מאת: נועה ברגר

השעה ארבע אחר-הצהריים. אני עומדת בכיתה הקטנה שאין בה הרבה אוויר (או שאולי לי אין הרבה אוויר?) ולצערי גם אין בה מחשב או כסא בשבילי – לסטודנטים דווקא יש גם מחשבים וגם כסאות. בארבע השורות הארוכות שמולי ישובים 40 אנשים שאני לא מכירה, חלקם לא צעירים ממני בהרבה (אם בכלל) ושותקים. איזה שקט. אני חשה רצון עז להתיישב על הכסא הכתום הריק שמולי, בשורת הסטודנטים הראשונה, או סתם ללכת הביתה. אבל אני לא עושה לא את זה ולא את זה, והשיעור מתחיל. לשמחתי, הכיתה שקטה משחשבתי. לצערי, הם כנראה המומים, ולא צוחקים מהבדיחות שכתובות במערך השיעור המפורט שלפני. וכך עוברת לה שעה וחצי שמרגישה כמו חמש.

ארבעה-עשר שבועות לאחר מכן, שוב אותה הכיתה, ושוב אין אוויר. 35 מתוך 40 הסטודנטים שלי, שעכשיו אני כבר מכירה בשם ובפרצוף, יושבים ולועסים טופי (כי אולי שמפניה היא לא בחירה הולמת). לשמחתי, הם כבר צוחקים מהבדיחות שלי. לצערי, הם כבר לא כל כך שקטים. עוד שעה וחצי שהפעם מרגישה כמו עשרים דקות, ונגמר.

שלושת החודשים פלוס שבועיים שבהם עבדתי כמתרגלת בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' היו עבורי חוויה אחרת – חוויה מתישה, של רכבות הרים רגשיות ועבודה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אבל גם מסע מתגמל, מעשיר ומלמד. העבודה כמתרגלת, לפחות במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, איפשרה לי ולעמיתיי המתרגלים חופש בחירה וביטוי אישי עצומים. במרבית הזמן, זהו יתרון מבורך, אבל בחלקו, מעמיד אופי העבודה החופשי בפנינו, המתרגלים, מספר דילמות לא פשוטות

הקשיים המרכזיים שבעבודת המתרגלת, כפי שאני רואה אותם, הם שניים: האחד נוגע בתחומי אמות המידה להערכת הסטודנטים, והשני – בידע הדיסציפלינרי.

קורסי המבואות שאותם אנחנו מלמדים בנויים במתכונת של 'ארוחת טעימות', כאשר איננו מעמיקים בתחום תמטי או תיאורטי אחד, אלא מתפרשים על פני קשת רחבה ביותר של נושאים, מהם אנחנו מציעים לסטודנטים 'לטעום' על קצה המזלג. הטעם במבנה מניפתי שכזה מובן, אבל מציב בפני המתרגלים, ולעתים גם בפני הסטודנטים, מספר סוגיות מורכבות. במרבית המקרים נוטים חלקנו, במהלך התואר הראשון וגם לאחריו, להתמקצעות בהיצע מצומצם יחסית של תחומים תיאורטיים או תמטיים. מכאן עולה שאלה קשה לפתרון: איך להציג בצורה מעמיקה ומקיפה נושא שאינו תמיד תחום העניין העיקרי שלנו, ואיך, למען השם, להעביר לסטודנטים שלנו תחום מחקר שלם בשיעור אחד קצר שאורכו שעה וחצי?

הקושי המרכזי השני שאיתו נאלצתי להתמודד כמתרגלת הוא אמות המידה להערכת עבודת הסטודנטים – האם להשוות ממוצעים בין המתרגלים או שאולי יש דבר כזה 'קבוצה חזקה' יותר? מתי מגיעה לסטודנט הארכה בהגשת התרגיל ועד כמה יש להתחשב בנסיבות אישיות? עד כמה לקחת בחשבון את ה'הון התרבותי' שאיתו באו הסטודנטים מהבית?

במהלך החודשים האחרונים גיליתי כי קשה לי להתעלם מהדילמה שמציבה בפני ההתמודדות מול אותם סטודנטים מוכשרים, שבתחרות המהירה אל התואר הראשון מתחילים בעמדת נחיתות, בין אם על רקע לאומי או לשוני (ראו כתבתה של אנג'אם חוסיין) ובין אם על רקע אחר. ככלל, המערכת האוניברסיטאית אינה מספקת פתרון מספק לקשיים כאלה (אם כי ראויה לציון פתיחתה, לא בלי קשיים ניכרים, של קבוצת תרגול מיוחדת לסטודנטים ששפת אימם אינה עברית). וכך מצאתי עצמי יושבת, פעמים רבות מדי במהלך השנה, מול סטודנטים שאתרע מזלם ואינם בקיאים בשפה ה'נכונה' באקדמיה – תרתי משמע. הפתרון שמצאנו אני וחברי המתרגלים כולל שעות קבלה מורחבות, תרגולי חזרה, פגישות אישיות שלא בשעות הקבלה, מיילים אל תוך השעות הקטנות של הלילה ושעות קבלה שנמשכות גם אל הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס.

כמה גדול היה הסיפוק שהרגשתי כשסטודנטית פלונית, שכנראה לא החזיקה ב'הון הנכון', הצליחה, בעזרת הרבה עבודה בבית וחצי שעה בשמש שמחוץ לכיתה יחד איתי, להגיע להישג המרשים של שיפור הציון שקיבלה ב-25 נקודות. גדול היה גם התסכול כשסטודנטית אלמונית אחרת, חריפה ומתעניינת, לא הצליחה, חרף מאמציה, לעבור את סף ה-80 בתרגילים שהגישה. ישנם כמובן כאלו שלא מתאפיינים לא בהון ולא ברצון, אך הפיתוי 'לפצות' את אלו שהדבר העיקרי שמונע מהם 'ליישר קו' הוא המקום שבו נולדו הוא גדול, וקשה עד בלתי אפשרי לסמן את הגבול שבו ההעדפה המתקנת הופכת למוגזמת. האחריות המוטלת עלינו היא כבדה במיוחד מכיוון שאנחנו יודעים כי סטודנט שנכשל אצלנו לא יוכל לעבור לשנתו השנייה לתואר – ולא לכולם יש את הפנאי והכסף להמשיך גם לשנה רביעית. במהלך השנה מצאתי עצמי עומדת לא פעם בפני הדילמה שבין מצוינות אקדמית לבין שוויון הזדמנויות: האם תפקידי, כמתרגלת, לתת קדימות למצטיינים או שאולי לאפשר לסטודנטים ש'באחריותי' נקודת התחלה שווה במירוץ המתיש אל התואר? לרוץ עם החזקים או לאסף את החלשים?

שבועיים לאחר השיעור האחרון. אני יושבת בחדר הסטודנטיאלי שלי ובודקת את הניתוח ה-39 במספר של 'היפה והחנון'. מימיני ערימת תרגילים מסומנים במרקר ורוד זוהר, סימן לכך שנבדקו.

ולסטודנטים שלי –  כפי שאמרו הדולפינים כשעזבו את כדור הארץ – היו שלום, ותודה על הדגים.

 

 נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ומתרגלת בקורס מבוא לסוציולוגיה.