיות נקראת על ידי ציבורים רחבים שהם לא אנתרופולוגים."

"באנתרופולוגיה יש פחות אילוץ וכפייה. הכתיבה כאן מאפשרת להציג את הממצאים שלנו, את אותה עבדה מדעית סטנדרטית, בכמעט אין ספור צורות שייקחו על הגב שלהן את הטענות כל פעם באופן אחר. אני בטוחה שגם למתמטיקאי יש אמוציות כלפי הניסיונות המספריים שלו, והיכולת שלו להביא אותן לידי ביטוי מוגבלת. יש לנו כאן מצב מעולה שבתוך גבולותיה הלגיטימיים של הדיסציפלינה עצמה, יש אפשרות להתנסות ."

 

המחשב שינה לי את החיים

"יש את הסצנות הקולנועיות שרואים מישהו כותב במכונת כתיבה ואז עושה מזה גוש וזורק. כך אני הייתי במאסטר שלי. העובדה שאת יכולה לנהל דיאלוג עם המסך, לכתוב ולמחוק, מאוד פותחת ומאוד משחררת, לי היא שינתה את החיים, והתחלתי ליהנות מהאפשרויות שיש בזה, לגלות ולהתנסות בכתיבות שונות. השקעתי המון בלקרוא וללמוד על כתיבה ולהתנסות בדברים שקשורים בכתיבה. מספר לספר החירות שלי גדלה, אפשר לראות את זה בין 'משכילות ובורות', שזה הספר הראשון שלי, לבין 'מקומות שמורים', שזה הספר האחרון, לקחתי על עצמי יותר חירות ויותר מקום. "

"מבחינתי התהליך של הכתיבה באקדמיה, הוא לא תהליך בו יש לך משהו בראש ואת כותבת אותו וזהו, הכתיבה מייצרת את המחשבה, התהליך הוא תהליך הדדי. הכתיבה מגלה לך דברים שלא ידעת שאת יודעת ."

 

מה המאפיינים של הכתיבה שלך היום?

"אני חושבת שאחד המאפיינים זה תנועה ברגיסטרים של כתיבה, אני יכולה לנוע בין לשון גבוהה לנמוכה, להנחית את השפה ולהרים אותה וליהנות מהמתח. צריך להיות לה מבחינתי משהו מוסיקלי ואחד הדברים שהכי חשובים לי, שהיא צריכה להיות מובנת. יש לי קושי מאוד גדול עם סגנון כתיבה שהוא מדיר על ידי אי הבנה. הייתי רוצה קורא קשוב, אבל את התחושה של 'אני לא מבין', קשה לי איתה. אני רואה בכתיבה שיחה וסוג של קומוניקציה, והייתי רוצה שקורא  אינטליגנטי יבין את שאני אומרת לו."

 

בספרים שלך אין הפניות בגוף הטקסט, אלא כל ההערות וההפניות מובאות בסוף הספר. מה המשמעות של הבחירה הזאת?

"אני מנסה לייצר שני רצפים ספרותיים, האחד הוא טקסט ללא עצירות. הערה, אם היא הכרחית להבנה היא תהיה בגוף הטקסט, ואם לא, היא תבוא בסוף. אחר כך אני מאוד אוהבת לקרוא הערות בתור טקסט נפרד, אני פותחת את הספר בסוף ואני קוראת את ההערות. אחרי שקראתי פרק אחד מהספר ואני יודעת  מה העניניים, אז אני פותחת את ההערות ואם הן עשירות ונדיבות ואינן רק מראי מקום, אז הן עומדות כגוף ידע נפרד, הן לא הכרחיות לטקסט והטקסט לא הכרחי להן. הם הרחבות אחד של השני ויכולים לעמוד זה לצד זה כגופים עצמאיים."

 

מבוא לאנתרופולוגיה דרך ספר בראשית

אלאור מאמינה כי על המדען החברתי להכיר את כל מרחבי המחייה של החברה אותה הוא חוקר, ולכן בקורסים שהיא מעבירה היא אינה מתמקדת בטקסטים אקדמאיים בלבד: "הניסיון הוא להרחיב את היריעה כמה שאפשר, לגמוע ולהיות מוזנים ולקבל השראה מכתיבות שונות ולראות מה הן מאפשרות, לאן הן לוקחות אותנו, אילו מחירים נשלם אם נלך בכיוון מסוים, מה נרוויח. לפעמים מישהו מדבר על ספר כנהדר ואנחנו שמים אותו במחלקה אחרת, אנחנו לא רואים בו פוטנציאל להיות מקור השראה בשבילנו וזה חבל. הרבה פעמים אמרתי שאני יכולה ללמד את מבוא לאנתרופולוגיה דרך ספר בראשית בלבד, יש שם את כל החומר מסודר.  כך גם אמרתי שאם רוצים ללמד על החברה הישראלית אפשר לקחת שלושה רומאנים קאנונים של החברה הישראלית ודרך האופן שבו סופר קאנוני מספר את החברה הישראלית לחברה הישראלית, אפשר לענות על כל התמות החשובות. מכאן יצא הקורס שאני מלמדת על משפחה עברית."

"אני לא מבינה איך סוציולוג או אנתרופולוג לא הולך לקולנוע, לא רואה טלוויזיה, לא רואה אמנות, לא קורא ספרות ולא שומע רדיו, אלו המרחבים של החיים שלנו. אני יודעת שעבור חלק מהתלמידים הפתיחה לסוגות אחרת של טקסט הן פתיחת דלת לכיוונים שהם לא חשבו שלגיטימיים. "

 

יש כאן חמישה מליון דוברי עברית

בשאיפה לתהילה בינלאומית (ולקידום באוניברסיטה) חוקרים ישראלים רבים מוותרים על פרסום מחקריהם בשפה העברית ומפרסמים באנגלית בלבד, אך אלאור מקפידה לפרסם את ספריה תחילה בעברית ואחר כך לתרגם אותם לאנגלית: "הכתיבה באנגלית חשובה, אבל בעיני הכתיבה בעברית חשובה לא פחות. חיים כאן לפחות 5 מליון דוברי עברית, והאנשים שחקרתי חיים כאן וזה נראה לי לא הגיוני שלא יהיה ספר עליהם בשפה שלהם ובשפה שלי. יש כאן קהל קוראים גדול, תלמידי תיכון וסטודנטים ואנשים שמתעניינים סתם, שהספרים האלה משמעותיים עבורם ואם הם יהיו באנגלית הם פשוט לא יקראו אותם. ראה רסלינג. מה שרסלינג עשתה לשיח האקדמי ברגע שהיא תרגמה. חשוב גם לראות מה קורה לשפה האקדמית. השפה האקדמית תקפא אם לא נכתוב בעברית. חוץ מזה שבשבילי זה כאב לב נוראי וייסורים לכתוב באנגלית, מבחינתי העונג והחובה לכתוב הם בעברית. הקהילה  הזאת חייבת להמשיך לצמוח וללבלב בשפה העברית. אנחנו רואים את החיוּת של השפה העברית, העוררות שלה, הארוטיות שלה, יש רוק וספרות וקולנוע וטלוויזיה בעברית וצריך להיות גם מדע בעברית."

 

שירי קטלן הינה סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.