מאת: אדם קלין אורן

מייקל למבק הנו פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת טורונטו וב-London School of Economics and Political Science. עבודת הדוקטורט שלו מבוססת על מחקר בשנים 1975-76 באי מַאיוֹט (Mayotte), אשר נמצא בסמוך למדגסקר, אל מול חופי מערב אפריקה (טנזניה ומוזמביק). למרות שגיאוגרפית, מאיוט הנו חלק מהארכיפלג של איי קומורו, שהם מדינה עצמאית, מבחינה פוליטית מדובר בקולוניה צרפתית.

עבודתו של למבק במאיוט התמקדה בשני אלמנטים מרכזיים. הראשון הוא חקר שיווי המשקל בין שלוש המערכות התרבותיות באי, ובעיקר בשני כפרים סמוכים שבהם ערך עבודת שדה, בהם דר מיעוט דובר Kibushy (דיאלקט של שפה מדגסקרית, בניגוד לשפת בני קומורו, הנפוצה ברוב האי). המערכות התרבותיות הללו הן המערכת הדתית האיסלאמית (עִלִם פקיחי), המערכת האסטרולוגית-קוסמולוגית, שהובאה לאי על ידי האיסלאם (עלם דוניה), והמערכת המקומית של איחוז (Possession) בידי רוחות (עלם ניי לוּלוּ), בהן ניכרות השפעות איסלאמיות כמו גם השפעות של תרבות מדגסקר. ספרו השני של למבק –  Knowledge and Practice in Mayotte – דן בשיווי המשקל וההשפעות ההדדיות בין שלוש המערכות, ומהווה אבן דרך באנתרופולוגיה של התרבות. שיווי משקל זה, יש לציין, הופר בצורה דרמטית במהלך 30 השנים שחלפו מאז עבודת השדה של למבק, עם חדירתה של מערכת רביעית: לפני כחודש וחצי הצביעו תושבי מאיוט, ברוב מוחץ, להפוך ל- département ("מחוז") צרפתי, וב-2011 כל תושבי האי יהפכו לאזרחים צרפתיים מן המניין. זהו סופו של תהליך תרבותי, כפי המתבטא בעובדה הבאה: ב-1975 היה בשני הכפרים בהם עבד למבק דובר צרפתית אחד; כיום, דוברים כמעט כל תושבי הכפר צרפתית, הנערים בוגרי מערכת החינוך הצרפתי, ורבים מהצעירים ביקרו בצרפת לשם רכישת השכלה מקצועית.

האלמנט השני, בו התמקד למבק בספרו Human Spirits, הוא טרנס ואיחוז. גם כאן תרומתו לתחום נחשבת מכרעת. בניגוד למרבית הספרות בנושא לפניו, למבק אינו מתעניין במיפוי של התופעה (תרבותי או בין-תרבותי, ראו את הספר Possession של Erika Bourguignon הממפה מאות תופעות איחוז ברחבי העולם). מבחינתו, מדובר בתופעה שאין לה קיום נפרד בפני עצמה, אלא בעוד סוג של קנבס שעליו התרבות יכולה לצייר. לשיטתו, באמצעות לימוד והבנה של תוכן האיחוז, ואופי הקשרים בין הרוחות לבין ה"מארחים" שלהן, ניתן ללמוד אודות התרבות. למבק רואה את האיחוז כמטאפורה שממנה ניתן ללמוד על התרבות כשפה. שוב, לשם ההמחשה: מהיחס לאיחוז בחברה המערבית – לרוב, התבוננות עליו כעל תופעה פתולוגית – ניתן ללמוד הן על הדגש המערבי על שליטה עצמית, והן על חוסר הסובלנות של דתות מונותאיסטיות לביטויים של פוליתאיזם (כמו גם פאנתאיזים). לדידו, ניתן ללמוד מהיחס המערבי לאיחוז גם על ההתנגדות של הדתות המערביות למה שוובר כינה Prophets, ועל העדפתן את ה-Priests, בהם ובאמצעותם קל יותר למשול.

למבק היה אורח האגודה האנתרופולוגיה הישראלית בכנוס השנתי ה-37 שלה, שנערך במכללה האקדמית כנרת. כמה ימים לפני הכנס, ראיינתי אותו,  בחברתו של ד"ר יהודה גודמן. במהלך הראיון שוחחנו על מאיוט ואיחוז, אולם מרביתו הוקדשה לעיסוק במצב האנתרופולוגיה בצפון אמריקה, ולעמדותיו של למבק בנוגע למחויבותם הפוליטית והאתית של אנתרופולוגים בכלל, וישראלים בפרט.

 

שאלה: כיצד היית מאפיין את מצבה של האנתרופולוגיה התרבותית בצפון אמריקה?

תשובה: לפני עשר שנים הייתה תחושה של איוּם, שאולי לימודי תרבות הולכים לנצח – אבל הדיסציפלינה בריאה שוב, היא מוערכת ומוכרת באקדמיה. מצד שני, יש משבר זהות מסוים: מדובר בדיסציפלינה רחבה מאוד, עם פרויקטים ורעיונות שונים ומגוונים, ואנשים לא יודעים מה נמצא במרכז התחום ואיפה הגבולות – קשה לדעת מה ללמד בקורס תיאוריה. הבעיה הזו מועצמת כיוון שיש נטייה להאמין – בעיקר בצפון אמריקה, פחות באנגליה – שעיסוק תיאורטי "רציני" הוא כזה שבו אתה מצטט תיאורטיקנים שאינם אנתרופולוגים. אנתרופולוגים רבים לא קוראים אנתרופולוגיה.

בעיה חמורה יותר היא שאנשים רבים עוברים לדיסציפלינות אחרות – בעיקר כי אוניברסיטאות מקצות יותר מימון למרכזי מחקר, פרויקטיים בין-תחומיים, יוזמות מיוחדות וכדומה. בטורונטו, לדוגמה, יש לנו Developmental Studies, Diaspora & Transnational Studies והמרכז ללימודי דת, וכולם מתחרים בצורה כזו או אחרת עם אנתרופולוגיה. יש מעין כוח צנטריפוגלי שזורק אנשים החוצה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל צריך לעבוד קשה בשביל לשמור על הפוקוס. ב-LSE המצב אחר: יש סמינר מחלקתי שמתקיים כל שבוע מאז שמלינובסקי ייסד אותו, וכולם מגיעים, וזה רגע של סולידריות דורקהיימיאנית

נושא נוסף הוא לימודים אזוריים (Area Studies), מודל שמושך אנתרופולוגים רבים. בלימודים אזוריים אתה נחשף להיסטוריונים, אנשי מדע המדינה וכל שאר החוקרים שחוקרים את האזור. אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות נאיבי, אתה חייב להכיר דיסציפלינות אחרות. מצד שני, אסור לך גם להיות פרובינציאלי ולקרוא רק חומרים על האזור הגיאוגרפי שלך – אנתרופולוגיה חייבת להכיל גם ממד משווה.

 

האם ישנה הבחנה בין אנתרופולוגיה קנדית לאמריקאית?

כל הרעיון של זהות קנדית הוא בעייתי – הזהות שלנו התבססה בעיקר על תחושת עליונות מוסרית על ארצות הברית, וזה נעלם בעידן אובמה ועם ראש הממשלה הנוכחי שלנו. בתחום האנתרופולוגי, אני חושב שאנתרופולוגים קנדים היו חופשיים יותר לעסוק באנתרופולוגיה מרקסיסטית וביקורתית – לכל הפחות, הסטודנטים שלנו היו מוכנים לשמוע על זה יותר מסטודנטים אמריקאים. אבל, האמת, גם התחום של אנתרופולוגיה כלכלית-פוליטית מפותח יותר אצלנו מאשר בארה"ב, ואנתרופולוגים אמריקאים באים לכנסים שלנו בשביל לדבר ולשמוע על הנושא.

 

האם לדעתך ישנה מחויבות מוסרית ייחודית לאנתרופולוגים בחברה?

אני לא אוהב את הביטוי "ייחודית", כי אני לא מתבונן על מוסר כעל כחוקים ומחויבויות – אלא כעל יכולת שיפוט. עבודת שדה היא תירגול מתמיד ומגוון של כושר השיפוט, ומעלה אתגרים מוסריים מסוגים רבים שיש צורך לחשוב ולהגיב אליהם כל הזמן. עבודה אנתרופולוגית הופכת לסוג של דרך חיים מוסרית. אז אולי לא מחויבות מוסרית, אבל הֶקְשֵׁר מוסרי ייחודי.

ובנושא זה, מה לגבי המצב בישראל?

לפי זה שאתה שואל את השאלה, אני מבין שאתה יודע שכמעט ולא באתי לכאן. אני מקבל תגובות רגישות מאנשים כאשר אני מעלה את הנושא, ואין לי שום עליונות מוסרית עליכם, ובטח שאין לי כוונה להגיע כמומחה חיצוני שיודע יותר טוב מכם מה צריך לעשות. אבל יש דברים בחברה הזו שאנשים לא רוצים להודות בהם, כולל הדרך שבה ישראל נוצרה, וההשתלטות על אדמות ורכוש של אנשים. אבל אם שומרים את זה בסוד או מכחישים זה חוזר בדרך כזו או אחרת – שובו של המודחק (למבק ערך, ביחד עם Paul Antze, את Tense Past, ספר על טראומה וזכרון בהקשרים חברתיים – א.ק.א). אני חושב שאנשים צריכים להכיר במה שבאמת קרה בהיסטוריה של ישראל, ובמה שבאמת קורה בימינו. אם להיות קונקרטי: אני חושב שכל אנתרופולוג ישראלי צריך להצהיר שיש לפרק את כל ההתנחלויות בגדה המערבית.

למען האמת, אני חושב שזה יעזור לנו בצפון אמריקה אם אתם תהיו יותר ביקורתיים, אם יותר ישמעו אתכם – כי אנחנו תחת מתקפה מתמדת של רטוריקה של יהודים שונאי-עצמם, ויש את המקרים של דיונים סביב קביעוּת וסביב מחאות בקמפוסים, ואת הפחד שתורמים יהודיים יפסיקו לתמוך באוניברסיטאות או במועמדים פוליטים. כן, יש גם אנטישמיות, אבל הלחץ להשתיק ביקורת לגיטימית דווקא מעודד אותה. אם אנשים בישראל אומרים "תראו, גם אנחנו מתנגדים למה שקורה", זה טיעון חזק במאבק שלנו נגד הממסד היהודי השמרני בצפון אמריקה. זה יעזור גם לנו, אבל גם לכם – הייתי בסדר פסח עם צ'נדלר דיוויס, מתמטיקאי שנעצר בתקופת מק'קרתי והיגר לקנדה, והוא אמר "תשאל את האנתרופולוגים הישראלים מדוע שלא נחרים אותם? מה הם עושים שישכנע אותנו שחרם אינו ראוי?". אז אולי אתם עושים הרבה דברים, אבל אנשים מחוץ לישראל לא יודעים על זה. אישית, אני חושב שהאגודה האנתרופולוגית הישראלית צריכה לפרסם הצהרה לגבי עמדתה הפוליטית – אולי לא ההצהרה שאורי דיוויס רוצה, אבל במקום רק להגיד "זה קיצוני מדי" תסכימו על הצהרה מוצלחת ותפרסמו אותה. אתם צריכים להבהיר לאמריקאים, לקנדים, לאירופאים – וכמובן לממשלת ישראל ולציבור בארץ – איפה אתם, כמקצוע, עומדים. אתם לא יכולים להמשיך לעסוק רק במה שקורה בצד הישראלי של הקו הירוק, כאילו אין גדר, כאילו אין תיעוב הולך וגובר כלפי ערבים בחברה הישראלית.

אנחנו נפגשים סמוך ליום השואה בישראל. האם אתה חושב שישראל משתמשת בזכרון השואה למטרות פוליטיות?

למען האמת, אני חושב שבכמה דרכים, ישראל משתמשת לרעה (במקור abuses – א.ק.א) בזיכרון השואה. קל מאוד להשתמש בשואה כמקור ללגיטימציה, ולשם טיוח בעיות. תשמע, גדר ההפרדה נראית כמו חומות של מחנה השמדה! אני מצטער, אבל זה המצב.

הגבתי על מאמר של קרול קידרון שעוסק בזכרונות של סבל בדור שני לניצולי שואה, ולא יכולתי להימנע מלציין שזה בסדר לדבר על זה – והעבודה שלה באמת מצוינת – אבל, בבקשה, אם את מדברת על זה, את חייבת לציין את הסבל של הצד הפלסטינאי עכשיו. יש אנשים שחיים בעזה עכשיו. אי אפשר רק לדבר על הטוהר של הסבל היהודי.

נדמה לי שאמרתי יותר מדי. אין לי שום כוונה להשוות בין השואה לבין הסבל של הפלסטינאים, אבל חשוב לי להגיד שחווית השואה צריכה לעורר אמפטיה עמוקה יותר כלפי הסבל של אחרים, וגם שאי-אפשר להשתמש בשואה כתירוץ לגרום לאחרים לסבול או לתת להם להמשיך ולסבול.

למבק (שני מימין) במושב הסיכום של הכנוס האנתרופולוגי. קיצונית מימין - ד"ר עפרה גולדשטיין גדעוני, באמצע - ד"ר יהודה גודמן, שני משמאל - ד"ר איסמעיל נאשף, קיצונית מימין - ד"ר עמליה סער.

 

יש קשר, אם כך, בין אנתרופולוגיה לבין נושאים פוליטיים.

בהחלט, אבל אנשים רגישים, ומי אני שאטיף להם? אני לא אדם פוליטי במיוחד, ולא מעלה הצעות להצהרות פוליטיות בכנסים אצלנו. אבל אולי האנתרופולוגיה הישראלית בוחרת להיות א-פוליטית מידי. כשהתלבטתי האם להגיע לארץ, האגודה הבטיחה להוסיף פורום בכנוס שידון במצב הפוליטי – וזה זיעזע אותי, כי איך זה יכול להיות שזה לא היה בתכנון קודם? כרגע הסתיימה המלחמה, היה טבח בעזה! אבל אולי זו תרבות פוליטית שונה – אמריקאים תמיד רוצים לדון בעמדות הפוליטיות שלהם בפומבי, בכנסים, ואולי אתם לא כאלה. זה בסדר, אבל אתם חייבים להראות לעולם שאתם עוסקים בפעילות פוליטית בהקשר אחר – ואני מעריץ את אלו הפעילים בתעאיוש וכדומה, אם הייתי ישראלי בטח לא הייתי מעיז – כי אחרת יחשבו שזה פשוט לא מעניין אתכם.

 

אדם קלין אורון הינו דוקטורנט הכותב על תופעת התקשור בישראל, בהנחיית פרופ' יורם בילו.