מאת: פרופ' גד יאיר

הקורס שלנו, "תרבות וחשיבה סוציולוגית – הגרמנים", עסק בקריאה תרבותית של הקודים העמוקים המכוננים את ההגות הסוציולוגית הגרמנית. לכאורה עסקנו בסוציולוגיה – בקריאת טקסטים ממארקס ועד אולריך בק – אבל בעצם עברנו, במקביל לכך, ממרתין לותר דרך "הנפילה" ועד "חיים של אחרים", מד"ר פאוסטוס של 1580, דרך הפאוסט של גתה במאה ה-19, ועד לשחזור המקור ב"ד"ר פאוסטוס" של תומס מאן ב-1947, או ב"מפיסטו" של בנו (עוד ב-1936). עברנו דרך פרקים בקולנוע אכספרסיוניסטי, "מהגולם" של פול וגנר, דרך "מטרופוליס" של לאנג, ועד "נוספראטו" של הרצוג וה"מלאכים בשמי ברלין" של וונדרס. עברנו הרבה – בשירה, בספרות, בקולנוע, בכתבים תיאולוגיים ובספרים סוציולוגיים. אבל, אמר הקורס, הכל אותו דבר, בכולם אותו קוד. התרבות הגרמנית עוברת דרך שלל המופעים הללו, וכל יצירה שבחנו היא עוד חרוז בשיר הניבלונגי הגדול הזה, במעין חזרה נצחית על מוטיבים של פיצול בתודעה ובמצפון הגרמניים: בין תרבות לציווילזציה ופוליטיקה, בין הכפר לעיר; בין ניכור למימוש אותנטי, בין המערכת לעולם החיים; בין החיים לבין המוות, בין הפרולטרים לבין הבורגנות המנוכרת; בין יוון לבין רומי, בין גרמניה לארה"ב. ראינו איך הכל אינטר-טקסטואלי; כיצד כל היצירות הללו משוחחות בינן לבין עצמן; וראינו שמחבריהן – גם בלי לצטט זה את זה – נעולים באותם קודים, רואים אותם שטנים פנימיים, את אותם מלאכים שנופלים מגן-עדן; הם מעריצים את אותם אנשי מופת (ב"חיים של אחרים") ונבעתים מן המפיסטופלסים שמפילים את העם הטהור ("הנפילה"). והכל חוזר לד"ר פאוסטוס, הכל ל"גרמניה" של טקיטוס, הכל למלחמות הדת הגדולות באמצע האלף השני. האחרית הייתה גלומה בראשית, הגיהינום בגן-העדן, והסוציולוגיה היא בסך הכל תיאולוגיה בגלגול חדש, התגוששות אלילית בתוך גוף מחולן.

לאורך הדרך ראינו כי הדיבור הגרמני משורשר לאחור: אייכמן משוחח עם קאנט, קאנט עם לותר, ולותר, המחובר בישירות לאלוהיו, מוחה כנגד הציוויליזציה הנוצרית המנוכרת והמושחתת של הכנסייה, שהפילה את האנושות מגן-העדן וכפתה עליה את השטן עלי-אדמות. גם היידגר מנסה, כמו לותר, לשנות את הדיסק של המערב, את האפיסטמה, להחזירה לשורשיה ביוון, במקור, שם הגרמני שוכן באמת, שם השטן, הגולם, והיהודי אינם בעולם. כמותם חותרים לאחור בראשיתי הסוציולוגים הגרמנים: מרקס מוחה כנגד המודרניות הקפיטליסטית, מכס ובר כנגד הרציונליזציה ששוחטת אלילים, וזימל כנגד הכסף שהשחית את איכויות התרבות האותנטית. וה- die gedanken sind frie ("המחשבה חופשית") שב ומהדהד מהמאה ה-12 ועד הוורד הלבן שניסה לפרוח כנגד הנאציזם – אצל כולם קודשה המחשבה החופשית, במקור כנגד הכפייה הדתית ואחר כך כנגד עריצות המלוכה, אך זאת תוך התנהגות צייתנית. ראינו זאת היטב בטקסט הקאנטיאני שכונן (לכאורה) את הנאורות – "היה אמיץ לפעול על-פי שכלך, אך ציית". וקאנט חשב אך ציית, כמו רבים אחריו. ורבים מהגרמנים הללו חיפשו את השיבה לעדן, קרי את "הפתרון הסופי" – קאנט את "השלום הנצחי", מרקס את הסוף ל"שאלת היהודים", ואייכמן והיידריך לקחו את התשובה עד לפתרונה הסופי באמת. אולם היתה להם בראש, מתוקף התרבות, הנוסחה הזאת של "הפתרון הסופי", הגאולה הווברית שמפחיתה את חרדת-הקיום של כל מאמין [גרמני]. התרבות איפשרה להם לחשוב שיש פתרון סופי; שאפשר לתכנן סדר ומדע שפותרים את השיבה לעדן בפתרון אמת, או לחלופין רואים את הפיתרון הסופי במוות – בהתאבדות של ורתר הצעיר אצל גתה, או בכיליון של היהדות מהעולם אצל מרכס. אולם התרב ות הגרמנית איפשרה יותר ממחשבה על פתרון סופי: במטרופוליס ראינו שהיא איפשרה להם לשרוף בני אדם במשרפות; ובמקומות רבים אחרים ראינו שהם מבינים שהשטן והרוע הם לא הם – שהם הטלה עליהם מבחוץ. לפיכך, מצפונם החצוי – גם הוא תוצר תרבותי מובהק – מאפשר להם להגיד בקלות "זה לא הייתי אני", או "אני רק צייתתי כמו קאנט" (איייכמן), או "אני דווקא חיבבתי יהודים" (גרינג). התרבות הזאת כתבה את פאוסט, התרבות הזאת בנתה את אושוויץ. האנשים שבדרך היו "בסך הכל" תורני השמירה וההפעלה של התרבות, הוציאו אותה מהקוד העמוק לעולם הארצי.

היה לכם קשה עם הטענה הזאת, במיוחד בהתחלה. במיוחד כי אמרתי "הכל אותו דבר, הכל מאותו שורש, והקוד העמוק מכונן את השפע בצבע אחד, את השונות במונו-טונליות." בטהובן והיטלר, הלדרליין והיידגר. קצת ליהגתי על מרצים גרמנים שפגשתי לא מכבר בכנסים מדעיים, שמוחי זעק למולם "תגידו כבר משהו חדש", או על קולגות מגרמניה שקפדנותם בצורת המחקר היא כל כך טכנית, אינסטרומנטלית, עד שהם לא רואים למה בכלל לחקור. וחשבתם שזה מוגזם, ומייד קפצתם למולי: מה פתאום להכליל, להגיד "כל הגרמנים ובכל זמן". ומה פתאום להשמיע, בישראל מכל המקומות, טענה כזאת דטרמניסטית? כתבתם לי בישראליות החוששת מעצמה, כנגד ההכללה, כנגד החד-משמעי-שנגמר-במשרפות; כנגד להרגיז את הגויים. ימים לא קלים עברנו יחד. התכוננו לפני השיעור – אני ואתם – והתכתבנו אחריו. גרמתם לי לחשוב, מהראש ומהבטן. אז הנה חלק מהתשובות למה שטענתם כנגד.

אני מסכים עם הטוענים שכנגד: לא צריך לעשות רדוקציה פשוטה של הנאציזם לקוד העמוק. לא צריך להגיד שאייכמן=קאנט. אבל (אין לי קפיטל לטרס להדגיש כמה "אבל" האבל הזה) – אבל אייכמן אומר "אני קאנטיאני", כמו רבים מחבריו שנשפטו בנירנברג. הקוד הגרמני העמוק מאפשר זאת (אין לי קפיטל לטרס להדגיש כמה ה"מאפשר" מאפשר זאת). הוא מהדהד, מופיע כצל, מאיר פינות נסתרות, נותן ריח וצבע; הוא כמו עצם-הרנטגן המכוננת גם גוף. אני מחפש אחר מופעיו, אך לא רואה בו כידון-מכוון-תוצאות. אני לא מציע קריאה סיבתית, אם כן, כזאת שאומרת שדטרמיניזם היסטורי חִייֵב את 1933-1945. מה שאני אומר זה שהתקופה הזאת לא הייתה בכלל יוצאת-דופן – היא הייתה כמו הלפני, והאחרי שלה מהדהד אותה בדרכו – הקודים הם אותם קודים, ורק המופעים האמפיריים הם שונים. זה הכל. כדי להראות זאת אני מציע קריאה פרשנית, שמבוססת, עדיין, על קריאה אישית שלי. זה עובד בשבילי (אין לי קפיטל לטרס...), כי אני "רואה" בעיני רוחי את הקודים הגרמניים ואת מופעיהם גם כשאחרים רואים יישויות נפרדות, מוֺנָדוֹת בלתי-תלויות בעולם אוניברסלי. אני רואה את הצבעים ושומע את הקולות, בעיקר את הקולות, ומחפש היום הרבה מעבר לגדרותיה של הסוציולוגיה בכדי להמחיש את רוחב הגיזרה של פעולתם של הקודים בכינון "הגרמניות". ובינתיים, כל זמן שאני עוד בונה את המבנה שלי, איכפת לי רק מבנייתו. לפיכך, אם היו קטעים בלתי-משכנעים, לא נורא. אני עוד עובד על זה, ומבחינתי זאת עדיין פחות מחצי עבודה. בינתיים, אני מציע לכם משהו, מנסה ליצור גם עבורכם אפשרות לראות משהו דרך עיני הרוח התיאורטית הזאת, פותח חריץ הצצה – ומזמין אתכם. למעשה, מכלול העבודה גדול עלי – ואתם מוזמנים לעזור. אבל מי מכם שחשבו שהגזמתי, שהטוטליות והנחרצות של קריאת התרבות שלי היא גזענית ופאשיסטית, ובכן, העולם גדול ורחב, ואנשים הם בוגרים. לא קונים, לא כסף. אני בסך הכל משתדל להוסיף קול, רעיון, לבליל השיח בעולם. זאת תורנות השמירה שלי על מורשת הנאורות, וכשאני שומר אני עושה זאת בדרכי, גם בביקורת עצמית.

קחו בחשבון שהפרויקט המחקרי על קודים תרבותיים וחשיבה סוציולוגית – הספר על הגולם הגרמני שכבר יצא (מכלל שליטה), זה על בורדייה הצרפתי, וזה הבא אחריו, החוזר אל הספליט הגרמני – מתקדם אט אט. מה שאני עושה נמצא בכיוון שמעטים הילכו בו, כאמירה וכמתודה, וזה גם נוגד את רוח התקופה ורוח המקום. הפרויקט הזה הוא אנטי פוסט-מודרני. הוא רטרו, במובן מסוים. פעם המשיגו זאת כמחקר על "אישיות לאומית" או על "אופי לאומי", ומהר נבהלו מן ההשלכות הפוליטיות של זה ועזבו. עזבו מוקדם מדי, לדעתי, ואני קצת בחזרה לשם, מחליף "לאומי" ב"תרבותי", אבל מחזירו לאותו מקום: יש משהו עמוק בתרבויות, חוצה זמנים, שיוצר בהן המשכיות, הגיון פנימי: וולטֲנשֳאוּנג, אֶפִּיסטֶמָה, או סתם "תפיסת עולם". קרה שציינתם שיש בכיוון הזה, של קריאה תרבותית, משהו שאחדים יחשבו שהוא "סלחני" כלפי הגרמנים (זה משהו לא מודע שמכונן אותם, מסכני-עיוורון); ויש אפילו החושבים שיש בטיעון שלי משהו "נאצי" אפילו, גזעני כזה, שאומר שתרבות-היא-כמו-גזע, כמו גנים-שלא-ניתנים-להתרה, וטענה שכזאת מעוררת סלידה בישראלים זהירים, שאלוהים אדירים, הוא בסוף יצעיד אותם לאושוויץ, או חלילה, יסלח להם. ובאמת, להגיד על התרבות הגרמנית את מה שאני אומר, קרי שאפשר לזהות את כינון הספליט הגרמני במלחמה שבין הרומאים הציוויליים לגרמנים השבטיים לפני כמעט 2,000 שנה, זה מאוד לא פופולארי, תו סיי דה ליסט. או להגיד שראשית החיצוי בלב הגרמני היא בקריעה של מרתין לותר מהקתוליות – קריעה שלעולם לא הושלמה בגרמניה – זאת רדוקציה חזקה מאוד. להגיד שמה שהיום הוא מה שהיה פעם, שאין שינוי, אוף, זה מטורף. כמו שמישהי כתבה לי, "מתחשק לי לטלטל אותך ולצעוק – משוגעים תרדו מהגגות, אתה בכלל שומע מה אתה אומר?" אז כן, אני שומע – תקראו את "גרמניה" של טקיטוס, את "רומאים היינו עכשיו" של היינה (ב"גרמניה – אגדת חורף"), את "גרמניה" של הלדרליין, את היידגר ב"היות והזמן", ותראו איך הם נבעתים מהרומאים ומעריצים את האוטוכטוניה, הקשר, לאדמה ולהיסטוריה-שבטרם-היסטוריה; הם למעשה רואים עצמם ממשיכי היוונים-שלפני-נפילת האלים ועם מעט חיטוט בניטשה גם תבינו למה רק הם יכלו לכתוב על מות האלים, או להכריז על מות האלוהים, ואף תבינו למה הם הם, מכל האומות, היו אלו שרצחו אותו.

אז כן, הוא שהיה הוא שהווה, גם אם הם מסתתרים ומסתירים. הקוד העמוק "מתפלק" להם בפינות, מציץ בשיר, ובסרט, ובתיאוריה, ובספר, ובהצגה ובמיתוס – וצריך אוזן שומעת ועין רואה; צריך חושים חשדניים ש"מחפשים אותם". כי יש מה למצוא, כי צריך לחפש.

אבל תזכרו שזאת אמירה כללית, קרי שתרבות היא מהות; שהיא מכוננת זהות; שתרבות היא דטרמיניזם. נכון שבקורס הזה זה נעשה עם ספציפיקציה לגרמנים, אך במקום אחר זה נאמר על אחרים. המאניה התיאורטית הזאת היא כללית, ובאמת שאינה רק על גרמנים: בימים אלו אני עובד עם קבוצת תלמידים על הקודים העמוקים של הישראליות (בעלתנות, חפיפניקיות, אנטי-היררכיה וכדומה), וגם פה עלתה סוגיית הדטרמיניזם, קרי שגם הישראלים מוכתבים על-ידי קודים תרבותיים עמוקים, ושגם המגוון שבין הערס ללפלף מקפל בתוכו משהו משותף. המשותף מכונן, בדטרמיניזם, ודטרמיניזם מחלק גימ"לים לאחריות ולמצפון. הנה, לא מזמן מצאתי עצמי אומר באיזה מפגש עם סטודנטים זרים בסלחנות-עצמית – "הא, תעזבו, אל תקחו אותנו ברצינות, זה בגלל שאנחנו ישראלים". כאילו תקועה לנו תרבות ישראלית בתוכנו ומניעה אותנו להיות חפיפניקים ללא יכולת השתחררות.

אז כמו בשיח הנאורות הגרמני, ובשיח הפסיכואנליטי שניזון ממנו, ההבנה שאנחנו מכוּנָנֵי-תרבות אמורה לאפשר לנו, לכאורה, להשתחרר מהכפייה. זיהוי השפעתו של הקוד התרבותי עלינו אמור לאיין את הדטרמיניזם הכופה עצמו עלינו; ההבנה אמורה לאפשר לנו להיות שונים ממה שנתקע בנו מבראשית-קיום-בתרבות. בנוסף, ההבנה כי אנחנו-שלפני-ההבנה מופעלים על-פי קוד תרבותי עמוק איננה אומרת מתן פטור מוסרי לאנשים כיחידים (מסכנים, הם לא מוּדָעִים לְמָה שהם...). בהינתן שהעולם הוא גלובלי ורב-דעת ומחשבה, אנשים יכולים להיות נאורי-תרבות ומודעים לעצמיותם. הגם שלהשקפתי קודים תרבותיים מכוננים מגוון מופעים, הם לובשים דמויות, מייצרים, משפיעים ומשדרים; הם בוודאי לא קובעים דברים בסיבתיות חד-חד ערכית. מה שבטוח, לאחר מה שנאמר בעידן הנאורות, חובתנו לנסות לפענח עצמנו מתוך הקוד שמכונן אותנו. לפענח ולהשתחרר. נכון – לא חייבים להשתחרר; אפשר לקבל זאת כמו פוקו, שאמר שאחרי כל פיענוח-משחרר יש כבילה מחדש, ושהחופש מושג במאבק הנצחי שבין השחרור והכבילה מחדש. אז כן, אחרי שלמדו מה עשה אותם למה שהם, אנשים יכולים לבחור להשתחרר או להמשיך לחיות כבולים-מבחירה. אבל כמו שאמרה אחת מכם, אם אני אדוק למה שאני אומר, אין מוצא מתרבות. כל הפיסקה הזאת היא פרי התרבות – שלנו.  

ועוד עניין – זה שקשרנו במשחק הקלפים בין תיאורטיקנים. ביוהרה אליטיסטית, תיאורטיקנים רואים עצמם כנאורים, ככאלו ששום אילוץ אינו מכתיב את מחשבתם; כמי שיצאו מהמערה הפלאטונית, ראו את האור, וכעת הם עמלים לספר לנו שהם ראו את האור, ושאנחנו נותרנו במערה, ויאלל'ה בואו נוציא אתכם, ואם צריך אז בכוח. קומוניזם כפאשיזם, פרנקפורט של הורקהיימר כפרנקפורט של בובר – כולם מובילים לפתרון הסופי, לעולם ללא צללים, לעולם האמת. האמת הזו נעוצה בנאורות, כמו היוהרה של התיאורטיקנים. אבל כמו שהורקהיימר ואדורנו אמרו בדיאלקטיקה של הנאורות, הנאורות היא יוהרה פרומתאית, אבל היא גם הונאה. ובמשחק הקלפים שזיהינו כאן, הנאורים האלו, שמזהים בין נאורות ליוהרה, יוצאים גם הם יהירים (וגם קצת אנטישמים, לפחות אני קראתי זאת כך – הם כל כך גרמנים עד שהם עצמם הפנימו שנאת יהודים שהם לא-הם). התיאורטיקנים הגרמנים חושבים שכולנו סומים: באופיום, או בתרבות פופולרית, בשליטת מדינה, או במניפולציית תקשורת; במערכת, בחברת הסיכון, באדמיניסטרציה טוטלית של הקיום האנושי. אבל אנחנו, הם אומרים, חופשיים, כי אנחנו גרמנים נאורים. כי מה שאנחנו אומרים הוא אמת, כי אנחנו, Die gedanken sind frei. אבל לא, אני אומר, אין חופשיים ואין נאורים – גם לא הגרמנים המאוד רפלקסיביים האלו. גם לא אבירי המקראות והקורסים – גם הם לא פטורים מתרבותם.

למעשה, כולנו לכודים בִּטְווייָת תרבותנו – זה מופיע בצורת מחשבה המקננת בעמקי המוח, או ניכר בדופק לב מול מדים. המלכודת פרושה הרבה לפני התודעה, הרבה לפני הבגרות, הרבה לפני היכולת לזהותה ולצאת ממנה זכים כמי שמעולם לא נלכדו בה. בורדייה כינה זאת הביטוס, הרגלים המוטמעים עמוק בגוף החי; במחשבה והרגשה שמקדימות הרבה את המודעות והפעולה. אז גם גְּדוֹל-עולם זה, בורדייה, אינו פטור מתרבותו. בורדייה הוא צרפתי, גם כשהוא צורח נגד הצרפתים על בגידתם במהפכה. הוא שואג שאגותיו בגלל המהפכה, הוא מנסחן ברוח המהפכה, והוא פועל פוליטית על-מנת לממשה. הוא צרפתי מפנים לחוץ, וכמו כולם – הוא תקוע במהפכה והיא הקוד התרבותי שלו. אבל גם האמריקנים כך: קולמן, גופמן ופארסונס הגדול – כולם לכודים במשנת האבות המייסדים ששפכו למלך אנגלי ספל של תה ודרשו אקדח לכל אמריקן. אינדיבידואליסטים שכאלה, מעשיים לעילא, רציונליים כאילו. אז כן, הגרמנים לכודים, הצרפתים לכודים, והאמריקנים לכודים. התיאוריה הסוציולוגית חיה במלכודת, והיא גם נובעת ממנה. ממנה מִגְבֲּלְתָה, ממנה גם כוחה.

וגם אנחנו לכודים. אבל דומני שהמלכודת שבה אנו, הישראלים, מצויים בה מכוננת בנו יכולת לזהות את המלכודת שלהם, שהרי מבחינתנו – מצדה לעולם לא תיפול שנית, ובית המקדש לא יחרב, והגלות כבר לא אופציה אחרי הרצל (גם אם טעה בכתובת). נֶוְוְר אֶגְייְן. יש לנו "סֵרווֲייְווֵל גָיְיד" (מדריך הישרדות) כזה בעמקי מוח-לבבנו – הקוד שלנו מצווה עלינו, "תפרקו אותם, תפענחו אותם, תנסו להבין למה ואיך הם אומרים, כי יש משהו מתחת, יש משהו שאנחנו צריכים להיזהר ממנו  – גם אם הם אומרים שלא". כן, אז אנחנו "משחקים" בזהירות, כיוון שאיננו יודעים מהיכן תבוא המכה הבאה. לפיכך אנחנו ספקנים; לא מקבלים תורה מסיני (גם אם היא משלנו); חשדניים לכל קיצון וטוהר. פרגמטים-חוששי-מציאות, למדנו מאבות ואמהות שלא לכתת חרבותינו לאיתים, כי "הם" עובדים עלינו. ולכן אנחנו זהירים, אפילו מעצמנו. לא לוקחים את עצמנו ברצינות תהומית, כי רצינות תהומית נגמרת באושוויץ, או בזעם האלים (וזה אותו הדבר).

הקוד הישראלי מכונן גם את המצפון שלנו, שהוא כל כך נסגר לתוך עצמו, מתגונן בקוצי צָבָּריו: אף פעם לא נקשיב להם ולביקורתם. למה מי הם? מי שם אותם? קודם ש..., ואחר כך נראה... "או"ם שמום". כולם אנטישמים. אז תראו גם אותנו, את זאת שצורחת על רופא אָבֵל: "אז מה אם מתו לך שלוש בנות, אה? מה החבאת שם בבית? לי יש שלושה בנים חיילים..." אוי, התגלמות המצפון שלנו. כרוכית משובללת, מתגוננת בבלי הֲקשֶב. תראו מה קניוק כתב עליה ב-ynet, תראו מה ענו לו מיליון הטוקבקיסטים. Siege Mentality (תודעת מצור) תקראו לזה, ותגידו שזה מומצא והכל בעצם ניתן לאוניברסליזציה. והנה, למרות שחלומו של קאנט על "שלום נצחי" הוא לכאורה מעבר לפינה, לכו תגידו את זה לישראלי חשדן. ה-Siege הוא siege, והמנטליות עמוקה שנות אלפיים. כמו אצלם, אצלנו. זה עמוק, וזה פוסט-טראומטי. הפוסט-מודרני לא ממש נוגע בזה.

הגזמתי קצת, אבל לא נורא. נחזור לעניין ונחשוף עוד קליפה בְּבְצָל זהותנו: הפרויקט המחקרי שאותו אני מציג לפניכם הוא מלב ליבה של הישראליות. כמו יורם קניוק, אני מפענח כדי להיזהר. כן, גם כדי להבין איך זה קרה, אך גם כדי להבין מה הם – האחרים – יכולים לעולל שוב. כולם – לא רק גרמנים, לא רק הגרמנים. האמריקנים, הצרפתים, ואחר-כך נראה: העבודה היא אותה עבודה – פיענוח התרבות כדי להבין ולהישמר. אינסטינקט הישרדות ישראלי, המפעיל סוציולוגיה מפענחת לצורך הגנה עצמית.

ועוד קדם-הנחה תיאורטית נחבאת בין שיטי הקורס, זאת שמבחינה אמפירית אין עליה ויכוח: שאין אנושות אחת שעומדת רגע לפני מימושה – אדרבה: העולם הוא גן-חיות, ויש בו כל מיני כלובים, של כל מיני חיות. אם משחררים אותן ביחד הן אוכלות אחת את השנייה. נכון, יש יוצאות דופן: הכלב שלי יכול לסבול יונים (עד שהן גונבות לו את האוכל). אבל רובן – לפחות במשפחות ציוויליזטוריות שונות – ממש לא סובלות אחת את השניה: הכלב שלי נושך את חתולי הרחוב; הגרמנים את היהודים; האסלאם את המערב (אחרי שזה נשך גם נשך את הברברים); ההודים והפקיסטנים זה את זה; הרוסים והצ'צ'נים את האמ-אמא-שלהם. עידן הנאורות – ובעיקר הצרפתים שחשבו שאפשר לכפות על כולם תרבות אחת, ורצוי צרפתית – אז עידן הנאורות הזה רצה ללמד אותנו שישנה נאורות, שישנה אנושיות, שהכללי והאוניברסלי הם אפשריים. אבל כמו שהשיבו להם הגרמנים, הנאורות היא כלוב, היא גולם שקם על יוצרו. וכמו שאמרו להם האלג'יראים, "לכו תחפשו מישהו אחר לספר לו את זה". הקורס הזה מניח שאין "מודרניות אחת"; ובישראליות זהירה, הוא מקבל את ההנחה האייזנשטטית שיש "ריבוי מודרניויות". ושאין פתרון סופי. ושהקונפליקט היה והוא יהיה.

פעם אמרה לי מישהי חכמה שהתיאורטי הוא מאוד אישי, שהגות תמיד מתחילה בפצע. אז אולי היא צדקה, כי את הקורס הזה אפשר "להפחית" לפצע ישראלי: כשהייתי ילד חזרתי מהגן ושאלתי את אבא שלי על אלוהים. "ההורים שלי ואחותי נרצחו באושוויץ", הוא אמר, "אז לא יכול להיות שיש אלוהים". אז, מאז – כמו המון ילדים עם הנרטיב הזה – לי אין אלוהים, ואין אוניברסליות, ואין הצו הקטגורי. בטיפשות ילדית הייתי אומר "שקודם יחילו אותו על עצמם", וכבר אז דרשתי שאלוהים יגלה את פניו ויגיד "סליחה, בטעות"; ואז אוכל להאמין. עד אז, כמו יורם קניוק ב"ברלינאי האחרון", הניסיון שלי להבין את מה שדוחף את הגות העולם יוצא מתוך עמדה של ילד מתגונן: נשמר מכל משמר, כבדהו וחשדהו, כי הכל יכול לפתע לשנות כיוון כנגדנו. והאם יש לכם משהו שמסכם את הישראליות בצורה שאינה מתמצית בזהירות הזאת?

הקורס הזה הציע דרך תיאורטית להסתכל על העולם, ויש עוד. ככל שיש יותר, טוב יותר. לפחות אפשר לבחור, לפחות אפשר לברוח. אבוי להולכים בדרך אחת, כי בסוף היא נגמרת בערפיח ארובות. והאמת, נמאס קצת מן המלל המלהג בזהירות, שמא צל עצמנו יזמין טורקי-או אירני - או גרמני - לבקרנו ולהנהיגנו לאָיִין עולמות. כן, הפתרון הסופי – רעיון שמרקס טיפל בו כל כך ביסודיות מאה שנה לפני ועידת ואנזה – מהדהד עם הרעיון הקאנטיאני של "השלום הנצחי". וכשעושים אחד ועוד אחד מבינים שהפתרון הזה, השלום הנצחי של הגרמנים, יושג רק ללא יהודים בעולם, ובאכסטנז'ן – ללא ישראל. ושקעה השמש ותזרח, אך גם בבוקר יום של ששים שנה אחרי, נוע תנוע האנטישמיות. רק תתנו להם הזדמנות, רק תשכחו קצת, והם כבר מעבר לפינה. גם לנו תרבות [חוששת], גם להם. זו הגיבה, זו החטיאה. איזה משפטים ישראליים. מי בכלל כותב אותם? אני?

אז בקורס איתכם חידדתי את מהותו של העולם בעיניי. חזרתי ושניתי שמהותו היא במכלאות תרבות, ושטבעו במנשכות ציוויליות. "השלום הנצחי" של מי שהרג 110 מיליון איש בשתי מלחמות עולם – והיום פוסע בתנועות ירוקות ואחידות כל כך, ופסע בתנועות שלום אחידות כל כך לפני שלושים וארבעים שנה, שהיו רק עשרים אחרי... – ובכן, השלום הנצחי שלו הוא נצחי בעולם החלומות שלו, בעולם המחשבות החופשיות, באוטופיה יוונית של עדן שלפני הנפילה. במציאות, הוא לגמרי לא שם. אך גם היום "הוא" עושה הכל, בבלי דעת אולי, כדי שהאוטופיה תושג בידי אחרים – אז הוא מזרים גזי חרדל לאירן, ופלוטוניום לסדאם. ואל תתפסו אותי בעובדות מקומיות, שאולי הפלוטוניום לאירן והחרדל לעיראק. השלום הנצחי שלו זורם בצינורות מקבילים, ואלינו הוא מזרים בעיקר ציקלון ב', ואם לא בגזים של ממש אז במילים, ואם לא במילים אז בהצבעות, ואם לא בהצבעות אז בג'סטות על במה, ואם לא בג'סטות אז בסקאדים וקאסאמים שזרמו בעוד צינור. אל תטעו בציקלון ב' - הוא שקוף, הוא שקט, אך הוא הורג. לפיכך, תפענחו, תפענחו, תפענחו. זהו הצו הקטגורי שלנו: אם לא משליחות של תנועת הנאורות האירופית, הרי שמיצוויו של מי שהושמד בגינה. מי אומרת בשירה – שיאמרו לך, ילדי, תכתת חרבותיך, אל תכתת ואל תשכח. זלדה? אז כן, זלדה, אנחנו נשאר עם החרב האחרונה, גלדיאטורים עיקשים הכבולים ביצר הישרדות מחאתי. ובשביל לעשות את זה, צריך סוציולוגיה של תרבות, אבן פילוסופים אמיתית: לפענח תרבויות בעולם עוין.

ולבסוף – כמה מילים עליכם. לא נתקלתי בחבורה כמוכם הרבה פעמים. נדיר למצוא כל כך הרבה כישרון בקבוצת תלמידים כל כך קטנה – הייתם יצירתיים, בעלי דימיון, אנליטיים ומעמיקי חפור. בכל יום ראשון הקדשתי שעות כדי להספיק לקרוא את דפי המחשבה שלכם, שאיכותם השתפרה משבוע לשבוע, כשאף אחד אינו חוזר ולו במעט על רעיונות של חבריו. ולמדתי מכם כל כך הרבה – אני, שהייתי אמור ללמד אתכם, יצאתי מורווח יותר בזכות כל אחד מכם. למעשה, פעמים רבות לא כל כך הבנתי מה אתם עושים בתואר הראשון, ובכל שיעור יצאתי מלא גאווה על האיכות שהגיעה אלינו. יש בכם כל כך הרבה כישרון, שלא מצאתי מילה בעברית המתארת את העמידה מולכם: Humbling experience. לא מדובר בענווה – אלא בהכרה כמה גדוּלָה יש בכם, בני תשחורת בתואר הראשון; כמה רב הפוטנציאל האנושי עוד בטרם למידה. עוד מעט קט ואתם במקומי.

גדי

[אח שלי היה מוסיף "השרוט"; עכשיו נתתי לו את האסמכתא]

 

פרופסור גד יאיר הינו ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי ההתמחות שלו הינם: תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של חינוך, למידה, השכלה גבוהה ועוד.