מאת: אריאל אפל

אז מה לספרי מדע בדיוני ופנטזיה ולתחום שאנחנו לומדים כאן באוניברסיטה, בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה? לכאורה, כל קשר בין השנים הוא מופרך, מאולץ, או במקרה הטוב, לא שונה מהזיקה בין התחומים האקדמיים הללו וכל סוגה של סיפורת. עבור רבים, מדע בדיוני עוסק בטכנולוגיות עתידניות ובהיפותזות על צורתם וכוונותיהם של חברים-או-אויבים-מעולמות-אחרים, בעוד שסוגת הפנטזיה נתפשת כבריחה מהמציאות, בדרך-כלל לסמלים המנחמים של עבר נוסטלגי כלשהו. אבל, בעצם, בחינה מעמיקה של המניעים להתהוותן של סוגות אלה, הסוגיות שנידונות בהן ושל האמצעים הייחודיים בהן הן מעבירות את מסריהן אל הקורא – מגלה שהן יותר רלוונטיות לעיסוק בחברה ממה שנדמה במבט ראשון.

בבסיסן, שתי הסוגות עוסקות לרוב בהשלכות של מציאות אלטרנטיבית (בין אם זו מתרחשת בעבר, בעתיד או בזמן מקביל) על החברה והתרבות האנושית, בבחינת ניסיונות לשאול ולתאר "מה אם...". שתי הסוגות עושות זאת בתגובה למודרניות – ממש כמו הסוציולוגיה עצמה. הייתי מרחיק מעט בניתוח ואומר אפילו שבבסיס הסוגה הפנטסטית עומדות תפישות רומאנטיות, שמבכות את הייצוג המטריאליסטי הקר של העולם במאה העשרים ומבקשות לתאר עולם וחברה בהם הקסם עודנו קיים, בעוד שסיפורי המדע הבדיוני שואלים את עצמם "מה הלאה?" ומתאמצים לחזות, לקדם או להזהיר מפני ההשלכות של המרוץ הטכנולוגי והשקפות העולם המודרניות על עתיד האנושות.

בל למה דווקא מדע בדיוני או פנטזיה? יש הרבה סוגות אחרות העוסקות גם כן בשאלות על טבע האדם והחברה. יצירות רבות עוסקות באופן מובהק בסוגיות חברתיות (ספרות רוסית קלאסית וספרות פמיניסטית הן שתי דוגמאות מצוינות). יש שיטענו, ולדעתי בצדק, שאין סיפור ללא מסר או אמירה כלשהי בעלת משמעות לשיח הסוציולוגי והאנתרופולוגי. אז למה לפנות דווקא לסוגות שנראות קשורות פחות למציאות הנוכחית? התשובה טמונה במספר מאפיינים ייחודיים של הספרות הבדיונית:

מאפיין הראשון והבולט ביותר הוא בדיוק אותו "חופש מהמציאות" שהסוגות הבדיוניות מתאפיינות בו. חופש זה מתבסס על קיומו של דמיון, מניע פיתוח של דמיון, ובזכותו הסופר יכול לגשת לסוגיות שנידונות בסיפור מתוך מבחר אפשרויות שהוא כמעט אינסופי. למעשה, ניתן בידי המחבר כוח יוצא דופן ליצור את העולם הפיזי והחברתי בו הסיפור יתרחש. בהתייחס לעיסוק הבדיוני בחברה ובאדם, הנה ציטוט מהבלוג החביב של אביגיל בורנשטיין, שכתבה:

"זה ז'אנר כל כך גמיש שאפשר לקחת בו סוגיות חברתיות, למתוח אותן עד הקצה – ואז עוד קצת – ומשם להתחיל. ההקצנה שוברת מוסכמות ומרעננת את התפיסה שלנו לגבי תחומים שנראים לנו ברורים מאליהם. קחו לדוגמה גזע שמשנה מין/ ג’נדר במהלך חייו."

התוצאה המתקבלת היא של מעין "מעבדה למדעי החברה", בה ניתן לשלוט על הסביבה ועל האלמנטים בתוכה, להבליט או לטשטש את חלקם, להדגיש או למחוק גבולות – ובכך לבודד ולהתמקד על הסוגיות שמעניינות אותנו.

ב"מעבדה" הזאת אפשר יהיה לעסוק בנוחות בשאלות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות. החל מסוגיות של ריבוד (מגדרי, אתני-גזעי או מעמדי), דרך שאלות של זהות וכלה בשאלות על המנגנונים הגדולים שמניעים לכידות חברתית ושינוי חברתי. משחק כזה הוא מסובך הרבה יותר אם הסיפור מחויב למציאות העכשווית, ולתיאורים מוקצנים ומוגזמים מסוג זה יש סיכוי לא קטן להידחות כמופרכים או ככאלה שפשוט אינם תקינים פוליטית. תארו לעצמכם, למשל את "שר הטבעות" במציאות, עם גמדים חמומי מוח, אלפים נעלים, אורקים מרשעים וכדומה – הרי היה מדובר בספר גזעני לכל דבר.

בסיפורי המדע הבדיוני והפנטזיה הכל הולך. אם נרצה לתאר עולם בו האתניות היא דבר מוחשי ותחום היטב, וההבדלים התרבותיים ברורים לעין כפי שאינם לעולם במציאות המורכבת שלנו – נוכל לעשות זאת בקלות (חשבו, כאמור, על עולמו של טולקין או על סדרת "מסע בין כוכבים"). אם נרצה לדמיין לנו עולם בו אין זכרים או נקבות, והזהות המינית היא מגדרית לחלוטין – גם זה אפשרי.  יש שיטענו שמדובר באסקפיזם ובניתוק מהמציאות (כפי שכל מתבגר חובב ספרות בדיונית עשוי היה לשמוע מהמבוגרים סביבו), אבל לדעתי אפשר לראות זאת דווקא כסביבה נוחה לבחינת רעיונות וגיבוש תובנות שיכולות לסייע מאד אחר-כך, במגע הבוגר יותר עם המורכבות של המציאות.

סיבה נוספת, לדעתי, לכך שהטענות על אסקפיזם שגויות:  למרות התפאורה האקזוטית והחופש הספרותי – כל דמות, כל חברה וכל מקום שמופיעים באותן יצירות בדיוניות שאובים מתוך עולם מציאותי קונקרטי. מה שמביא אותנו למאפיין השני של סוגות אלו, שהוא גם אולי הרלוונטי ביותר לפיתוח של דמיון סוציולוגי:הזרה מובנית.

המיומנות הבסיסית ביותר הנדרשת מסוציולוג (או מאנתרופולוג) היא היכולת לשאול שאלות ולהטיל ספק במה שהחברה סביבו רואה כ"מובן מאליו". יחד עם היותה בסיסית מאד, יכולת זו נותרת גם הבעייתית ביותר לכל אורכו של כל עיסוק סוציולוגי. הדבר נכון במיוחד כאשר מפנים את העיניים "הביתה", לסביבה הקרובה, כשהמרחק בין הצופה לנצפה אינו ברור וצריך להיות מיוצר בכוח.

כאן מגיעה גדולתן של הסוגות הבדיוניות: בכך שהן מלבישות את המציאות בכסות אחרת, שונה, הן הופכות את המוכר לזר ומאפשרות בחינה מרוחקת שלו. אותן דמויות מוזרות, ששונות מאיתנו בכל סממן חיצוני, הן בעצם ייצוגים מהותיים שלנו ושל החברה האנושית על גווניה. נכון, העולמות הללו מציגים לנו תופעות באופן שנדיר למצוא ביום-יום שלנו, אבל בסך הכל מדובר במודל מופשט, שהרלוונטיות שלו לגבינו נכונה לא פחות. כמו בכל סיפור, גם כאן נוצרות בסופו של דבר הזדהויות של הקוראים עם הדמויות – אבל בגלל השוני הפיזיולוגי ההזדהות כאן נובעת מבחינה מדוקדקת של התנהגות, ערכים ומאפייני אופי, ופחות מתוך הזדהות מיידית על-פי סממנים חיצוניים. השהות הזאת לפני שאנחנו מגלים מי זה ה"אנחנו" ומי ה"אחר" מאפשרת לנו לבחון אותו, לבקר אותו וללמוד עליו מזווית שאחרת אולי לא היינו מסוגלים להגיע אליה.

אגב, מאפיין זה של הזרה הוא שהפך את הסוגות הללו, ובמיוחד את המדע הבדיוני בראשית ימיו, למדיום מועדף להעברת ביקורת חברתית. הדוגמאות לשימוש מסוג זה מצוינות ומוכרות: על קצה המזלג נציין רק את "1984" של אורוול, את "עולם חדש מופלא" של האקסלי, את "פרנהייט 451" של ברדבורי ואת הסיפור הקצר "שקיעה" של אסימוב.

למרות שבכל סיפור אפשר כנראה למצוא מסרים בעלי חשיבות סוציולוגית ואנתרופולוגית, ישנם סופרים או יצירות העוסקים בכך יותר מאחרים. יש שמזהים בתוך סוגת המדע הבדיוני הכללי תת-סוגה של "מדע בדיוני חברתי" (social science fiction), שההשראה שהוא שואב ממדעי החברה וההתנהגות ניכרת בו היטב. סוגה זו נוטה להדגיש את אותן השלכות חברתיות ותרבותיות של הקדמה או הפיתוח הטכנולוגי, ובמידה מסוימת משתמשת בתפאורה העתידנית-אלטרנטיבית כתירוץ לעסוק בסוגיות אנושיות שמטרידות אותנו כיום. היצירות שהוזכרו קודם יכולות כולן להיכלל בהגדרה זו (למרות שאצל אסימוב בולט גם העיסוק בטכנולוגיה), ובנוסף כדאי לציין גם את אורסולה לה-גווין (ששני הוריה היו אנתרופולוגים), ואת אורסון סקוט-קארד, ששניהם עוד חיים וכותבים.

הקיץ מגיע, ואיתו ההזדמנות לקרוא דברים שאינם רק חומר עיוני. למעוניינים, הנה קישורים לכמה רשימות של יצירות בולטות בז'אנר – לחיזוק הדמיון הסוציולוגי בהנאה:

 

רשימה קצרה של ויקיפדיה, שמכילה בעיקר את הותיקים והקלאסיים יותר

עוד ספרים וסופרים, בבלוג של אביגיל בורנשטיין.

פוסט בבלוג של בחור בשם Dan Hirshman, שעוסק בספרה של לה-גווין "The Dispossessed" תוך אפיון התיאוריות הסוציולוגיות שבאות בו לידי ביטוי.

ועוד כמה ספרים או סיפורים שאני אישית רוצה להמליץ עליהם:

"עריצה היא הלבנה" – רוברט היינלין

"לעולם-לא-עולם" של ניל גיימן

"אדון האור" של רוג'ר ז'ילאזני

והדובדבן שבקצפת: "המוצאן" – סיפור קצר של אורסון סקוט קארד בהשראת אסימוב, בתוך ספר שנקרא "מפות במראה" המכיל אוסף סיפורים קצרים של הסופר המוכשר הזה.

 

אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.