מאת: אדוה מצליח

תחרות הזמר "האירוויזיון" לשנת 2018, אשר התקיימה בליסבון, בירת פורטוגל, הסתיימה בניצחונה של נטע ברזילי עם השיר "Toy"[1], כמייצגת של מדינת ישראל. הסקרים הצביעו על סיכוי גדול לזכייתה של ישראל בתחרות, למרות התחרות הצמודה שסיפקה נציגת קפריסין, אלני פוריירה. מאז שברזילי ניצחה בתחרות, היא עלתה לשיח הציבורי, בתקשורת וברשתות החברתיות, פעמים רבות, בשל הנראות יוצאת הדופן שלה והתוכן של השיר אותו שרה. אחת הכתבות שתפסה את תשומת לבי בהקשר זה, הייתה של כתבת 'הארץ' שני ליטמן (2018) "נטע ברזילי ניצחה עם מודל חיובי של נשיות", העוסקת בהופעתה וניצחונה של נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון, ביחס לזמרת הקפריסאית. אבקש לנתח כתבה זו באמצעות שלוש תיאוריות מגדריות שמעמידות במרכזן סוגיות כמו אידיאל היופי, מיניות, פמיניזם.

"היא גם שרה שיר בעל אמירה פמיניסטית, אמנם פשטנית ובוטה — אני לא הצעצוע שלך, אוקיי, מה את כן?"

המהפכה התעשייתית, עידן הנאורות והתנועות הקולוניאליסטיות שחקרו חברות אחרות בעיקר באנתרופולוגיה, הובילו בסוף המאה ה-19 לגל הראשון של הפמיניזם כתנועה חברתית, באירופה וארצות הברית. גל זה מזוהה עם הפמיניזם הליברלי שהתמקד בעיקר במאבק לזכות הבחירה, בדרישה להעניק לנשים את אותן הזכויות שמהם נהנים הגברים וליצור מערך הזדמנויות שווה כדי שנשים תוכלנה לממש זכויות אלה (ברקוביץ', 2006).

בטי פרידן, אחת מחלוצות הפמיניזם הליברלי, הצביעה על המתח הקבוע והמושתק המאפיין את דפוסי חייהן של נשים אמריקאיות מהמעמד הבינוני בשנות החמישים, בין צרכיהן האישיים לבין התביעות הנורמטיביות, שכובלות אותן כרעיות וכאימהות. היא מציגה את "הבעיה שאין לה שם" (2006), אותו מכלול של מיתוסים, תודעות כוזבות, נורמות, הבניות וסוציאליזציה שמנתבים נשים אל מיצוי עצמן בזירה הפרטית-ביתית וכרעיות ואימהות. המסר המרכזי שלה היה שתפקיד עקרת הבית במשרה מלאה הוא תפקיד משעבד ומדכא, ושעל האישה למצות את כישרונותיה בעבודה יצירתית התואמת את כישוריה: "אין אנו יכולים להתעלם מן הקול הנשמע בקרב הנשים, האומר: 'אני רוצה עוד משהו, בנוסף לבעלי, לילדי ולביתי"." (פרידן, 2006, עמ' 61). בהתאם למטרתו המרכזית של הפמיניזם הליברלי – שוויון זכויות והזדמנויות בין גברים ונשים – פתרונה של פרידן הוא שחרור מהספרה הביתית הכובלת והקשה, ויציאה למרחב הציבורי אל שוק העבודה.

כתבת 'הארץ' שני ליטמן מציגה את נטע ברזילי כדמות נשית כמעט אידיאלית על פי עקרונותיה של פרידן. ברזילי מייצגת אישה מודרנית שפועלת לטובת מימוש עצמי, פיתוח קריירה כזמרת בזירה הבינלאומית ומיצוי כישרונותיה. היא מהווה למעשה את יישום התיאוריה של פרידן המתבטא ביציאה אל הספרה הציבורית, ויותר מכך, ברזילי כיכבה בספרה זו בניצחונה באירוויזיון. על כן, ברמה הפשטנית ברזילי היא דמות פמיניסטית פר-אקסלנס: "מודל חיובי של נשיות ספונטנית, שמחה בעצמה, יצירתית וקופצנית. לא חייבת לאף אחד, יפה וצבעונית" (ליטמן, 2018). ברזילי לא ממלאת אחר ההבניה החברתית המסורתית לפיה עליה להישאר בספרה הביתית ולפנות את הבמה לגבר, ולא תואמת את המודל הנשי הקלאסי, אלא מגשימה ייעוד אחר ופורץ דרך בעודה מסמלת מודל נשיות חיובי.

ליטמן בכתיבתה מציגה את ברזילי באור חיובי מאוד, עם זאת מבליחה בנימה ביקורתית שאלה על תוכן השיר ששרה ברזילי באירוע האירוויזיון. לצד האמירה הפמיניסטית המובהקת שמתגלה בשיר במשפט המרכזי שלו "אני לא הצעצוע שלך", ליטמן מאתגרת ושואלת- אז מה כן? היא מציגה מורכבות במסר פמיניסטי זה, שבמידה רבה מתאר את "הבעיה שאין לה שם" של ימינו, אותה גברת בשינוי אדרת. לאורך מרבית הכתבה ליטמן בדומה לפרידן, מתארת את האישה המערבית המודרנית כמשתחררת מכבלי החברה, ממצה את ייעודה האישי מחוץ לזירה הביתית ומתחרה באופן שוויוני בגבר בזירה הציבורית. פרידן התחילה את דרכן החדשה של נשים, שלא זוכות לכבוד כשותפות שוות זכויות לגבר בעולמו רק כאימהות וכעקרות בית. אם הן לא הצעצוע של הגבר, כיצד הן מממשות עצמן ביחס לעצמן? ניכר כי המימוש העצמי של האישה בשני מקרים אלו הוא בהכרח ביחס לגבר.

טענתה של קתרין מקינון (2005) לפיה יש להתייחס לנשים ולהעריך נשים בפני עצמן, יכולה לסייע להבין את הביקורת שליטמן בכל זאת מציעה על מילות השיר. מאחר והיחסים המגדריים הם בראש ובראשונה יחסים של שליטה על פי מקינון, הן השוני והן הזהות של נשים לגברים, נמדדים ביחס לגברים.[2] בהתאם לכך, ייתכן וליטמן דוחקת בקוראים לחשוב, האם מספיק להשוות נשים לגברים בשם השוויון והפמיניזם, או שבעצם טובתן של נשים טמון בהגדרתן ביחס לעצמן? ליטמן בשאלתה מפגישה את ציבור הקוראים עם המורכבות שבפמיניזם בסיסי יחסית שאפיין את הגל הראשון, אשר מעמיד את מטרותיה של האישה כחלק ממלחמה נגד הגבר ולוקה בחסר בהבנת האינדיבידואליות של האישה. כך ניתן לבקר את הגותה של פרידן שגם היא לא דנה בהיבט זה ומניחה כי ברגע שיוסרו החסמים החברתיים לאישה, היא תגיע למימוש ייעודה.

"כפי שסיכמה בפשטות ילדה בת תשע: זו הייתה תחרות בין השמנה לרזה. ורק בשביל זה היה שווה."

אחד הנושאים המרכזיים המדוברים בכתבה של ליטמן הוא העיסוק במראה הנשי ובחיצוניות של נטע ברזילי בהשוואה למראה של המתחרה פוריירה, ובמשמעותו. הפער בין שתי המתמודדות, מעבר לתוכן השירים ששרו (שיר בעל אמירה פמיניסטית לעומת שירה "על אש התשוקה" לפי ליטמן[3]), היה נעוץ בנראותן: ברזילי בעלת המשקל העודף עם הופעה יוצאת הדופן שכללה רפרנסים לתרבות היפנית; לעומת פוריירה שהזכירה לרבים את הזמרת המפורסמת ביונסה, עם תלבושת נוצצת, שיער מתנפנף ופיתולי אגן. ליטמן מציגה את ברזילי כמודל נשיות חיובי, בעוד פוריירה לראייתה מייצגת "דימוי נשי מיושן ושדוף" והיא "כולה פרכוסים מתחנחנים שמתכתבים עם תרבות הפורנו".

הביקורת של ליטמן כלפי הופעתה של פוריירה הקפריסאית, מתכתב עם הגותה של נעמי וולף (2006) על 'מיתוס היופי'. וולף ידועה כמשתייכת לגל השלישי של הפמיניזם, והיא מתארת את המציאות המערבית המודרנית כתולדה של המאבקים הפמיניסטיים בשני הגלים הראשונים המתבטאים בהשגת זכויות משפטיות לנשים, רכישת השכלה גבוהה וחדירה למעגל העבודה והמקצועות החופשיים. עם זאת, "ככל שנשים התגברו על יותר מכשולים משפטיים וחומריים, כך הצרו דימויי היופי הנשי את צעדינו באופן קפדני, קשה ואכזרי יותר" (2006, עמ' 18), היא אומרת. לטענתה, מיתוס היופי הוא למעשה אמצעי פיקוח חברתי שמופעל על נשים על ידי הפטריארכיה הגברית באמצעות התפתחות הטכנולוגיה והמודרנה ביניהם תעשיות הפורנוגרפיה, הניתוחים הפלסטיים, הדיאטה וטיפוח העור. וולף קוראת למיתוס היופי תגובת נגד אלימה לפמיניזם, המשתמשת בדימויים של יופי נשי כנשק פוליטי נגד התקדמות נשים. כך אידיאל היופי בעולם המערבי המודרני מחסל נשים פיזית ומכלה אותן פסיכולוגית.

ניתן לבחון את הצגתה של המתמודדת מקפריסין באירוויזיון כשבויה, נענית ומייצגת של מיתוס היופי. בעקבות המהפכה המינית שעודדה את גילוי המיניות הנשית, נוצרה "פורנוגרפית יופי" שקישרה באופן מלאכותי בין יופי ממוסחר למיניות וחדרה לתרבות הפופולרית (וולף, 2006). תיאורה של ליטמן את הופעתה של פוריירה באמצעות מושגים מיניים מחזק את טענה זו, כי פוריירה עונה על הציפייה החברתית שעליה להשתמש במיניות על מנת לזכות בתחרות הנחשקת. ליטמן בכתבתה מצטרפת לביקורתה הרדיקלית של וולף על תעשיות הזוהר, היופי והרזון ומציירת באופן שלילי את השימוש במיניות מוגזמת בתחרות הזמר משום שהוא מציג מודל נשיות שהוא במידה רבה בלתי ניתן להשגה, ושאין לחזק אותו. ליטמן מערערת על אידיאל היופי הנשי לפיו נשים חוות אותו כהשוואה בלתי פוסקת לאידיאל גופני הזוכה לתפוצה המונית (וולף, 2006), ויוצאת נגד ההנחה כי דימוי נשי חיובי טמון ביופי המתבטא ברזון ונוטף מיניות. יותר מזה, היא טוענת כי הוא כבר מיושן ("כאילו שאנחנו בשנות ה-70"). ליטמן מיישמת את פתרונה של וולף, לפיו נשים זקוקות לדרך התבוננות חדשה בתפיסה שלהן את עצמן. בכתבתה היא מעודדת נקודת מבט בה בתחרות בין השמנה לרזה דווקא השמנה מנצחת, מציעה הסתכלות עכשווית ועדכנית על אידיאל היופי כמשהו משתנה שאינו תכתיב אוניברסלי של הפטריארכיה הגברית.

"האם בשנה הבאה בירושלים, ואפילו מחר בבוקר, נצליח להיות תרנגולות חופש כמו נטע, או שנחזור להיות קונדום נצנצים?"

הניגוד המוחלט בין התיאורים שמעניקה ליטמן לכל אחת מהזמרות, מעלה שאלה נוספת בנוגע לפמיניזם – האם עלינו לרמוס אישה אחת על מנת להעצים אישה אחרת? ליטמן בכתיבתה נוגדת בעצם עם עיקרון "האחיות" עליו דנה בל הוקס (2002). זהו חזון שתחילה יצרו לעצמן הדוגלות בשחרור הנשים, נשים בורגניות לבנות, שהיה מבוסס על דיכוי משותף לכל הנשים על ידי הפטריארכיה הגברית, בהתאם לפמיניזם הרדיקלי. אך הדיכוי המשותף של נשים היה מצע מזויף שהסווה את הטבע הגזעני בתוך הפמיניזם שלא העניק במה לנשים השחורות. הוקס טוענת כי האידיאולוגיה של העליונות הגברית לא מנותקת מנרטיב זה. "מלמדים אותנו שנשים הן אויבות טבעיות (זו לזו), ושלעולם לא תתקיים בינינו סולידריות משום שאיננו מסוגלות, איננו צריכות ולמעשה איננו חוברות זו לזו" (הוקס, 2002). לכן היא קראה לשינוי ולבחינה מציאותית של מצב הנשים, מטרתה הייתה יצירת פוליטיקה מעשית של סולידריות שתוכל לאפשר אחיות נאמנה שנותנת מקום לכל הקולות באשר הם.

ליטמן בהתמקדותה ביריבות בין הנשים על הדימוי שהן מציגות ועל הופעתן החיצונית, בנוסף על הביקורת הקשה שהפנתה כלפי פוריירה, מנציחה את המשמעות שהעניקה הוקס לעליונות הגברית אשר מסיתה אישה אחת נגד רעותה. בניגוד לתחושת הסולידריות בין נשים לבנות ושחורות שאליה מכוונת הוקס, ליטמן מחזקת את ההפרדה המוחלטת בין שתי הנשים ומעניקה תיאורים חיוביים לברזילי, על אף טענתה כי "אמנם השיר הקפריסאי היה לטעמי קצת יותר טוב, אבל שירים זה ממילא לא הקטע החזק של האירוויזיון". היא החליטה לדבוק בפילוג בין שתי הנשים במקום בערך הסולידריות הנשי, במסווה של פמיניזם ודיון על דימוי נשי חיובי.

בעיניי, פמיניזם מתקשר לחופש הפרט להגדיר את עצמו, ונלחם כדי לקדם את סובלנות החברה. בכתבה מאוחרת יותר שנוגעת בנושא הזכייה של ברזילי באירוויזיון (נורוק, 2018), כתבת אחרת ציינה כי "כל עוד נמשיך להתעקש ולעסוק בגוף ולא במהות, אנחנו נמשיך להתייחס לנשים כאל, ובכן, צעצוע." אוסיף על כך ואטען כי עיסוק בלתי פוסק ביריבות בין נשים ובייחוד בתחרות המראה שלהן, מחזיר נשים לאחור, כך שהן "נופלות בפח" של הפטריארכיה הגברית המפלגת קבוצות נשים אשר שונות אחת מהשנייה. אני מאמינה כי בחינה ביקורתית של התרבות שלנו היא בהחלט הכרחית לחיים חברתיים משמעותיים, ואימוץ של ערכי סולידריות מצד נשים וגברים כאחד, עשוי לשמש כפתח לחינוך ותרבות טובים יותר.

אדוה מצליח, תלמידת תואר ראשון (שנה שלישית) במחלקה לסוציולוגיה אנתרופולוגיה וחינוך.

ביבליוגרפיה:

ברקוביץ, נ. (2006). פמיניזם. בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון (עמ' 324-331). אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

הוקס, ב. (2002). גזע ומגדר. בתוך: דלית בראום (עורכת),  פמיניזם זה לכולם: פוליטיקה מכל הלב (עמ' 63-67). חיפה: הוצאת פרדס.

וולף, נ. (2006). מיתוס היופי. תל-אביב: עם עובד. פרק 1, עמ' 18-26.

ליטמן, ש. (2018). נטע ברזילי ניצחה עם מודל חיובי של נשיות. הארץ – תרבות. נדלה ב-14 במאי 2018:https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.6077450

מקינון, ק. 2005 [1987]. שוני ושליטה: על אפליה מינית. בתוך: דפנה ברק-ארז (עורכת), פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה (עמ' 23-34). הוצאת רסלינג.

נורוק, מ. פספוס: הניצחון של נטע הפך לשיימינג נגד "הרזה מקפריסין". Ice – דעות. נדלה ב-23 במאי 2018:http://www.ice.co.il/opinions/news/article/742975

פרידן, ב. (2006). הבעיה שאין לה שם. בתוך: דלית באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם, מקראה (עמ' 48-61). הקיבוץ המאוחד.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=84LBjXaeKk4- Netta – Toy

[2] מקינון מציעה גישה לפיה שוויון בין המינים הוא שאלה של חלוקת כוח. לפי גישה זו, גברים שונים מנשים בדיוק כשם שנשים שונות מגברים, אך מבחינה חברתית אין שוויון כוחות בין המינים. אי השוויון בין המינים פירושו שליטה של המין הגברי.

[3] https://www.youtube.com/watch?v=vyDTbJ4wenY- Eleni Foureira – Fuego