מאת: קית גולדשטיין

רבים מן החוקרים הפועלים כיום באקדמיה עשו את התואר הראשון, השני ואת הדוקטורט שלהם באותה האוניברסיטה, ואף באותה המחלקה. בדרך זו אמנם קל יותר להתקדם בקריירה האקדמית, אך אני פעלתי אחרת. הייתי סטודנט בארבע מדינות, החלפתי מחלקה עם כל תואר, והשלמתי שני תארים שניים על נושאים שונים. רוב המנחים לא ימליצו על שביל 'עקום' שכזה, אך אני טוען שלימודיי בתחומים מגוונים היו חשובים על מנת לבנות תזה מהפכנית ובין-תחומית. אשרטט בפניכם בקצרה את הרקע שלי וכיצד הגעתי לרעיון התזה אותה אני כותב. תקוותי היא שמאמר זה יעורר השראה בקרב סטודנטים ששואפים לקריירה אקדמית אבל לא רואים את עצמם בתוך מחלקה אחת.

אל תהיו בלחץ גם אם אתם לא מוצאים נישה ספציפית. אומץ וגמישות הם המפתח להצלחה אקדמית. הסוציולוג אלווין טופלר טען שהעולם העכשווי סובל מ'הלם העתיד'. אקדמאים עומדים אל מול התרחבות והפרדה מתמדת של התחומים השונים באקדמיה וכתוצאה סובלים מהתפרקות ובידול. פתאום סוציולוג אחד לא מבין את עבודתו של חברו הסוציולוג, באותה מידה שהוא לא מבין את עבודותו של הפיזיקאי. אקדמאים מודרניים מחביאים עצמם בתוך דיסציפלינה קטנה כדי להתמודד עם הזעזוע של עודף אפשרויות הבחירה.

למרות שניסחתי את נושא הדוקטורט שלי תוך כדי כתיבת הצעת המחקר, הרעיון עליו הוא מתבסס עלה בי, למעשה, בילדותי. למדתי בתיכון אמריקאי טיפוסי. היו לנו מעודדות, חנונים, סטלנים וכו'. שייכות לקבוצה העניקה לתלמידים כוח או הרסה את חייהם החברתיים. תלמיד ששיחק פוטבול לא אמור היה להיות חבר של מישהו שמנגן בתזמורת ולהפך. אני עשיתי את שניהם וכתוצאה מכך חוויתי, משני הצדדים, את החשיבות העצומה של סיווג לתת-תרבויות על בני נוער.

כמובן, רובנו מתבגרים ומפסיקים לקרוא לאחרים 'חנונים' וכו'. למרות זאת, שסעים תת-תרבותיים נשארים ומתקיימים גם בחברת המבוגרים: שייכות לקבוצות שונות קובעת של מי תוכלו להיות חברים ושל מי לא. אך על אף כי מוסדות רבים משקפים הבדלים פרימורדיאלים (עדה, מין וכו'), ניתן להגיד כי כור היתוך תת-תרבותי אפשר ומאפשר לקבוצות שוליים מסוימות למחוק את הגדרתן ככאלו. דוגמא לכך היא השתלבות ישראלים בתפקידי הצבא או שייכות לאחוות באוניברסיטאות בארה"ב.  

לאחר שסיימתי את התואר הראשון קיבלתי עבודה כמורה בתיכונים יפנים. עבדתי בארבעה תיכונים, אשר ייצגו  רמות אקדמיות שונות וראיתי כיצד תלמידים יפנים מוגדרים על פי התיכון בו הם לומדים. בנוסף, כתבתי בזמן שהותי ביפן תזה לתואר שני בחינוך על שיטות לימוד בבתי ספר יפניים. באותו הזמן לא ידעתי כי הניסיון אשר צברתי ביפן ישמש אותי מאוחר יותר במחקרי בתיכונים ישראלים.

לפני ארבע שנים הגעתי לישראל ללא שמץ של מושג מה הנושא בו ארצה להתמקד בלימודיי. לבסוף נרשמתי לתואר שני נוסף בפוליטיקה ובחברה ישראלית בבית הספר לתלמידי חו"ל. בזמן לימודי העברית שלי גיליתי את המושג 'ערסים'. בשנה השנייה של התואר כתבתי תזה על סטריאוטיפ הערס הישראלי. שם ניסחתי מודל אידיאלי יחד עם ההיסטוריה והפסיכולוגיה החברתית אשר יצרה את המושג.

לפני שנה וחצי התחלתי בכתיבת הדוקטורט שלי שנושאו סטריאוטיפים תת-תרבותיים של בני נוער ישראלים. המנחה שלי, פרופ' גד יאיר, יעץ לי לקרוא את מחקריו של ג'יימס קולמן והאסכולה שייסד. פיתחתי סקר פיילוט שיבחן את התכנים של קבוצות תת-תרבותיות. הרשימה הסופית למחקר כוללת שלוש קבוצות מקומיות (ערסים, צפונים ופרחות) ושלוש קבוצות גלובליות (סטלנים, פריקים וחנונים) שנבחרו על ידי תדירות השימוש בהן והתפיסה של היקפן באוכלוסייה. מדגם הסקר הסופי יכלול 4 כיתות י' וי"א' ב-20 תיכונים ברחבי הארץ. כבר התחלתי להפיץ את הסקרים והתוצאות הסופיות יתקבלו במהלך הקיץ הקרוב.

מטרתי במחקר זה היא לאתר את סוגי הרקעים אשר מניעים התנגדות ומשיכה אל תת-תרבויות. יש לי שתי שאלות מחקר מרכזיות: 1) כיצד הבדלים פרימורדיאליים, הקיימים מראש, מתקשרים לתפיסות של תת-תרבויות, ו-2) כיצד תת-תרבויות מתקשרות להבדלים קונסטרוקטיביים (הבנייתיים). הנחתי היא כי 1) להבדלים קונסטרוקטיביים השפעה חזקה יותר על ההתנהגות מאשר להבדלים פרימורדיאליים 2) על ידי חשיפת ההבדלים בתפיסות תת-תרבותיות והמציאות אשר הן מייצגות, נוכל להבין את הכוחות אשר מניעים ועוצרים שיוויון חברתי.

למרות שאני כותב את מחקרי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ניתן לסווג אותו גם תחת מגוון תחומים אחרים (סטטיסטיקה, פסיכולוגיה חברתית, חינוך וכו'). מטרתי העתידית היא להשוות בין תת-תרבויות במדינות שונות. כתוצאה מכך, אני מצפה כי אערוך את הפוסט-דוקטורט שלי במדינה אחרת ואולי אף במחלקה אחרת, שכן אני סבור כי במידה וחוקר רוצה להתמודד עם העתיד עליו לסטות מן הדרך המקובלת ((the beaten track. בדומה לצורה בה נער מסוים מפחד מאחרים וסוגר עצמו בתוך קבוצות תת-תרבויות, אקדמאים כיום סובלים מ'הלם העתיד' וסוגרים עצמם בתוך תחום מסוים כדי להתמודד עם עומס המידע. כך קורה שמחקרים רבים הופכים להיות בלתי שימושיים. הדרך היחידה שלנו להשתחרר מכך היא להתחיל לעבוד בצורה יותר 'בין תחומית' ו'בינלאומית' ולבסס את מחקרינו על מה שמעניין אותנו.

אני מזמין את מי שמתעניין בנושא ליצור איתי קשר דרך המייל keith.goldstein@mail.huji.ac.il  או לבוא למשרדי במחלקה- חדר 3515.