מאת: מיכל קראבל-טובי

הכתיבה ל'פקפוק', לירושלים, ועל שדה הגיור הממלכתי בישראל שבו נטועה עבודת הדוקטורט שלי, פוגשת אותי ממרחק של זמן ומקום. באן ארבור1 של אמצע נובמבר, שֵקַר בּה כבר מספיק אך שתדע עוד ימים קרים מאלה (אם להאמין לאיומים אפוקליפטיים של בני המקום), אני פותחת את הדוקטורט כדי לספר ולכתוב עליו משהו. קצת, בקטן; משהו מיקרו-סקופי. בכלל, המשימות שנתבעות מאיתנו אחרי הדוקטורט, אחרי שאספנו והעמדנו וארגנו, הן של פירוק ופרימה וצמצום: לחשוב מקטעים-מקטעים, לכתוב מאמרים, לפלח, לחלק, להתיר את החוטים ולתפור מחדש טקסטים אחרים. בכאב לב, אלו טקסטים שיוליכו, אולי והלוואי, טענות אנליטיות חזקות, אך יתייתמו בהכרח מהעושר המחקרי והאנושי שפגשנו בשדה; ממה, שבין השאר, גרם לנו לרצות מלכתחילה להיות אנתרופולוגים כשנהיה גדולים.     

אני מניחה שאוצר המילים שמשמש אותי כאן כדי לכתוב על הדוקטורט (תפירה ופרימה) נובע ממני החוצה, כמעט בלי לשים לב, כיוון שהוא שימש אותי נכון כל כך בכתיבת הדוקטורט עצמו. לכותרת שלו, "חליפת זהויות: בין המדינה לסובייקט בפרויקט הגיור הממלכתי בישראל", יש מובן כפול. האחד, להתבונן על שדה הגיור כעל מערכת של יחסי חליפין, חליפין של כינון והכרה הדדיים, בין מדינת הלאום היהודית לבין הסובייקט המתגייר (ובדרך כלל, המתגיירת) בתיווכה. כל צד נותן לאחר ומאשרר לעצמו, תוך שימוש באחר, את זהותו היהודית. יחסים אלו לוכדים את שני הצדדים בדינאמיקה של תלות עמוקה, צולבת ומורכבת. סבך התלות ההדדית מותר, או, למעשה, מעובד, אך גם מסתבך עוד יותר, מתוך יחסים דרמטורגיים אשר מבטאים מובן נוסף של הכותרת – להסתכל על הגיור כעל "יחסי חליפה". יחסים אלו, אם להמשיך את השפה הגופמניאנית, משחקים תפקיד, וכרוכים ב-performance, passing, התלבשות, התפשטות, אמון (או לא) ותפירה של הגדרות מצב, ידע בינאישי, ידע ביורוקרטי וזהויות. הדוקטורט הוא טקסט אתנוגראפי על מדינה, וליתר דיוק, על מערכת היחסים שבין המדינה לסובייקט; ועל תהליכים ביו-פוליטיים וביורוקרטיים שבהם קורסות – אך גם רוחשות – ההבחנות שבין הפוליטי לאישי ובין הציבורי לפרטי.

כמובן שלא לטריטוריה הזו כיוונתי מראש, ולמעשה רק זמן רב לתוך עבודת השדה, באחד ממכוני הגיור במרכז הארץ, הבנתי שאני עושה ואכתוב אתנוגרפיה על ושל מדינה. משם המשכתי לזירות מדינתיות מסומנות יותר: לבתי דין רבניים, למקוואות, לטקסטים של מדיניות, לישיבות כנסת ולראיונות עם סוכני גיור, מרביתם ככולם ציונים-דתיים אשר פועלים ומבינים את עצמם כשליחי המדינה (ומנהלים איתה מערכת של יחסי חליפין), ועם מי שפוגשות את המדינה עמוק בחייהן – המתגיירות. במשך שלוש שנים עברתי בין חזיתות ואחורי קלעים שבהם מתנהלת מערכת היחסים הסבוכה הזו: בין מתגיירות לדיינים, בין דיינים למורים ובין פקידי מדינה הנאבקים זה בזה. שומרי הסף של השדה פתחו בפניי את השער לקודש הקודשים של הביורוקרטיה הממלכתית וההלכתית, ובאופן שהוא לעולם אינו מובן מאליו לא הורו לי את הדרך החוצה (טוב, רק פעם אחת...). והמנחים, המורים היקרים שלי, פרופ' תמר אלאור ופרופ' יורם בילו, עזרו לי למצוא את הדרך שלי בתוך השדה ולתוך הכתיבה.

 

וכך אני חותמת את הדוקטורט:

הבדיחה שחזרה על עצמה בגרסאות שונות בין לבין מתגיירות, ושלא הצחיקה איש, התנסחה כשאלה: "מה ייגמר קודם – הגיור שלהן או הדוקטורט שלי?". אני שמחה בשבילן שהגיור שלהן הסתיים מהר משחשבו, ושמחה בשבילי על כך שהדוקטורט דרש כמה שנים של מחשבה וכתיבה. אני משחררת את הטקסט מהמחשב, בידיעה שלטוב ולרע יהיו לו כעת חיים משל עצמו. בשדה הפוליטי הרגיש שעליו ובתוכו הוא נכתב, אין לי ספק שאנשים יקראו בו ויעשו בו כבשלהם. האחריות שלי על הטקסט רק מתחילה, אך על השימוש שייעשה בו אינני יכולה או רוצה לקחת אחריות. במוצהר ובמכוון אני לא מציעה כאן מחקר יישומי ולא תחזיות מדעיות על פרויקט הגיור, ואני מקווה שייקרא – עם כל היומרה ועם כל הצניעות – כסיפור אנתרופולוגי.

ואכן, הטקסט, כמה ראוי אך כמה קשה, חוזר לאנשים אשר עליהם, על גבם, על הפנים שהם מעמידים ועל חייהם הוא נכתב. בחודשים האחרונים אני מחזירה את הטקסט לשדה שלו, ולומדת עוד שיעור על השילוב והמעבר שבין שפות, ובין החיים (האישיים, הציבוריים, הפוליטיים) לאקדמיה. אני לומדת שגירץ, כששלח ב'תיאור גדוש' את קוראיו לחשוב על תרגום, נתן להם כרטיס לכיוון אחד. אך האנתרופולוגיה נדרשת היום גם למהלך בכיוון השני, לתרגום של עולם המונחים האקדמי בפני מי שעליו נכתבה העבודה. כי כוחה האנליטי והמוסרי של אתנוגרפיה נעוץ בו זמנית בקולם של מושאי המחקר ובקולה של החוקרת, והאנתרופולוגית נסמכת על אוצר המילים של השדה המחקרי אך היא קוראת ומשתמשת בו אחרת; כי "לדבר גופמן", ולכתוב על מתגיירות ש"מבצעות הצגה" ועל דיינים ומורים ש"משחקים את ובמשחק הגיור" – גם אם זה משחק החיים ואין עמוק ורציני ממנו להם עצמם ולמדינה שהם מגלמים – וכל זה בתוך שדה שעוסק באמת ובשקרים, ושנמצא בעצמו במרכזו של פנאופטיקון, זה קשה ופוליטי ונפיץ. ומההבנה הזו אין לאן לברוח. ועם כל הרצון שלי, אני לא משוכנעת שהדוקטורט הזה יכול באמת להיקרא כפי שהוא נכתב – כסיפור אנתרופולוגי.

 

1 מקום משכנה של אוניברסיטת מישיגן, שבמכון פרנקל ללימודים מתקדים ביהדות שבו אני עמיתת פוסט-דוקטורט בשנת 2009-2010.

 

אני לוקחת חלק בקבוצת המחקר:  The Culture of Jewish Objects