מאת: יותן הכהן

"There is a separation between state and church,

there is no separation between state and science."

Paul Feyerabend

 

הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדע חוללו במהלך המאה ה-20 תפנית רבתי באתוס המדעי, בהצביעם על השרירותיות החברתית והתפישתית המחוללת את המדע. שוב לא יהיה המדע טהור ואובייקטיבי כפי שהוצג מאות בשנים. המשמעות של מהפכה זו הינה מרחיקת לכת, בעיקר באשר לאופן שבו מדעי החברה תופשים את עצמם. הדיון בשאלות אלו עודנו ניטש, אך דומה כי משמעויותיו רחוקות מלהיות מיושמות. בכתבה שלהלן אבקש לבחון, בשתי מערכות, כיצד מכונן אתוס המדע הנייטרלי את כוחו של השדה האקדמי בישראל. שתי המערכות הללו, שלכאורה אין ביניהן קשר, מציגות בעיני תמונה אלטרנטיבית של שאלת המדע והכח בישראל כיום.

 

מערכה ראשונה: רטרוספקטיבה – המדע בשירות הכוח

חוקרים באקדמיה נוהגים להציג את עצמם, לאור האתוס הקלאסי של המדע, כיחידים העובדים בנפרד, באופן אינדיבידואלי ומקורי, ובסביבה נייטראלית ונטולת כוח. אם נקבל טענה זה, יהיה עלינו להיות מופתעים אם נמצא סטרוקטורות קבועות ומדוייקות שחוקרים מתחומים שונים נשמעים להן ללא תיאום. לטענתי, סטרוקטורה מעין זו מופיעה בשיח התגובה האקדמי לטענות דו"ח 'המכון לאסטרטגיה ציוניות' ותנועת 'אם תרצו' (להלן – הדו"ח) הטוען להטיה פוליטית באוניברסיטאות בישראל.

התגובה האקדמית לדו"ח הינה מעניינת דווקא מאחר והיא כינסה יחד חוקרים המשוייכים לאסכולות שונות, ומאפשרת בכך לשפוך אור על המבנה החברתי של המוסד שכמעט תמיד נשאר בצל. את הדמיון הרב אבקש להציג דרך תמה אחת העולה שוב ושוב: השימוש הדומה כל כך במונח "מדע".

 

סיינטיזם: גלילאו גליליי ו'אם תרצו'

הנביא המדעי שבשער איננו מדבר בשמו שלו. כוחו המופלג לדבר נובע מכך שהוא תמיד מדבר כבא כוחה של התבונה. אף שאתוס זה, כאמור, הולך ומתערער בעשורים האחרונים, דומה כי הוא עדיין בעל נוכחות רבה בחברה שבה אנו חיים ובמיצוב מעמדם של חוקרי האקדמיה בתוכה. אתוס זה, השלוב בתוך הרעיון של החופש האקדמי, מאפשר כח שיחני מופלג: הוא דורש מן המדען להשמיע את דברו, ומן החברה למנוע כל הגבלה על יכולתו לעשות כן.

לא מפתיע לזהות, לאור זאת, את המרכזיות הרבה של השימוש במילה "מדע" בשיח התגובה לטענות הדו"ח. אך בהתבוננות רחבה יותר, השיח המוכר המציג את איש האקדמיה כמדען הניצב בדד מול האינקוויזיציה, הוא שיח מוזר מאוד לאחר שטענת הנייטרליות המדעית חדלה להיות מוסכמה שאפשר להציג ללא מבוכה בתוך כתלי האקדמיה. מתוך המוזרות הזו, אבקש לחדד את ההבחנה באופן השימוש במונח "מדע" בשיח הנבחן.

המדעיות, והיוקרה המדעית, הן הבסיס המרכזי להדיפת הטענות על ההטיה באוניברסיטה. כך, ראש החוג לסוציולוגיה בתל אביב, רונן שמיר, יפתח את תגובתו בקביעת מעמדו המדעי של החוג שבראשותו: "ראוי לציין כי החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב נחשב לחוג חזק מאד מבחינה מדעית, גם בקנה מידה עולמי". בתגובתה בעיתון הארץ טוענת פרופ' אוה אילוז כי הפוליטיות של הסוציולוגיה נטועה באופן המבט שלה, כמדע נייטרלי, על העולם החברתי. את טענתה היא פותחת בתיאור רדיפת גלילאו על ידי הכנסייה. אותה נייטרליות מדעית שאפיינה את גלילאו בתצפיותיו וקוממה עליו את הכנסיה, היא, לטענת אילוז, הנייטרליות שמקוממת על הסוציולוגיה את ההמונים. מתוך כך, אילוז תטען כי הדו"ח "נוגע למדעים ה"מדויקים" וה"לא-מדויקים" גם יחד".

לגלילאו תילווה לא פעם גם דמותו של דרווין: דני גוטווין יטען כי הדרישה לבחינת סילבוסים "משולה לבדיקת חשד ל"הטיה דרוויניסטית" בחוגים לביולוגיה בעקבות מסמך שפירסמה כנסייה פונדמנטליסטית". דוגמה נוספת לטיעון סיינטיסטי פר-אקסלנס היא זו של פרופ' ויגודה-גדות: "איש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות".1 בכל הדוגמאות הללו, מואצלת יוקרתם של המהנדסים והפיזיקאים על חוקר החברה, ומבססת את סמכות הדיבור המופלגת שלו כ"איש מדע".

לדעתי, הטענות המוצגות ניתנות להגדרה כסיינטיזם (1Scientism). המושג סיינטיזם מתאר, בהגדרה קצרה ובלתי ממצה, אידיאולוגיה המקדשת את המדע כבסיס לפתרון כל בעיות המין האנושי. הטענות המוצגת הינן בעלות מבנה סייטנטיסטי מאחר והן שואבות את יוקרתם של מדעי הטבע המדוייקים כדי לאשש טענה מתחומם של מדעי החברה והרוח.

יש בעיני מקום לתמוה כיצד כל האמור תואם את הכּנות היחסית שגוזרים על עצמם מדעי החברה כלפי פנים ("משבר הייצוג" – זוכרים?). כיצד מתפוגגת כנות זו באחת, במפגש עם ביקורת חיצונית אודות סמכותם וכוחם של מדעים אלו. לפתע, החוקרים שבים להיות נייטרליים וחפים מפרשנות. הביקורת שבה מתהדר המוסד המדעי היא זכות המוקנית רק לאלו המשתייכים לממסד המדעי עצמו.

התזמור ההרמוני של המקהלה המתוארת פותח לנו צוהר לסוציולוגיה של האקדמיה. בספרו Homo Academicus מציג בורדיה את האקדמיה, על פרופסוריה המפוזרים כל כך, כשדה של יחסי כח. זהו שדה בו כולם נלחמים על משרות ועל צמתי השפעה. אך בורדיה כמעט שאיננו דן במקומות שבהם יחסי הכח מממשים הקשר פוליטי חוץ אקדמי ברור כל כך כמו בסוגייה שלפנינו. אם נבקש סוציולוגיה של האקדמיה הישראלית, נהיה חייבים לתהות על מושגי הנייטרליות והאמת המוצגים לעיל, ולדון באופן שבו אלו מהווים את מקור כוחה וסמכותה. הבעיה היא שקשה מאוד להתחיל במשימה זו מאחר והאוניברסיטה הצליחה לבנות ולהציג את עצמה כמערכת שהכח בה אכן נסתר ונעלם בצורה מרהיבה וקסומה למדי (אין אף אדם בודד המתעדף את תחומי המחקר או מכריע בקבלת הסגל). ואולי אכן חף המוסד האקדמי מכח?

 

מערכה שניה: אינטרוספקציה – מסמך פנימי על הבולטות של הכח באוניברסיטה

 

"מדובר במישהו שניסה להשתלט על צורת העבודה שלי,

להשתלט על איך שאני עובדת ולהשתלט על מי שאני"

פסק הדין בעניינו של בן ארי, עמ' 35

 

הבעיה הבסיסית בנסיון לתאר מנגוני כוח נעוצה בנטיית הכוח להסתתר. בכמיהתנו להוציא את הכוח מהסתרו נוכל לבחון, כפי שעשה מרקס, היבטים משניים ונלווים לכוח. אך נוכל גם לנסות לבחון את הכח באותם מקומות בהם ברור לכל כי הוא מגיח אל פני השטח. במערכה זו אבקש לבחון את המקום בו הכוח פורץ באופן הוולגארי ביותר, דרך הדיון בפסק הדין בעניינו של פרופ' איל בן ארי. המתלוננות מציגות חשש ברור מתוצאה אפשרית של סירוב להפצרות המיניות (המרומזות בבוטות רבה). להלן דוגמה אחת מני רבות:

עו"ד ששון: מה הוא יעשה?

העדה: לא יכתוב לי מכתבי המלצה לנסוע לחו"ל, ייתן לי ציון מחורבן על התזה... לא היה לי ספק שבכוחו של איל גם לא לתת לי, כאילו לא לאפשר לי לעשות דוקטורט. (פסק הדין, עמ' 23)

בחלק מן המקרים אנו עומדים בפני מה שנתפס כתמורה (מלגות, המלצות ועוד), וברובם במה שנראה כעונש על ההתחמקות מן ההפצרות (מניעת אישור דוקטורט, המלצות גרועות). כוחו הרב של בן ארי ניבט מכל שורה בפסק הדין, שאף מתייחס לכך בפירוש:

...כאשר התפטר מהנחייתה בדוקטורט אמר לה להודיע על כך לרשות לתלמידי מחקר וציין שהוא עומד בראש הרשות לשנתיים הקרובות. ציפורה מתארת מצב שבו היה עליה לקבל ארבע חתימות מאת נושאי תפקידים על מסמך שהתבקשה להגיש וכל החתימות היו בעצם של הנילון שמילא את כל ארבעת התפקידים בעת ובעונה אחת. (שם, עמ' 35)

ברור שהעוצמה שבן ארי ריכז בידיו היתה לא פרופורציונית. אך הבעייתיות של הכח, בעיני חברי בית הדין, אינה טמונה בכך אלא בעובדה שכח זה הופעל על מנת לממש את מאוויו המיניים של בן ארי. היכולת לחשוף את הכח במקרה של איל בן ארי קשורה ישירות בכך שפגיעה מינית במסגרת יחסי עבודה ומרות הפכה ללא לגיטימית בשנים האחרונות. רק מתוך כך ניתן להצביע עליו ולהוקיע אותו. אך פסק הדין גם מבהיר את האינטרס של האוניברסיטה העברית בסימון זה:

הסמכות האקדמית, ככל סמכות, דורשת מרחק רגשי הולם כדי שתהיה ביקורתית ומידתית... סגנון יחסים כמו זה שאפיין את הנילון ותלמידיו מהווה התנהגות לא-הולמת של איש סגל אקדמי לא רק מהיותו פותח פתח לפגיעה אישית אלא גם משום שהוא מחשיד את איש הסגל בהתנהגות המודרכת על-ידי נימוקים אישיים ורגשיים במקום שבו נדרש שיפוט מקצועי נקי מפניות. הפגיעה איננה נשארת ברמה האישית שכן איש סגל, ובוודאי מי שהוא פרופסור, נמנה עם בכירי האוניברסיטה והתנהגותו משליכה ישירות על הדימוי הציבורי של העבודה האקדמית המתנהלת תחת כנפי המוסד. (שם, עמ' 39, ההדגשה שלי)

האינטרס ברור מאוד – המשפט איננו ממצה את הדין עם מי שפגע באכזריות רבה בתלמידותיו, אלא מגן בראש ובראשונה על המדע ועל כוחו. פסק הדין נמנע באופן מופגן משימוש במילה "אונס"3 ודן אך ורק בשאלת "ניצול לרעה של מעמד" ו"התנהגות שאינה הולמת". בן ארי הופך ליוצא הדופן, לסוטה. אך סטייתו אינה נעוצה בחומרת מעשיו אלא בכשל בשיפוט המקצועי, בקידומם של אינטרסים אישיים ו"בלתי מדעיים". ההליך השיפוטי מאפשר לאוניברסיטה להתנער מן המעשים המתוארים המאיימים על כוחה הרב, כוח שעודו נשען על אתוס נקיות הידיים והמחשבה – דהינו, הנייטרליות – של איש המדע.

לטעמי, המוטיבציה להוקיע את בן ארי הינה נגועה – לא מכיוון שניתן להיות טהורים, אלא מאחר והיא מקדמת אינטרס מוסדי. נמשכת בכך השתקתן ורמיסתן של הנשים המתארות כיצד מסלול חייהן התעוות ונקרע, ושוב בשם בסמכות האובייקטיביות של המדע. חמוש בכוחו להכריע בין אמת ובין פרשנות, בין אובייקט וסובייקט, ירחיק בית הדין ויטען כלפי אחת המתלוננות כי "תחושתה הסובייקטיבית כאילו הנילון ציפה ממנה שתיענה לרצונו ליחסים אינטימיים התערבה באופן ברור בפרשנות" (שם, עמ' 37).4

 

אפילוג

תהום פעורה בין ההיתממות האובייקטיבית שבמערכה הראשונה, ובין הכח הוולגארי והדורסני שבשניה. האם אלו שתי מערכות מנותקות? האם מדובר רק במקרי קיצון? לדעתי דווקא דרך הניתוק החד כל כך ניתן להבחין בקו החורז אותן יחד. אמנם, בן ארי איננו המדען הנורמטיבי –  האחרון לא ישתמש בכוחו כדי לממש הנאה מינית. אך אל לנו להשלות את עצמנו כי המדע חף מכח וכי איש המדע אינו מקדם אינטרסים אישיים – משרה, עמדה, דעה ועוד – ככל אדם אחר. ובעוד שהמודעות לפגיעות מיניות גוברת, לשמחתנו, התוקפנות התפישתית, הרוחנית והמדעית, עדיין קשה מאוד לבחינה. מוסד שאינו מוכן להתוודע לכוח הרב הקיים בתוכו, ולכוחו הרב בחברה, יתקשה מאוד למנוע מקרים מעין אלו ולהתמודד עמם. חוסר הכנות והמוכנות להתמודד עם השאלות הבסיסיות שמציג בפנינו "משבר הייצוג" מוסיף, לדאבוננו, לשכפל מימוש של כח דורסני, כלפי פנים או חוץ, ותמיד בשם המדע.

 

 

 

1 שונה ויחיד במהותו הוא מאמר של פרופ' נינה תורן הטוען כנגד השיח המצויינות, והאופן שזה משרת את הדרת נשים באקדמיה.

2 אין בעיני תרגום מוצלח של המונח לעברית (בוויקיפדיה העברית כונה "מדענות", ובמקום אחר ראיתי את "מדעניזם").

3 למעשה היא מופיעה רק פעם אחת, כדי לשלול את האפשרות שלה ולהזכיר את ה"פגיעה הקשה בשמו הטוב ובמוניטין שלו" (עמ' 44).

4 המונח "סובייקטיביות" מופיע 6 פעמים במהלך פסק הדין, תמיד ביחס לטענותיהן של המתלוננות. גם אם יש נורמה משפטית מסויימת המתייחסת לתוכן עובדתי שצריך ללוות עדויות, יש בעיני פסול בשימוש הסדרתי שעושה בית הדין במונח זה ביחס למתלוננות וביחוד ביחס למתלוננת החמישית (לאה). זאת, בייחוד לאור המודוס האופרנדי (שיטת הפעולה) החוזר ונשנה בכל התיאורים. הדבר קשה במיוחד בעיני, לאור כל הידוע כיום ואף מצוטט בפסק הדין, ביחס לכך ש"הספרות המקצועית מלמדת אותנו שנשים שהוטרדו מינית מתקשות לחשוף את המקרה מסיבות שונות" (פסק הדין, עמ' 32).

 

יותם הכהן הוא סטודנט לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח.