מאת: נטע דונחין

פעם טרמפים היו עניין של חיילים, סממן לסולידאריות ציונית מובהקת, סיוע אמתי למטרה הנעלה – להגיע הביתה בשלום. מאז הוחלפה הסולידאריות בחשדנות ביטחונית גבוהה, שאפשר לסכמה בסלוגן שבחר צה"ל: אל תעלה על טרמפ שאתה לא יודע איך תרד ממנו. באמת לא כדאי. את תרבות הטרמפים של "אזרחים למען חיילים" הציגה "החמישייה הקאמרית" במבחר מערכונים, כמו זה. המערכון מציג טרמפ ספונטני עם זר.

התפיסה הביטחונית הרווחת צמצמה את עולם הטרמפים למקומות שבהם התחבורה הציבורית מצומצמת ולא נותנת מענה מספיק לצורכי התושבים. כלומר, הסולידאריות הציונית הכללית הצטמצמה לסולידאריות יישובית מקומית. יש להניח שככל שהיישוב מרוחק יותר, כך הסולידאריות בין בעלי כלי הרכב ובין אלה שאינם – גדלה. פונקציה ליניארית חיובית, בהחלט. אפשר לאפיין את הטרמפים הללו כטרמפים ספונטניים עם אנשים שביניהם חוט מקשר – לרוב הם גרים באותו יישוב ועל כן נוסעים באותם צירים.

ואז מחיר הדלק עלה ועלה, ועלה שוב. ואז צוקרברג עשה מיליונים וטרף את הקלפים של עולם הרשתות החברתיות. פייסבוק מלאה בלוחות טרמפים מכמה סוגים, ובהם לוח הטרמפים של האוניברסיטה העברית ועוד רבים וטובים. רשת חברתית אמנם הייתה קיימת לפני עידן האינטרנט, אך אין ספק שבהשוואה להיום היא הייתה מוגבלת ומעוגנת בכישורים אישיים של אינטראקציה בין-אישית. נוסף על הכאב בארנק שקשור להזזת מכונית ממקומה, התחזקה המודעות הסביבתית שהחלה לקטלג בנהיגה גם דרך לפליטת פחמן דו חמצני. (לידיעה, כל קילומטר של נסיעה ברכב במהירות 90 קמ"ש פולט לאוויר כ-160 גרם פחמן דו חמצני, ומכאן שנסיעה מתל אביב להר הצופים משמעה פליטה של כ-12 ק"ג פחמן דו חמצני).

שיקולי הרווח וההפסד, יחד עם הפלטפורמה הטכנולוגית, הביאו לתופעה תרבותית חדשה ומעניינת – טרמפים מתוכננים מראש. אלה מפגישים אנשים שכל המשותף ביניהם הוא חברות באותו עמוד פייסבוק. כלי זה מאפשר הפחתה של הזרות ושל החששות המלווים מעשה כמו הכנסת אדם זר לרכב. עם זאת, בסיס ההיכרות הוא קלוש, ועל כן מדובר בטרמפים שאינם ספונטניים והם מתואמים מראש, עם אנשים זרים. אבקש לבחון את השילוב החדש שנעשה בעזרת טכנולוגיה ואנתח את האינטראקציות החברתיות העולות ממצב חברתי ייחודי זה.

אפשר לראות בטרמפים מהסוג הנבחן דוגמה לסולידאריות מסוג חדש. סולידאריות זו צמחה על רקע כלכלי שהעלה רצון לחלוק בנטל. מכאן החלו אנשים להציע לזרים שנמצאים באותו עמוד בפייסבוק להצטרף אליהם לטרמפ "בהשתתפות", כלומר בנשיאת הנטל הכלכלי באמצעות תשלום סמלי. חליפין זה – כסף תמורת נוחות – יוצר תלות דווקא של הצד החזק – הנהג, בחלש – הנוסע. עצם התשלום לטרמפ נותן לנוסע את הביטחון שאותו נהג לא יברח בלעדיו. יחסי תלות אלו מבטיחים את ההצלחה ואת ההמשכיות של עולם זה. המחיר שכל הנוכחים באינטראקציה משלמים הוא בעצם קיום שיחה רנדומאלית עם זר מוחלט. זימל מסביר כי העיר מקבצת אנשים ומבטלת מרחקים ביניהם. כלי תחבורה בכלל, ומכונית פרטית בפרט, יוצרים חלל אינטימי המחייב סוג מסוים של אינטראקציה.

הצרכים החברתיים של הגורמים השונים – חיסכון בכסף או הרצון להגיע מהר – יוצרים למעשה רשת חברתית סבוכה של בעלי מכוניות וטרמפיסטים. הקדקודים ברשת זו הם כל האנשים אשר יוצרים אינטראקציה ביניהם – מפרסמי המודעות והעונים להם. בין הטרמפיסטים גם נוצרים קשרים, הם מכירים זה את זה דרך טרמפים משותפים וחולקים עצות ותלונות על מצב התחבורה. הרשת החברתית מחוללת ויוצרת את עצמה כל הזמן. דוגמה גראפית לרשת חברתית הכוללת את האנשים ואת הקשרים ביניהם מראה כי יש קדקודים חשובים יותר. במקרה זה אפשר להגדירם כנהגים עיקריים בעמוד, אשר מצליחים למלא את רכבם, נוסעים בתדירות גבוהה וזוכים לאמינות מצד אחרים. אפשר לומר כי הם מצטיינים בתחומם. הרשת החברתית מסייעת להפחתת הסיכונים הכרוכים בנסיעה כזאת, באמצעות העברת מידע בין הקדקודים.

כאשר הרשת החברתית הופכת פעילה ושמישה יותר, למשל באמצעות אינטראקציות חוזרות ונשנות בין אותם פרטים, נצפה לשינוי בהתנהגות בין הנוסע לנהג. מכיוון שנוצר בסיס היכרות מאינטראקציות קודמות, תיתכן תחושת נינוחות שתאפשר לשני הצדדים להתנהג כמכרים, ובהתאם לכך לבצע בנסיעה פעולות כמו שיחת טלפון בדיבורית או עיסוק בעניינים אחרים, פעולות שאנו לא נוטים לבצע בטרמפ 'רגיל', עם אנשים זרים לחלוטין.

חשוב להזכיר את התשתית אשר הביאה לצמיחת הסולידאריות המדוברת. מצב התחבורה הציבורית בישראל הוא, בלשון המעטה (ועם כל הכבוד לרכבת הקלה), על הפנים. דבר זה סייע לצמיחת שדה חדש של דינאמיקות בין-אישיות. בסיטואציה – כמה זרים בעלי מטרה משותפת (להגיע ליעד בקלות), הכלואים יחדיו בכלי פח ממונע, לזמן מוגבל אך בלתי ידוע בוודאות. הטרמפ הזר (לעומת הטרמפ עם המוכר, שהוא פחות מעניין כרגע) הוא מעין צלחת פטרי לאינטראקציה חברתית. הטקטיקות החברתיות שנוקטים נותן הטרמפ והנוסע נראות כלקוחות ממצבים חברתיים אחרים: עולם הדייטים והבליינדטיים, פוליטיקה, רשתות חברתיות ואופורטוניזם.

בעולם הטרמפים, בעל השררה הוא הנהג, ואז נפתחת תחרות בלתי נראית בין הטרמפיסטים הפוטנציאליים. לרוב נהוג לתאם את הטרמפ דרך הודעת טקסט, ואז הטקטיקה היא לנסח את הודעת הטקסט לנהג באופן שיגרום לו להגיד לי שיש מקום בעבורי. או להעדיף אותי.

חלוקת התפקידים וההתרכזות בנהיגה מסייעות להתמודד עם הזרות. עם תחילת הנסיעה החברים בסיטואציה נוטים לנסות לשבור את הקרח בכמה אמצעים. להלן מדריך מקוצר לטרמפיסט המתחיל. גזור ושמור :

–          שאל על סיבת הנסיעה – "מה? גם אתה גר בתל אביב? איפה? אהה… אני ליד כיכר רבין". זה מסייע לרוב להגביר את רצון הנהג להוריד אותך ליד הבית.

–          זרוק הערה על פרטים מעניינים ברכב, זה שובר את הקרח – "ואוו, הריפוד של הרכב אדיר! מאיפה הבאת כיסוי מושב של מלחמת הכוכבים?" אתגור המובן מאליו למי שנוסע באותו רכב זה זמן רב מהווה בסיס לאינטראקציה נעימה.

–          התבכיין על המרחק, על הפקקים, על הקושי לנהוג בכבישי ישראל – הפגנת ידע תרבותי נכון תסייע ביצירת אווירה נעימה ברכב, הרי תמיד מתאחדים בעת צרה.

–          שאל מה הנהג לומד ובאיזו שנה הוא. זה יעזור לך להבין את יחסי הכוח ברכב. הנהג, כמובן, יכול להיות גם נהגת. אין בכוונת עצות אלו לרמוז ליכולות התחום של מגדר זה או אחר, זוהי רק נוחות לשונית.

–          תמיד אפשר ללכת על השיטה הקרויה "שיטת הימנעות אגד" – למי שאינו רוצה לפצוח בשיחת חולין, יש טקטיקות הידועות לכל נוסע בתחבורה הציבורית – הירדמות, עיתון, דיבור בטלפון – אם כי הפגנת חוסר סוציאליות מובהק אינה רצויה.

–          לתשומת לבו של הטרמפיסט ארווינג גופמן, לקדמת הבמה ואחורי הקלעים תפקיד חשוב בשלב בחירת הטקטיקה, שהרי גם אם אתה מת לישון, יש צורך לציית למספר נורמות חברתיות כאשר נכנסים לרכב בישראל. נורמות זה לא בכדי.

–          נהגים יקרים, זכרו! אם ברצונכם לצמצם את הוצאות הדלק, עליכם לקחת חלק בטקס הטרמפים המתואר. אם תאותרו כנהגים א-סוציאליים, יעדיפו הטרמפיסטים הפוטנציאליים שלכם לשים את ממונם אצל אנשים נחמדים יותר.

מן הניתוח ומן החוויה האישית עולה כי טרמפים הם רעיון לא רע בכלל וכורח המציאות במדינה צפופה כמו שלנו. הטרמפים המדוברים הם כמובן ייחודיים בשל עולם הסטודנטים – כולם בני אותה קבוצת גיל ועם הון תרבותי משותף המקנה נושאים רבים לשיחה. מהפן הכלכלי נראה כי מדובר בעסקה כלכלית משתלמת לכל הצדדים, ומהפן הסביבתי, אין ספק שחיסכון בצפיפות בכביש הוא רווח של הסביבה. המחיר שיש לשלם הוא באינטראקציה בין-אישית, הנחסכת מנוסעי אוטובוסים, ועל כך, אולי, בכתבה הבאה.

בברכת מי ייתן וכביש אחד יתקצר לפתע בשלושים קילומטר.

נטע, טרמפיסטית עד להודעה חדשה.

 

*גילוי נאות: המאמר נכתב בנסיעות באוטובוס, אבל רק מפני שבאגד יש אינטרנט. ואם הייתי כותבת אותו בטרמפ, זה היה לא סוציאלי במקצת.