מאת: ד"ר יונה סכלקנס

דור קודם של דמוגרפים, כמו Ansley Coale, הרבה להתעסק בשאלה כיצד מודדים תופעות דמוגרפיות כמו ילודה ותמותה. מרבית הדמוגרפים של ימינו הם סוציולוגים, המנסים להבין את ההתנהגות של בני אדם בתחום הילודה, התמותה וההגירה ואת ההשלכות של התנהגות זו על הכלכלה, על החינוך ועל תחומים אחרים.

ילודה היא מרכיב הגידול הדומיננטי ביותר. במידה רבה תהיה זו רמת הילודה שתקבע את עתיד המדינה: האם האוכלוסייה תגדל או תקטן, או האם המדינה תהיה צעירה או מבוגרת יחסית. בשורות אלה בחרתי לדון בקצרה בשאלה איזה מין סוציולוג הוא דמוגרף החוקר את הילודה ובבעיות בתחום האתיקה המתעוררות תוך כדי עבודת מחקר על ילודה.

אין זה סוד כי תמצאו בקרב הדמוגרפים יותר פוזיטיביסטים מאשר בקרב כל קבוצה אחרת של סוציולוגים. הדבר קשור, ללא ספק, בקלות היחסית בה ניתן למדוד תופעות דמוגרפיות. כפוזיטיביסט אני מאמין שישנו ערך מוגבל בתיאוריה שאינה ניתנת להפרכה ולכן בקורסים שלי  אני תמיד מספר גם האם ניסו לבדוק את התיאוריה שאני מציג ומהי התוצאה של בדיקה אמפירית זו.

הנתונים גם משפיעים על הפרדיגמה שבמסגרתה בוחרים דמוגרפים רבים לעבוד, אבל בדמוגרפיה ,כמו בסוציולוגיה, אין פרדיגמה שלטת. נשארה, אמנם, קבוצה קטנה ומזדקנת של חוקרים הדוגלים בפונקציונליזם, אבל היום מרבית הדמוגרפים העוסקים בילודה מזוהים עם הפרדיגמה של בחירה רציונאלית או, לחלופין, עם זו של תיאורית הקונפליקט המדגישה את ההשפעה התרבותית של אליטות בשינוי חברתי. ¹ המאבק בין שתי האסכולות טרם הוכרע.

למרות שאינני מאמין שניתן להסביר את מרבית הפעילות של בני אדם באמצעות בחירות רציונאליות, מרבית המחקרים שלי על פריון ונישואין נכתבו במסגרת של הפרדיגמה של בחירה רציונאלית. הסיבה לכך היא שבעיני זוהי פרדיגמה פחות גרועה מהאחרות והעדפה זו גם באה לידי ביטוי בקורס "פריון ונישואין."

כמו סוציולוגים אחרים, מנסים גם דמוגרפים להעצים את כוחן של קבוצות חלשות בחברה. התרומה העיקרית של הדמוגרף היא במסירת מידע אובייקטיבי לציבור ובפעילות בוועדות ציבוריות. למשל, לפי הדעה העממית יש בקרב מוסלמים ילודה גבוהה, ורבים חוששים שהמיעוטים המוסלמים במדינות מערב אירופה ייהפכו לרוב. אין צורך במחקר, מספיק לעיין בשנתונים של האו"ם (Demographic Yearbook) כדי לראות כי זהו סטריאוטיפ. במדינות מוסלמיות גדולות, כמו אינדונזיה, אירן וטורקיה, מספר הלידות הממוצע לאישה נמוך מזה שבקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

לפעמים פעילותם הציבורית של דמוגרפים כרוכה בהתלבטויות לא פשוטות בתחום האתיקה. אביא שתי דוגמות מחקר הפריון. בתקופת המלחמה הקרה הייתה ארה"ב מודאגת מהילודה הגבוהה במדינות המתפתחות. היא חששה שהילודה הגבוהה תביא להגדלת העוני ותעודד תמיכה בקומוניזם. חוקרים הדוגלים בפרדיגמת הפונקציונאליזם, כמו Frank Notestein ו-Kingsley Davis, הציעו פתרון יקר: מימון של פיתוח כלכלי. לעומתם סוציולוגים הדוגלים בגישה הקונפליקציוניסטית, כמו Susan Watkins, טענו שהבעיה בעיקרה היא תרבותית והציעו פתרון זול יחסית: מסע פרסום והפצת אמצעי מניעה. כסף רב הושקע בבדיקה איזו גישה מתאימה יותר טוב לנתונים. לא מפתיע שהמחקרים האלה מצאו שהפתרון הזול לבעיה הדמוגרפית הוא גם הפתרון היעיל. דמוגרפים מהפרדיגמה המתחרה, זו של הפרדיגמה של הבחירה הרציונאלית, כמו Toni Richards, לא השתכנעו מהמחקרים של הקונפליקציוניסטים ומצאו שרבים מהם סובלים מבעיות קשות של תוקף מדידה ותוקף פנימי. לכן, נשאלת השאלה עד כמה השפיע מימון המחקרים על תוצאותיהם.

בישראל קיימות בעיות אתיות מסוג אחר. בעבר ניסתה הממשלה לעודד את הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד על ידי מתן קצבאות ילדים מוגדלות למשפחות של "יוצאי צבא". עד 1997 הושוו התנאים בין אלה שאינם "יוצאי צבא" לאלה שהם "יוצאי צבא". אולם עד הקיצוץ הגדול בקצבאות, המשיכו גופים ממלכתיים לחפש דרכים לעודד את הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית. הנחת היסוד בכל הדיונים הייתה שלקצבאות יש השפעה על הילודה. מחלוקת התגלעה בין הדמוגרפים סביב הנושא: חלק מהם, כמו מורי דב פרידלנדר, טענו שמרבית המחקרים האמפיריים בעולם מראים שלקצבאות הילדים יש השפעה קטנה יחסית על הילודה וכי כנגזרת מכך יש לרדת מהנושא, גם אם אין בעיה מוסרית של אפליה בין קבוצות אוכלוסייה. דמוגרפים אחרים, כמו סרג'יו דלהפרגולה טענו שאולי לא ניתן להטיל את המסקנות ממדינות המערב על ההקשר התרבותי הייחודי בארץ. פנו אלי שאבדוק את הנושא בארץ. מצאתי, כמובן, שלקצבאות הילדים בארץ השפעה דומה לזו שנמצאה במדינות מערביות אחרות. בהתחלה התלבטתי אם יהיה זה נכון, מבחינה אתית, להסכים למימון מחקר שתוצאותיו, בהסתברות גבוהה, ידועות מראש. בסוף פתרתי את הבעיה על ידי התמקדות בשאלה אחרת בעלת משמעות חברתית ושטרם נחקרה בעולם: האם קיימים פערים בתגובה לתמריצים כלכליים בין שכבות שונות באוכלוסייה. הראיתי כי בניגוד לדעה המקובלת, השפעת התמריצים הכלכליים על משפחות בשכבות החלשות היא קטנה יחסית. כלומר, אין בסיס לטענה של מלתוס שעל ידי קצבאות המדינה מעודדת את הילודה בקרב המשפחות החלשות ביותר בחברה, יותר מאשר אצל החזקות יותר. הגרסה הישראלית לטענה זו היא שקצבאות הילדים מעודדות את הילודה של הקבוצה החלשה ביותר בארץ: המוסלמים. בקיץ יתפרסמו התוצאות בכתב העת Demography.²

 

הערות:

1. למעשה לקבוצה האחרונה אין שם. בחרתי את השם בגלל קרבתם הרבה לפרדיגמה של תיאורית הקונפליקט.

2. למי שמעוניין נשארו לי עותקים של דו"ח המחקר בעברית.

 

ד"ר יונה סכלקנס הינו מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי התענינותו הינם: דמוגרפיה, תפקידים חברתיים ופוליטיים של שושלות יוחסין ועוד. הוא משמש גם כיועץ המ.א. של המחלקה.