מאת: רמי קפלן

אין מה להשוות בין מה שידעתי כאשר התחלתי לעבוד על הדוקטורט שלי ב-2007 ובין מה שאני יודע עכשיו, אחרי שהגשתי אותו (בסוציולוגיה, אוניברסיטת תל אביב). את הרשימה הזאת, וכמה שיבואו אחריה, אני מקדיש לתלמידי דוקטורט בכל השלבים שאולי ימצאו בה שימוש. יש לסייג ולומר שהיא לקוחה מניסיוני האישי, ואין לי אפשרות לדעת עד כמה היא משקפת את האתגרים שעומדים לפני הקוראות והקוראים. נוסף על כך, התועלת שבשיתוף הניסיון היא מוגבלת. האופן שבו אנחנו רוכשים ידע מועיל הוא חמקמק. לפעמים עצות של אחרים משפיעות עלינו מאוד ("מפילות לנו אסימון", "הופכות לנו את הראש" וכו'), ולפעמים רק מגרדות את פני השטח. חלק ממה שאנחנו יודעים אנחנו חייבים לגלות בעצמנו, בדרך שלנו, ולא יעזור אם מישהו כבר אמר את זה קודם. לפעמים נמצא את עצמנו אומרים, "רק עכשיו הבנתי את מה ש-X אמרה לי כל הזמן". לפעמים רעיון ייראה ממבט ראשון מצוין, אבל בדיעבד יתברר שהוא לא היה מועיל במיוחד. ועדיין, וזאת נקודה שאפתח בהזדמנות אחרת, למידה מניסיונם של אחרים היא אחד הכלים החשובים שעומדים לרשותנו כדי להתקדם, ובסופו של דבר להגיע. אם כן, להלן מקצת מהידע המעשי שצברתי. והפעם: בעיית האי-ודאות.

כותבי דוקטורט, רצוי שידעו מה הם רוצים לטעון. הבעיה היא שלדוקטורנטים רבים לוקח שנים להבין את הטענה שלהם. הדרך עד לשם בדרך כלל רצופה בספקות ובחששות שנובעים מהאי-ודאות, מהחשש שוודאות לא תגיע לעולם, ומחוסר היכולת להתחיל לכתוב בינתיים. ראשית, חשוב להבין שכנראה מדובר במצב די נפוץ. פרופסור אחד ממדעי הרוח סיפר לי שבאופן טיפוסי עוברות ארבע שנים עד שהדוקטורנטים שלו מתחילים לשלוח לו חומרים. יעידו מנחיי שכך היה גם במקרה שלי. "דוקטורט זה תהליך", כפי שאמרו לי לא פעם כשהבעתי את חששותיי. ובכל זאת, הנה כמה עצות שעשויות להפחית את האי-ודאות ולזרז את העניינים.

זכרו, הדיסרטציה שלכם, כמוצר סופי, תכיל בהכרח את הדברים האלה: שדה מחקר, שאלת מחקר, מסגרת תיאורטית, שיטת מחקר וטיעון אמפירי מפורט הפורש את התזה. יעזור לקבל החלטות מחייבות בנוגע למרכיבים אלו כמה שיותר מוקדם.

שדה המחקר נבחר בדרך כלל כבר בשלב התחלתי, בהתאם לתחום העניין (אם יש יותר מאחד, צריך לחתוך), ונשאר בעינו כפי שהיה בהצעה לדוקטורט. במקרה שלי, דרך אגב, השדה היה "אחריות חברתית של תאגידים", אבל בניגוד להצעה שעסקה בהופעתו בהווה, הדיסרטציה התמקדה בסופו של דבר בחקירת שורשיו ההיסטוריים. זה דבר שהבנתי רק אחרי זמן מה. מה שהיה יכול לקצר את שלב הנדודים הוא ההבנה שחייבים להחליט ושתוכן ההחלטה חשוב פחות מהיכולת לדבוק בה. פה הייתי מדגיש שיקולים פרוזאיים: מה יותר מתחשק לי לעשות, היכן חומרי המחקר נגישים יותר, מהי הבחירה שיהיה קל יותר לממש. על כל נושא אפשר לכתוב דוקטורט בתנאי שמתעמקים בו מספיק. לפיכך השאלה המעשית היא, במה יהיה לנו נוח יותר להתעמק. איני רוצה לומר בכך שלא חשוב שיהיה מעניין. להפך. העניין הוא חיוני כדי לספק מוטיבציה למחקר ולחיים ראויים ואיכותיים בכלל. אבל לפעמים צריך למצוא את האיזון בין מה שמעניין ובין מה שבר השגה.

שאלת המחקר והמסגרת התיאורטית, אשר קשורות זו בזו, הן בדרך כלל לב הקושי וחוסר הוודאות. אני אתחיל דווקא מהשנייה. כמו שאמר לי פרופסור שאיתו התייעצתי, וזאת הייתה אחת העצות החשובות ביותר שקיבלתי – בסופו של דבר אנחנו צריכים לשייך את עצמנו לקהילת מחקר מבוססת. בהתחשב באופן שבו בנוי כיום עולם המדע, המחולק לאין-ספור התמחויות ותת-התמחויות, רק אם נפעל בתוך קהילה כזאת נמצא אנשים שיהיו מסוגלים להבין את מה שאנחנו כותבים ולמצוא במוצרים שלנו עניין. היומרה לפרוץ תחום חדש, שעלולה להיווצר בשל קריאת יתר של יצירות מופת, היא בלתי צנועה ובלתי מציאותית. העבודה שלנו יכולה לקבל השראה מעבודות של סוציולוג גדול או שניים, אבל מישור ההתייחסות החשוב באמת הוא עבודות קטנות ועכשוויות יותר שמדברות זו עם זו.

במקרה שלי, לאחר פלירטוטים מתסכלים לאורך שנים עם מיני סוציולוגיות, התקבעתי בסוף – ממש בשנה האחרונה – על סוציולוגיה ניאו-מוסדית בחקר ארגונים. מדובר בקהילה שמשתמשת באותם המושגים, מפרסמת את רוב עבודותיה במספר מוגבל של כתבי עת, ושחבריה רואים את עצמם כמשתתפים במאמץ קולקטיבי לפתח את התיאוריה הספציפית הזאת (לחלופין, קהילה יכולה להיות מאוגדת סביב נושא מחקר). צר ככל שזה נשמע, מדובר בעולם תוכן עצום. מאז הבנתי שלקהילה הזאת אני מבקש להשתייך ושאת השגרות האפיסטמולוגיות שלה אני מוכן לקבל על עצמי, העניינים הפכו הרבה יותר ברורים. נותר לי רק להצטער שלא הבנתי זאת הרבה קודם, ושבמקום לקרוא מכל הבא ליד, לא השקעתי את רוב זמני בקריא של מה שכתבה הקהילה הזאת בעשרים השנים האחרונות, בייחוד בכתבי העת המובילים שלה, ומתוך זה, רק את מה שרלוונטי במיוחד למה שאני מנסה להגיד. בסופו של דבר, המסגרת התיאורטית (ובמידה רבה גם המבוא) של הדוקטורט ושל מאמרים שנכתוב תוך כדי ואחר כך תכיל סקירת ספרות של עבודותיה של אותה קהילה נבחרת. אם עדיין אינכם מזהים את הקהילה שלכם, ובתוכה את ה"אגף" שלכם (כלומר, עשרה עד חמישה עשר חוקרים שאותם, יותר מכל השאר, אתם מדמיינים כקוראים של עבודותיכם), ואינכם מסוגלים לדבר בפרוטרוט על מה שהיא כתבה – תרומות עיקריות, ויכוחים עיקריים, תולדות התפתחות המושגים והרעיונות – אני מציע פועל בכיוון זה ללא דיחוי.

כמובן, איני רוצה להתייחס בביטול למחקר אינטר-דיסציפלינרי, כלומר לשילובים יצירתיים של כמה גישות ותיאוריות, אבל אני מאמין שלפחות בשלב הדוקטורט – עדיף לחפש תחילה נמל בית. לדעתי, היכולת לחדש באמצעות מיזוג עולמות דעת שונים צריכה בסיס כזה שממנו היא תהיה מסוגלת להתפתח.

דבר אחר, הייתי מזהה את הכנס הבין-לאומי המרכזי של הקהילה, מנסה להתקבל ולטוס אליו מדי שנה (אוניברסיטאות מוכנות בדרך כלל לעזור לדוקטורנטים במימון נסיעות לכנסים, אם כי באופן חלקי. בררו זאת). קשה להפריז בחשיבות ההשתתפות בכנסי הקהילה: זוהי דרך אדירה ללמוד מה קורה שם עכשיו, איך אנשים חושבים ומדברים, מה מעניין אותם לקרוא, לקבל השראה, לקבל ביטחון, וכמובן ליצור קשרים כבסיס לקבלת המלצות ולחיפוש אחר שיתופי פעולה בכתיבה. כדי להשתתף בכנס צריך לכתוב פייפר, אבל הוא לא חייב להיות מושלם ומהוקצע כמו עבודה שתתפרסם. כתיבת פייפרים במהלך הדוקטורט היא דרך טובה להניע את תהליך הכתיבה. כאשר אנחנו מחפשים את המושב בכנס שמתאים לחומרים ולטיעונים שלנו, אנחנו נותנים לגורם חיצוני לכפות עלינו כיוון ומשמעת שלפעמים קשה לנו למצוא בתוכנו. הכנסים שבהם השתתפתי ללא ספק השפיעו, באופן שהוא בחלקו שרירותי, על הכיוון שהדוקטורט שלי – ואולי גם המשך הקריירה – קיבלו בסופו של דבר. אבל זה עדיף על הסתובבות אין-סופית במעגלים, ובעצם אין בזה שום רע. בחיינו, וגם בכתיבת דוקטורט, יש מרכיב לא מבוטל של מקריות. וכן, האינטואיציה המדעית האישית שלנו ממשיכה כל הזמן להנחות אותנו, גם כאשר איננו מודעים לכך. חשוב למצוא גירויים שיאפשרו לה להתבטא.

כשיש מיקוד תיאורטי, שאלת המחקר, ובעקבותיה שיטת המחקר, הופכות קלות יותר לאיתור. אנחנו שואלים שאלות דומות לאלה שחוקרות בקהילה שאלו לפנינו, ומשתמשים באותם המושגים ובשיטות דומות. מעצם ההתעמקות בספרות הזאת, שבמהלכה אנחנו חושבים על חומרי המחקר שלנו, צצות לנו אפשרויות לשאלות חדשות ולתרומות תיאורטיות ומתודולוגיות. "עד היום שאלו וביררו ככה וככה, אבל עדיין לא שאלו את השאלה הזאת: …" או "הספרות בחנה נושא מסוים בתחומים האלה והאלה, אבל לא בתחום שלהלן… וזה חשוב כי…" או "הדעה הרווחת היא שהקשר בין X ל-Y הוא כזה וכזה, אבל אני אבקש להראות שבתנאים מסוימים הקשר הוא אחר… וזאת בדרך להרחבת התיאוריה באופן כזה וכזה…" ועוד אין-ספור אפשרויות הנובעות כולן מההיכרות המעמיקה עם תחום עיוני מובחן ומהאינטראקציה שלו עם החומרים שאספנו. שימו לב שמסוג כזה של התמצאות בנבכי שדה תיאורטי מסוים יוצאים רוב המאמרים והספרים שאתם קוראים.

כל מה שתיארתי להלן, כמובן, לוקח זמן. ובדרך יש גם המחקר עצמו, בשדה או בארכיון, שבו כלל לא נגעתי. תהליך ההתגבשות הוא לא – וכנראה לא יכול להיות – ליניארי. התיאוריה מזינה את המחקר, והמחקר את הבחירות התיאורטיות, וחוזר חלילה. השאלה מתחדדת עם הזמן. התהליך כולל ניסוי וטעייה, כלומר בזבוז זמן ומאמץ שהוא גם מקור של תסכול. מצד שני, לעתים קרובות סטיות מהדרך לכאורה מתגלות כעבור זמן כחלק מהדרך עצמה. הדוקטורט, כאמור, הוא תהליך. אבל חתירה להתמקדות, באמצעות קבלת החלטות חותכות ומכוונות מטרה – ודבקות בהן – יכולה לקצר אותו ולצקת בו מעט יותר ודאות ואולי אף לקצרו.