מאת: גלעד סרי לוי

כמה מילים:  גלעד סרי לוי, נולד ב 1965, ב.א. סטטיסטיקה ולימודים משלימים (1994), מ.א. במגמת אנתרופולוגיה (2004), כותב בלוג בשם "ספר חברה תרבות", מנהל בתחום הכספים בארגון ממשלתי. נשוי ואב לארבעה ילדים, שניים מהם סטודנטים, מיושב בדעתו בדרך כלל.

תמיד נחשבתי ל"בחור ביקורתי", אחד כזה משבית שמחות שתמיד יש לו מה להגיד על איך הדברים באמת, מתחת למה שהם נראים. אך הלימודים במחלקה העניקו לי כלים אנליטיים לביקורת, תוך הסתמכות על גופי ידע מובנים שלא הכרתי עד אז. איני מתכוון ל"סוציולוגיה ביקורתית" דווקא. נקודת המבט הכוללת בתוכה מושגים כמו "הבניה חברתית" או "תהליכי סוציאליזציה", המאפשרת לפרק את המציאות החברתית הנתפסת, זו שאנחנו שקועים בתוכה כמעט ללא מחשבה, הייתה חידוש בשבילי, ובד בבד פגישה עם משהו  שתמיד ידעתי שהוא שם, בלי יכולת לקרוא לו בשם.

כשהלכתי ללמוד סוציולוגיה למרות שהדבר דרש ממני לימודים משלימים בהיקף נרחב, שאלו אותי חברים מהעבודה בדרכם ללימודים בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת פפואה ניו-גיני, לא חבל על הכסף ? והזמן? ובכן, עניתי להם בשקט, אם השם שלי מופיע ברשימת ה"מוסמך", זה צריך להיות באוניברסיטה העברית. וחוץ מזה – אני רוצה להיות אינטלקטואל. ממש כך אמרתי.

תקופת הלימודים הייתה מבחינתי חוויה משמעותית במהלך החיים. חווית הלימודים הייתה צלילה במים הקרירים של הדעת, שהות מנותקת ב"כנסיית השכל" (לא הלהקה, המקורית). הרחק מהעיסוק השוטף בתקציבים, חישובי הוצאות והכנסות שאני עוסק בהם ביום-יום. כמה שעות בשבוע של עיסוק רוחני. מעבר לכך, הפרספקטיבה הסוציולוגית-אנתרופולוגית (ובשל קוצר היריעה, לא אדון בהבדל ביניהן, מבחינתי ובכלל), חידדה אצלי תובנות על העולם ועל מקומו של האדם בתוכו. תפיסת מקומה של התרבות כגורם מכונן אנושיות אינה עניין טריביאלי כלל וכלל.  לצערי, התובנות הללו לא תפסו מקום בשיח הציבורי, בוודאי לא כמו אלה הפסיכולוגיסטיות והכלכלניות. כל אחד יודע להגיד מאיזה מקום הוא מדבר, וכמה כסף זה עושה, אבל מעטים מדי מבינים את מקומם של יחסי הכח ואת תפקידה של השליטה בייצור הידע. כחלק  מיישום התובנות שרכשתי, הקמתי את "האתר האנתרופולוגי" בו ריכזתי חומרי לימוד, סיכומים ועבודות שכתבתי  ושכתבו חברי. תקופה מסוימת האתר היה פופולארי למדי, ולמרות שכבר הפך, ברוח הימים האלה, לבלוג בשם "ספר חברה תרבות", אני מקבל פה ושם תגובות ובקשות עזרה מתיכוניסטים אובדי עצות.

והיו עוד השפעות על חיי. חבר המליץ עלי בפני עורכת מדור הספרות וההגות בעיתון "הצופה" לכתיבת ביקורות על ספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בשל כך אני מקבל  עד היום מהוצאות הספרים את כל ספרי העיון בתחום היוצאים לאור בעברית. (כך כתבתי, בענווה אך ללא משוא פנים, על ספריהם של תמר אלאור אווה אילוז ויורם בילו). דבר רדף דבר, קיבלתי טור אישי בעיתון סוף השבוע, והייתי למבקר הספרים היחיד (ככל שידוע לי) הכותב טור ביקורת בראיה סוציולוגית בעיתון יומי "רגיל". בטורים שלי ניסיתי לתת מקום וקול לפרספקטיבה הסוציולוגית-אנתרופולוגית גם כשאני כותב על מדע בדיוני או רומן ספרותי, ספר עצות ניו אייג'י וכמובן ספרים העוסקים בחברה ובתרבות. אני חושב שהגישה הזו יכולה להעשיר ולהפרות את השיח הציבורי. העיתון נסגר בינתיים בשל תהליכים חברתיים במגזר הדתי לאומי, יחד עם החלפת העיתונות האידיאולוגית בעיתונות מסחרית, אך אני ממשיך לכתוב ביקורות ספרים וביקורות בעיתונים אחרים ובאתרי אינטרנט.

מסופקני אם סיפורי יכול לעודד סטודנטים התוהים מה יעלה בגורלם ברבות הימים, ומה יעשו עם התעודה לפרנסתם. אני עובד בארגון ממשלתי, ועשיתי זאת לפני הלימודים ובמהלכם. לא חשבתי לרגע לעזוב את מקום עבודתי ולהפוך ל"אקדמאי מקצועי".

לא הייתה לי שאיפה כלשהי להדהים את עולם המחקר בתיאוריה מהפכנית, ולא רציתי לפרסם מאמרים בכתבי עת נחשבים. איני מזלזל חלילה בסטודנטים שזו המוטיבציה שלהם, להפך. רק שלי זה לא התאים. אני רק רציתי ללמוד, "תורה לשמה" אם יורשה לי לשאול את הביטוי.

כשהתקבלתי ככותב לאתר "רשימות" ביקשו ממני לתת משפט כותרת לבלוג, בחרתי לתאר את עצמי כ"סוציולוג אנתרופולוג והוגה דעות – לא כולן שלו". כפי שאתם רואים הלימודים הללו הפכו לחלק מזהותי. כפי שאמר לי ידיד ותיק –  "ניכר שסוציולוגיה בוערת בעצמותיך למרות שאינך עוסק בתחום באופן "מקצועי"... ולפי דעתי מעולם לא באמת עזבת את האוניברסיטה: אתה קורא וחושב על מגוון נושאים אקדמיים יותר מרובם המוחלט של השוכנים בקמפוסים השונים".

לא יודע אם הפכתי לאינטלקטואל כפי שרציתי, אבל לפחות התקרבתי אל היעד.

ובכל זאת, תדחקו בי, היה משהו יותר מעשי? ובכן – מגד יאיר למדתי שאין דבר יותר מעשי מתיאוריה טובה. לתובנות הסוציולוגיות יש ערך גם ב"חיים האמיתיים" במקום העבודה. במיוחד אם אתה מנהל המנסה להשפיע על הארגון באופן רחב יותר. למרות שציטוט תובנות וובריאניות בישיבת מחלקה לא יהפוך אותך לטיפוס אידיאלי בעיני העמיתים, לטעמי מי שעובד בגוף ביורוקראטי, טוב לו אם הוא מכיר את וובר, והחליף מילה עם בורדייה, שלא לדבר על פוקו.