מאת: ארי אנגלברג
לא אחת נשמעות טענות שהאנתרופולוגיה הישראלית איננה חוקרת מספיק בחוץ לארץ, ושהיא עוסקת יותר מדי 'בבית'. המחקר שלי הוא דוגמה מובהקת לכך. לא רק שלא יצאתי מגבולות המדינה, אף בחרתי לחקור תת-קבוצה שאני שייך אליה. אומנם אין זהות מוחלטת ביני לבין הנחקרים: המחקר עוסק ברווקות ורווקים ציונים-דתיים; ובעוד שאני אומנם רווק וגדלתי בחברה הציונית-דתית, כיום אני מגדיר את עצמי מסורתי1. ובכל זאת, נראה שאני אכן חוטא ב-navel gazing. מדוע בחרתי נושא שהוא כה קרוב אלי? אני מתעניין ביהדות ודת ולכן חיפשתי נושא שיאפשר לשלב ידע היסטורי ותורני עם הסוציולוגי והאנתרופולוגי, ובעיקר, רציתי לחקור נושא שאכפת לי ממנו.
מאפייני המחקר האנתרופולוגי 'בבית' נידונו לא מעט בספרות האנתרופולוגית: הסכנה במחקר כזה הוא שהחוקר לא יצליח לערוך 'הזרה', ואילו היתרון הוא היכרות אישית וראשונית עם החברה שהוא חוקר, והון תרבותי שחוקר מבחוץ יתקשה לרכוש. עבורי, אחת ההתמודדויות המשמעותיות ביותר כחוקר בבית הייתה השאלה היכן המחקר נגמר וחיי הפרטיים מתחילים. ההחלטה שלי להתמקד בראיונות על חשבון התצפית המשתתפת נבעה גם מהצורך להפריד בין השניים. במאמר זה אציג בקצרה חלק מממצאי המחקר.
בציונות הדתית ישנו בשנים האחרונות עיסוק רב ברווקוּת כתופעה חברתית, או כפי שמקובל להגדיר זאת בחוגים ציונים-דתיים, כבעיה חברתית. זאת גם מפני שיש עליה במספר הרווקים/ות וגם מפני שבאזורים מסוימים נוצרו ריכוזים של רווקות/ים המתגוררים בדירות שכורות ומקיימים קשרים חברתיים ביניהם. ריכוזים אלה, שהגדול שבהם נמצא בשכונות דרום-מרכז ירושלים,2 מכונים 'ביצות' – אולי בגלל ריבוי הצפרדעים והנסיכות המתגוררים בהם, ואולי מהחשש של הרווקים "לשקוע" בהם ולא למצוא את דרכם החוצה מהרווקות.
כאשר אני מספר לרווקים דתיים על נושא מחקרי, אחת התגובות הנפוצות היא - אבל האם לא כתבו כבר כל מה שאפשר על נושא זה? ואכן, בפורומים פנימיים של הציונות הדתית באינטרנט ובעלוני בית הכנסת התפרסמו מאמרים רבים העוסקים ברווקוּת, אך קיימים מעט מאוד פרסומים אקדמיים בנושא.3 לעומת זאת, בציבור החילוני הרווקות הדתית לא הייתה מוכרת עד להקרנת הסדרה סרוגים, ולכן כשהצגתי את עבודתי היו ששאלו – רווקים דתיים? יש דבר כזה? שאלה זו מהווה עדות נוספת לפערים ולחוסר ההיכרות בין מגזרים בישראל. עתה, לאחר הקרנת הסדרה, חילונים מביעים עניין במחקר ואילו ציונים דתיים בעלי משפחות שואלים אותי: האם זה באמת כך? כלומר האם מה שמופיע בסרוגים תואם את המציאות? האם כך נראים חיי הרווקים בירושלים? גם כאן עצם השאלה מעידה על תופעה עליה עמדתי במחקר –ההרחקה או ההתרחקות של הרווקים והרווקות הדתיים מהקהילה שבה הם גדלו, והיותה של 'ביצת' הרווקים מרחב דתי-חברתי חדש. בניגוד למתרחש בעונה השנייה של סרוגים שבה אחד הזוגות נישא אך נשאר לגור בירושלים, לרוב, כאשר זוג נישא הוא עוזב את הביצה ועובר להתגורר באחד מפרברי השינה הישראלים. הקשר עם החברים הרווקים נחלש בד בבד עם עלייתו של הזוג חזרה על דרך המלך הציונית-דתית (תסריט מפתח, במושגים של אורטנר) של הקמת משפחה, הולדת ילדים והשתייכות לקהילה.
הממסד הציוני דתי (ולמעשה דור ההורים בכלל) נוטה לחשוב על הרווקות בעיקר כעל בעיה הדורשת פתרון. אפילו רבנים ליבראלים כמו הרב שרלו עסוקים בשכנוע של הצעירים שאפשר "להגשים את עצמך" גם בתוך מסגרת הנישואים ולכן אפשר להינשא בשנות העשרים המוקדמות, ומאידך גיסא, ש"כל מי שאינו נשוי שרוי בלא שמחה ובלא טובה". אסופת מאמרים של רבנים ואנשי חינוך ציונים-דתיים בשם בקרוב אצלך שהוקדשה כולה ל"בעיה" זו יצאה לאור בשנת 2003. במאמר שהתפרסם בתיאוריה וביקורת השוויתי בין המסרים העולים מספר זה לאלו העולים מסרוגים.4 ביצת הרווקים הנמצאת במוקד הסדרה כמעט שאינה מוזכרת בספר. זה לא מפתיע, שכן הכותבים עסוקים בשאלה כיצד לפתור את 'הבעיה', ולא בחייהם הנוכחיים של הרווקות/ים. לעומת זאת, סרוגים חשפה את הביצה, החצר האחורית של הציונות הדתית, לעין הציבורית ובכך חוללה מהומה קטנה במגזר. ישנם אף רבנים שהמליצו לתלמידיהם להימנע מצפייה בסדרה, אך ללא הבנת הביצה גם הרווקות אינה ניתנת להבנה.
הטענה המקובלת כיום בקרב חוקרי תרבות הצעירים היא שבימינו ישנו שלב חדש במעגל החיים, אותו הם מכניםlate adolescence , שלב שעשוי להימשך לתוך העשור השלישי והרביעי של החיים, ושמהלכו הצעירים נמנעים מהתחייבות למסגרות. תוכניות טלוויזיה פופולאריות כמו "סיינפלד", "חברים"ו"סקס והעיר הגדולה", מובאות כדוגמאות למציאות חדשה של חיי חברה וקהילה המתרחשים מחוץ למשפחות הקונבנציונאליות. ישנן גם טענות רדיקליות יותר של חוקרים הדוגלים בתיאוריה הקווירית: שאותן רשתות חברתיות המחליפות את המשפחה והכוללות סטיירטים וגייז, רווקים וגרושים, אינן זמניות, אלא הן חלק ממגמה של מעבר לחברה פוסט-משפחתית.
ביצת הרווקים הדתיים הנה הביטוי הציוני-דתי הלוקאלי של תופעה זו. בביצה, רווקים ורווקות מתגוררים בשכנות ומקיימים יחסי חברות הדומים לאלה של כוכבי הסדרות שבהם הם צופים, ועתה ישנה גם סדרה המוקדשת להם. יחד עם זאת, בניגוד למה שהחוקרים בגישה הקווירית טוענים שמתרחש בקרב חלק מהקהילות הלא פורמאליות של צעירים בערי המערב, 'הביצה' אינה מחליפה את המשפחה: הרווקות/ים הציונים-דתיים חוזרים ומדגישים שהסטאטוס המשפחתי שלהם הוא ארעי. הדבקות בזמניות מודגמת בסרוגים כאשררעות (שרון פאוסטר) מסרבת לקנות מיטה חדשה למרות שהישנה נשברה: הקנייה, היא חוששת, עלולה להעיד על קביעות בחייה כרווקה. אני יכול להעיד שזה אכן הלך רוח רווח בקרב רבים מהדרים ב'ביצה'. הניתוק (החלקי) המתקיים בין חברת הרווקים לקהילות הציוניות-דתיות הממוסדות מקבע את מעמדה של הביצה כ"חברה לא נורמאלית", כפי שהתבטאה אחת המרואיינות, וממילא, כמצב זמני בלבד.
התחושה של רווקים/ות דתיים שהם נשרו מהמסלול הרצוי להתקדמות במעגל החיים משפיעה גם על חייהם הדתיים: רבים מהם רואים את עצמם כמצויים במורטוריום דתי.5לדעתם, מכיוון שהם לא נישאו אין לבוא אליהם בטענות על כך שהם חורגים מדי פעם מגדרי ההלכה. מרואיין אחד שלי תיאר עמדה זו בצורה יפה באומרו שהוא "אנוס על פי היצר".6רבים מהרווקים עוברים על איסורים הלכתיים שונים בעיקר (אך לא רק!) בנוגע להפרדה מגדרית (כגון השתתפות במסיבות שבהם מתקיימים ריקודים מעורבים) ומגע מיני, אך הם מבכים את הצורך לעשות זאת וממשיכים לראות בהימנעות מכל מגע מיני מחוץ למסגרת הנישואין ובהקמת משפחה ציונית-דתית את האידיאל הרצוי, שאליו הם עוד יגיעו. הם בטוחים שכאשר הם יינשאו הם ישובו להקפיד על המצוות כפי שעשו לפני תקופת הרווקות המאוחרת. עמדה זו אינה מאפיינת את כל הרווקים הדתיים: ישנם הממשיכים להקפיד על קלה כחמורה אפילו לאחר גיל 40, ומאידך גיסא, ישנם רווקות ורווקים אשר בדומה להודיה (טלי שרון) מסרוגים רואים ברווקות תקופה של חיפוש אישי ודתי וגילוי עצמי ולכן הם אינם חווים דיסוננס בין התנהגות ואמונות (בניגוד למה שקורה להודיה, חיפוש זה איננו מוביל תמיד לחציית הקווים המגזריים, כלומר לעזיבת הזהות הדתית, והוא עשוי להסתיים באימוץ עמדות חדשות).
סוציולוגים פונקציונליסטים הצביעו זה מכבר על תפקידה של המשפחה בחיי הדת ועל האופן שבו הדת מסייעת לשמר את המבנה המשפחתי.7 בעשורים האחרונים הזיהוי של ערכי המשפחה עם דתיות מסורתית – ביהדות, באסלאם, בנצרות ובהינדואיזם – נעשה חד יותר כתוצאה מהמאבק המתמשך של האדוקים בדתות אלו כנגד הליבראליזם החילוני והמתירנות המינית המתלווה אליו.8 לטענתי, הרווקות המתמשכת נתפסת בחברה הדתית, במודע או שלא במודע, כמסוכנת: הן מפני שרווקים ורווקות חשופים יותר מאחרים לפיתויים לאמץ נורמות ליבראליות-חילוניות בתחום היחסים בין המינים, והן מפני שהקהילות הציוניות-דתיות בנויות ממשפחות, ורווקים מתקשים למצוא בהם את מקומם.9
החברה החרדית מצליחה להימנע מבעיית הרווקות בכך שהיא שומרת על שליטה של הורים ומורים על תהליך ההיכרות והשידוך. גם בציונות הדתית ישנם רבים הנישאים בגיל מוקדם, וקיימת אף מגמה ריאקציונית של נישואים בשנות הנעורים באגפים הרדיקליים יותר. אך בניגוד לחברה החרדית, בציונות הדתית תהליך החיזור נשלט הרבה פחות, ולכן רבים אינם נישאים בגיל מוקדם למרות שהם מתחילים לחפש בת/ן זוג לחיים כבר בסוף שנות העשרה וראשית שנות העשרים. אין זה המקום להסביר מדוע זהו המצב, אך אציין שבדומה למתרחש בחברה החילונית ובשונה מהחברה החרדית, הרווקים והרווקות הציונים-דתיים מעוניינים להתאהב ואף לחוות אינטימיות רגשית עם בן/ת הזוג עוד לפני קבלת ההחלטה להינשא לו. ההתמקדות הרבה בנושא זה איננו מנותקת ממגמות כלליות של אינדיבידואליזם הולך וגובר בחברה הישראלית.
'הביצות' הנוצרות עקב חוסר יכולתם של הרווקים/ות למצוא בן/ת זוג הנן בעיני זירה מרתקת, וזאת בגלל המתח בין תרבויות וערכים סותרים, הבולטים במיוחד אצל מי שטרם "הסתדרו" ונכנסו לתלם החברתי. למעשה, מתח זה טבוע בציונות הדתית מעצם הגדרתה כחברת מקף – ציונית-דתית, אורתודוכסית-מודרנית 10 – אך הוא חריף יותר בקרב מי שאינם נמצאים תחת הפיקוח של הקהילה והמשפחה.
1 לגבי האפשרויות חדשות ושונות לזהות מסורתית ראו ספרו של מאיר בוזגלו שפה לנאמנים.
2 הכוונה לכל האזור שבין השכונות נחלאות, בקעה, טלביה ורסקו, עם קטמון במרכז.
3 מבין המחקרים המעטים שהתפרסמו בולטת עבודתה של גלי נהרי אשר כתבה עבודת גמר לתואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטה העברית המבוססת על ראיונות נרטיביים עם רווקות דתיות המתגוררות ב'ביצת הרווקים'.
4 אנגלברג, ארי. 2010. "כשהאהבה מקלקלת את השורה: הציונות הדתית ובעיית הרווקות המתמשכת". תיאוריה וביקורת 35, 280-291.
5 זו גם טענתה של נהרי, כפי שעולה מכותרת עבודתה "עכשיו אני בין הזמנים": הסמסטרים בישיבות מכונים 'זמנים', והחופשה – 'בין הזמנים'.
6 משחק מלים המתבסס על חיבור של הביטוי "אנוס על פי הדיבור", המתייחס לירידתו של יעקב מצרימה בהגדה של פסח, וההגדרה ההלכתית של אונס כמצב שבו אין בכוחו שלה אדם להימנע מלחטוא ולכן הוא פטור מעונש.
7 Pankhurst J. G. & Houseknecht, S. K. (2000). "Introduction: the religion-family linkage and social change – a neglected area of study." In S.K. Houseknecht & J. G. Pankhurst (Eds.), Family, religion, and social change in diverse societies (pp. 1-40). Oxford: Oxford University Press.
8 Christiano, Kevin. 2000. "Religion and Family in Modern American Culture". In Houseknecht, Sharon K. and Jerry G. Pankhurst (eds.). Family, Religion, and Social Change in Diverse Societies. Oxford: Oxford University Press.
9 גם בארה"ב, מחקרים הראו שכנסיות פרוטסטנטיות מבוססות על השתתפות משפחתית.
10 כיום, התפיסה הרווחת בחקר הדתות אינה רואה את האורתודוכסיה כהמשכה של החברה המסורתית וכניגודה של המודרנה, אלא כמסלול נוסף למודרניות (כ"ץ, אייזנשטדט). אך בתפיסה האמית, ההנגדה של המודרנה והדת עודנה משמשת ככלי להגדרת זהות, כפי שעולה מהכינוי אורתודוכסי-מודרני. בכל אופן, מה שחשוב לי כאן אינו שאלת ההמשכיות עם העבר הפרה-מודרני, אלא המתח בין הערכים של התרבות הדתית העכשווית והתרבות החילונית.