מאת: שירי קטלן

אומרים "רחוק מהעין רחוק מהלב". ובכן, זה אולי נכון בקשר לדברים מסוימים בחיים, אבל מסתבר שמהמדינה אי אפשר להתנתק, או לפחות מהמדינה שלנו. ב-30 באוגוסט עליתי על טיסה מישראל לגרץ, אוסטריה. חודשיים קודם לכן קיבלתי הודעה שהתקבלתי לסמסטר באוניברסיטת גרץ במימון נדיב במיוחד של האיחוד האירופי (שמכסה ברוב טובו גם את עלויות הטיסה, הויזה, הביטוח ושכר הלימודים באוניברסיטה האירופאית, בנוסף למלגת מחייה בסך 1000 יורו).

ההחלטה לנסוע הייתה לא פשוטה – נאלצתי להיפרד מהמשפחה, החברים והכלב, החיים בירושלים ובמחלקה – תרגול מבוא לסוציולוגיה, עריכת פקפוק, האווירה התוססת של חדר מתרגלים, תפקידי כעוזרות מחקר ודחיית סיום התואר השני בשנה. אבל כשקיבלתי את ההחלטה לנסוע לגרץ, לא דמיינתי שהפרדה הכי קשה תהיה בכלל מהחדשות.

 

סטטוס הפגנת המליון

בפברואר כתב נדב איל את המאמרתנו לחיות בארץ הזאתבNRG וזכה ל-3011 לייקים ו526 תגובות. זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי שאני לא לבד, ואחרים חולקים את התחושה שמשהו מאוד לא בסדר כאן. כולנו יודעים מה קרה אחר כך, אבל מה שהפך להיסטוריה של הקיץ האחרון, נראה כתרחיש דמיוני כשאני אישרתי את הנסיעה שלי לאוסטריה ביוני. מי חשב שאת רוב הימים שלי עד העלייה למטוס, אני אבלה בהפגנות, דיונים וצעדות על יוקר המחייה בישראל, או בקריאה ולמידה על השיטה החברתית כלכלית בישראל והשלכותיה. המחאה הפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי. כשעליתי על המטוס ב30 באוגוסט, הדבר העיקרי שחשבתי עליו הייתה הפגנת המיליון.

 

 הפגנת המליון בstreaming

בקבוצת הפייסבוק של הסטודנטים הבינלאומיים בגרץ חברים 536 אנשים, שמונה מתוכם הם ישראלים. בהתחלה הכרנו רק אחד את השני, אבל מהר מאוד הצטרפו אלינו חברים מכל העולם- מריה מרוסיה, רות ומיכאל מאוסטריה, מיליצה מסרביה, לותר מקליפורניה, אן מצרפת, בלנדה מקוסובו, לאורה מספרד, קרולינה מפינלנד, מילנה מקרואטיה, כריס מגרמניה, קייל מקנדה- כולם ידעו על המחאה בישראל. על כוס בירה, בדרך למסיבה, בארוחת צהריים אחרי הלימודים, הם קיבלו עדכונים שוטפים על מספר המשתתפים בכל הפגנה או צעדה, על תגובת (או שתיקת) הממשלה, מאמרים מעניינים זכו לתרגום בעל פה, והכל עם הרקע ההיסטורי הרלוונטי ובתוספת קישורים הכרחיים.

בהפגנת המיליון אני השתתפתי מהדירה שלי בגרץ. חמשת השותפות שלי נתבקשו לשנן את הסלוגן- 'העם דורש צדק חברתי', וביחד "זיפזפנו" בין הצפייה הישירה של Ynet וערוץ 10 (כי הם בדרך כלל נתקעו ברגעים שונים), עדכוני ספירת המשתתפים של הארץ, והתמונות שהעלו החברים לפייסבוק.

ישראל היא בכלל כאן.

 

 גרץ חוגגת את חזרתו של גלעד שליט.

יום שלישי, 11 באוקטובר. קורס גרמנית מ9:00-12:30, חזרה על גרמנית ושיעורי בית עם חברים עד 18:00. בימי שלישי בדרך כלל הולכים לערב קריוקי בינלאומי במראנו, אבל אני מרגישה שהגוף שלי קורס ממחסור בשעות שינה. היום החלטתי לעשות הפסקה. בסביבות 18:30 אני מגיעה בחזרה לדירה שלי ופותחת YNET. יש עסקה. גלעד שליט חוזר הביתה! מיד טלפון להורים – הרי בסרט הזה היינו כבר כמה פעמים, מי יודע אם הפעם זה אמיתי. רציתי אישור שמותר לשמוח באופן רשמי. בזמן השיחה שלי איתם ביבי נואם ברקע בחדשות בארץ – זה נכון, גלעד שליט חוזר הביתה. אני מתנתקת עם ההורים וקופצת על השותפה שלי, מיליצה מסרביה, שמדברת באותו זמן עם חבר שלה בסקייפ. הם, כמובן, כבר מזמן יודעים מי זה גלעד שליט ושמחים יחד איתי, עם משפחת שליט ועם שאר עם ישראל. אני מיד מרימה סבב טלפונים לכל החברים, יש שינוי בתוכניות, נפגשים בדירה 11 להרמת כוסית לכבוד גלעד (גם הם כבר יודעים על מי מדובר) ואז יוצאים למראנו לחגוג. כך נפתחו החגיגות לקראת שובו של גלעד שליט בגרץ.

ביום חזרתו כל ה"משלחת" הישראלית הייתה מחוברת באינפוזיה לחדשות. כפתור הrefresh היה מתבלה אם היה יכול מכמות הפעמים שלחצתי עליו בבוקר של ה-18 באוקטובר, יום העסקה. בין המחשב לעדכונים באייפון, להודעות טקסט עם החדשות האחרונות, ביחד עקבנו אחרי חזרתו של גלעד הביתה צעד אחר צעד.

ישראל היא בכלל כאן.

בערב נערכה מסיבת הפתיחה של ESN, שהוסבה באופן חצי רשמי למסיבת לכבוד חזרתו של גלעד שליט. כל גרץ צהלה ושמחה.

 

 ישראל היא בכלל כאן.

לא רק המחאה החברתית ושובו של גלעד שליט הכו גלים בגרץ. מחאת המתמחים הביאה להשוואות בינינו לבין חברים ממקומות שונים בעולם על אופייה של מערכת הבריאות בכל מדינה, הרשעתה של ענת קם הציתה דיונים סוערים על חופש הביטוי וגבולותיו, שהמשיכו כשעלתה הצעת חוק לשון הרע והתפתחו לדיון על גבולותיה ומגבלותיה של הדמוקרטיה, עם האיומים על בכירים בשלום עכשיו, חוק העמותות, הויכוח סביב הגבלת שירת נשים בצה"ל והופעת דמויות נשיות במרחב הציבורי של ירושלים, פעולות תג מחיר בכלל ונגד חיילי צה"ל בפרט, ההחלטה על אי דחיית תשלום החוב של ערוץ 10 והניסיון של נתניהו להשתלט על הטלוויזיה החינוכית.

ישראל היא בכלל כאן. כלומר, שם.

בעוד אנחנו, הישראלים, ייצרנו עוד ועוד דיונים בעקבות מה שקורה בארץ, אף אחד אחר לא בחר לשתף אותנו במתרחש במדינה שלו מיוזמתו. מסתבר שבמקומות אחרים בעולם אנשים שפויים לא בודקים שלושה אתרי חדשות עשר פעמים ביום. רוב האנשים שפגשתי פה בכלל לא בטוחים מה קורה במדינה שלהם כרגע. אני יודעת מתי מתחלפת הכותרת הראשית בYNET.

חוסר היכולת שלנו להתנתק מישראל בהשוואה לחוסר העניין של חברינו הבינלאומיים ביחס למה שקורה במדינות שלהם מעלה את השאלה האם אנחנו חווים לאומיות, או את הזהות הלאומית שלנו בצורה אחרת.

כדי לבדוק האם אנחנו באמת האומה היחידה בארסמוס (תוכנית חילופי הסטודנטים האירופאית) שעוקבת באדיקות אחרי המתרחש בבית, עשיתי השוואת פייסבוק קצרה בין כמה חברים ממקומות שונים בעולם, ובדקתי האם ה'קיר' שלהם, בדומה לשלי, מלא בהפניות לכתבות ותגובות על האירועים בבית. בהשוואה השתתפו פרופילים של סטודנטים בינלאומיים מרוסיה, קרואטיה, מצרים, ארצות הברית, קנדה, ספרד, פינלנד ואנוכי. ההשוואה נעשתה על החודש האחרון בלבד. התוצאות היו מעניינות: הפרופילים של הסטודנטית מרוסיה (שאמנם ניהלה איתי שיחה קצרה על ההפגנות ברוסיה בעקבות הבחירות, אבל מיוזמתי), ארצות הברית (שגילה על הנסיגה האמריקאית מעיראק ממני), קנדה, ספרד ופינלנד היו ריקים מכל התייחסות למשהו שאינו קשור למסיבות, טיולים ברחבי אירופה, געגועים הביתה או שילובים של הנ"ל. הסטודנטית הקרואטית פרסמה כתבה על הצטרפות קרואטיה לאיחוד האירופי, והתייחסה לבחירות ברוסיה, אך מהפרופיל שלה נעדרה כל התייחסות למערכת הבחירות הסוערת שהתנהלה בארצה באותו הזמן. ורק הסטודנט המצרי, צדיק אחד בסדום, הציג פרופיל עמוס התייחסויות למצב במצרים בצורה מעוררת השראה אפילו ביחס לישראלים.

האם ההבדלים נעוצים בתדירות ובעוצמת ההתרחשויות במדינות השונות, ולא בהבדלים בזהות הלאומית (בהנחה שמתעלמים מכל הבעיות המתודולוגיות)? ייתכן, אבל גם ארצות הברית, ספרד ורוסיה עוברות תקופות סוערות, כמעט מכל בחינה, שללא ספק היו זוכות להתייחסות רחבה בפרופיל שלי. האם מדובר בהבדלים תרבותיים סביב מה שניתן להגיד בפלטפורמה כמו פייסבוק? ידיד נורווגי סיפר שלשאול אדם על דעותיו הפוליטיות או לחוות דעה פוליטית נחשבות לפעולות לא מנומסות בנורווגיה. כך או כך, נראה שלישראלים הרבה יותר קשה להשאיר את הבית מאחור. אנחנו אמנם בגרץ, אבל תמיד עם פזילה מודאגת לכיוון ציון.

 

 ובכל זאת כמה מילים על לימודים.

הלימודים אינם החוויה המרכזית פה בגרץ. היצע הקורסים באנגלית הוא דל מאוד ולכן רוב הקורסים שלקחתי כלל אינם קשורים לסוציולוגיה. למרות שמבחינת רבים זה חיסרון, מבחינתי זו הזדמנות נהדרת ללמוד נושאים שתמיד רציתי ואף פעם לא יצא לי – מבוא לפילוסופיה, היסטוריה של המונרכיה הבריטית, מוסיקולוגיה וגרמנית, הרבה גרמנית. הקורס היחיד שניתן באנגלית בסוציולוגיה (פרט למבוא לסוציולוגיה שלא הייתה לי שום כוונה לקחת שוב) הוא סוציולוגיה של התרבות.

הקורס חשף אותי לצורה אחרת ללימוד סוציולוגיה מכיוון שהוא כולו הועבר דרך ה"משקפיים" של הStrong Program לסוציולוגיה תרבותית, מבית מדרשו של ג'פרי אלכסנדר.

צורת הלימודים הזאת, דרך אסכולה אחת מסוימת הייתה הרבה פחות מעניינת בעיני מהצורה בה לומדים בארץ, שהיא בדרך כלל סקירה רוחבית יותר של נושא אחד. מצד שני היא הפגישה אותי עם תיאוריות יותר עכשוויות מאלו שהתואר הראשון בארץ חושף אליהן (זהו קורס של תואר ראשון שאפשרו לנו לקחת מכיוון שאין קורסים אחרים), ואפשרה בחינה מעמיקה של אסכולה אחת במקום הבנה שטחית של מספר תיאוריות.

למי שמחפש בלימודים בחו"ל הכשרה סוציולוגית אלטרנטיבית, שתשלים את זו שניתנת בארץ, אי אפשר להגיד המטרה שהוא ימצא אותה כאן. אבל למי שמחפש להבין סוציולוגיה יותר טוב, לימודים בחו"ל מאפשרים מרחק ופרספקטיבה שלדעתי הכרחיים לעשייה הסוציולוגית. המפגש האינטימי והאינטנסיבי עם אנשים מכל העולם והאפשרות לראות איך נעשים דברים מחוץ לישראל, גם מבחינת אקדמיה, אבל גם ברמת הבחירות הקולינריות או רמת העניין בהתרחשויות פוליטיות, כמו שהראיתי כאן, או כל נושא אחר שמדגיש את ההבדלים בין התרבויות השונות, מעלה עשרות שאלות סוציולוגיות שלא היו עולות בלי התפאורה הספציפית הזאת.

בנדיקט אנדרסון- דילמה

 

בנדיקט אנדרסון - ההחלטה