מאת: אנג'אם חוסיין || סייעה בכתיבה: נגה כספי

 

אני אנג'אם מבית צפאפה בירושלים, סטודנטית ערביה פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית.  בכתבה הזאת אני רוצה לשתף בחוויה האישית שלי כסטודנטית ערבייה שלומדת סוציולוגיה: על הזווית השונה להסתכלות על דברים שעד עכשיו נראו לי ברורים ומובנים מאליהם, על החוויה שלי באוניברסיטה כבת למיעוט לאומי ועל הקשיים איתם אני מתמודדת.

כשהגעתי לאוניברסיטה לא הכרתי אף אחד. כל החברים שלי נסעו ללמוד בירדן, ביר זית ומכללות שונות. אני בטוחה שרבים מרגישים בדידות דומה בתחילת הלימודים. אני חברותית מטבעי ולכן ניסיתי להתחבר עם אנשים באופן כללי, לא לפי דת, אלא פשוט על מנת לדבר עם מישהו. גיליתי שיותר קל לי להתחבר עם הסטודנטים הערבים, ועד היום רוב החברות שלי הן ערביות. יש לי חברים יהודיים, אבל לערבים קל לי יותר להתחבר כי אנו נמצאים באותה סיטואציה, הם דומים לי. אני לא מרגישה זרה בהתנהגות שלי כשאני איתם, ויותר קל לי להזדהות. גם החיים מחוץ לאוניברסיטה הם שונים וזה משליך על החיים בתוך האוניברסיטה. עם החברים הערבים אני מרגישה שווה, יכולה לדבר בשפה שלי.

עם היהודים אני צריכה לשנות את השפה ולהתאים את עצמי אליהם. אני לא מרגישה שזה מפחית מערכי, אלא להיפך. כשאני מדברת בשפה שלהם, אני באה לקראתם. המשמעות היא שאני משכילה ומסוגלת להסתדר בשפה לא שלי. אני גאה בכך, ומצד שני, מופתעת לגלות כמה מעט היהודים יודעים על התרבות שלי. אני מודעת לחגים ולמנהגים שלהם, להרבה היבטים נוספים בתרבותם ואפילו מדברת בשפתם – אך זה חד צדדי. אולי זה חלק מלהיות מיעוט במדינה בה הרוב כופה את עצמו על המיעוט.

אמנם יותר קל להתחבר לערבים, אבל גם חשוב לי להתחבר עם יהודים כי אני מרגישה שזה עוזר לתרבויות להכיר יותר טוב ולהתקרב. החברים היהודים שיש לי דווקא כן מתעניינים בתרבות שלי ובשפה, ואני בעד זה, כי אנחנו חיים זה לצד זה  כל כך הרבה זמן ולהכיר עוזר להתפתח ולהבין.

היציאה לאוניברסיטה היא אולי הצעד הראשון שאני עושה שבו אני באופן ברור יוצאת ממעגל הבית לעולם שבו אני אחראית על עצמי. האוניברסיטה בשבילי היא לא רק תואר, אלא מעבר משלב הבגרות לשלב הבא. אני חושבת שזה כמו החוויה של הצבא בשביל היהודים – לצאת מהמקום המוכר, להכיר את העולם, ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אנשים חדשים. אני מרגישה שבגלל שהיהודים כבר עברו את השלב הזה, אני נראית בעיניהם תמימה וחסרת ניסיון

בסביבה שבה גדלתי למדתי עברית, בתיכון עשיתי בגרות ובקבלתי לאוניברסיטה היה לי פטור מקורס בשפה זו. אולם, באוניברסיטה הרמה הרבה יותר גבוהה, וכיום אני מבינה מה ההבדל בין שפת אם לשפה שנייה. זה בא לידי ביטוי בהערות "ניסוח לא טוב", "משפט ארוך מדי" וכדומה. הקושי מתחדד כשצריך לקרוא מאמר המנוסח בעברית ברמה גבוהה: אני מבינה את המילים אבל מאבדת את הרעיון המרכזי. היהודים לא בהכרח יותר מוכשרים, טובים או חכמים – אבל יש להם את השפה אז יותר קל להם להתבטא ולכתוב. מתסכל אותי שאני מקבלת ציונים נמוכים יותר בגלל שלא הצלחתי להעביר את המסר שלי או שניסחתי את התשובה לא נכון.

אני רואה בשיעורים איך היהודים מספיקים לקרוא, להבין ולסכם ואני לא מספיקה ולא מרגישה שהסיכומים של עצמי מספיק טובים. הפיתרון הוא לבקש סיכומים מהסטודנטים היהודיים. אני תמיד במקום שאני צריכה את העזרה שלהם. יותר קל לבקש עזרה מערבים שהשיגו בעבר את הסיכומים של אותם קורסים. זאת מפני שהם במצב דומה לשלי ואני מרגישה יותר בנוח לבקש מהם. בנוסף, ככה אני לא מרגישה תלויה ביהודים, אלא מוכיחה שאני יכולה להסתדר "בזכות עצמי".

אני לוקחת קורס מיומנויות כתיבה למי ששפת אמם לא עברית. לומדים בו דברים כמו איך לכתוב משפט ופסקה. סטודנטים ששפת אימם כן עברית אפילו לא מתייחסים למיומנויות אלו, כי עבורם זה חלק מובן מאליו מהשפה. אני נהנית בקורס הזה, גם כי הוא עוזר לצמצם את הפער, וגם כי אני פוגשת סטודנטים מרקעים שונים שמתקשים מבחינת השפה ואני מרגישה בין שווים.

אני עובדת בספריה, ויכולה לעזור לסטודנטים ערבים להתמודד עם קשיים בהם גם אני נתקלתי בתחילת הלימודים. משמח אותי שאני יכולה להסביר דברים פשוטים כמו מהם ספרים שמורים וכדומה.

כשאני נתקלת בקשיים שתיארתי, אני פונה ליחידה לתמיכה בסטודנטים ערבים במשרד דיקן הסטודנטים, שם מושיטים יד ובאמת מנסים לעזור בהתמודדות. הם באים לקראתי עם שיעורי תגבור, שאמנם עוזרים אבל גם עולים לי בעוד זמן של שיעורים, השקעה נוספת שהסטודנטים היהודיים לא צריכים להשקיע. דרך נוספת להתמודדות היא פניה למורים בבקשה אישית להתחשבות. יש מרצים שאומרים שהם יאטו את הקצב אך זה לא תמיד קורה בפועל. יש מרצים שמסכימים לתת לנו עותק של המצגת של השיעור, ואני מרגישה שהם מכירים בקושי שלי ומתחשבים בי. הפניה למרצים עוזרת ומעודדת אותי, לא רק בגלל שהם מוצאים דרכים לעזור, אלא עצם העובדה שהם מכירים בבעיה ואומרים שהם מבינים מעודדת אותי ונותנת הרגשה תומכת. אני מקבלת עזרה גם מסטודנטים יהודיים ואני מעריכה את העזרה שלהם בסיכומים ובהסברים של החומר. חלק גדול מהסטודנטים לא מודעים לקשיים שתיארתי ואני רוצה לעורר מודעות לכך ולעודד אותם להושיט יד לחבריהם כשהם יכולים.

בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה אני לומדת איך להסתכל על התרבות שלי בזווית ראיה אחרת, ולהבין את המקור של החוקים והנורמות התרבותיות כמו חלוקה מגדרית, מנהגים, אמונות והפרשנות שהתרבות מעניקה לדברים.

עולמו של כל אדם הוא מה שהתרבות שלו מסבירה לו. לדוגמה, הצורך לשמור על צניעות בלבוש: הסוציולוגיה לימדה אותי שזה לא מה שנכון בהכרח, אלא מה שהתרבות מאפשרת. הלבוש יכול היה, למשל, לבטא אישיות, אבל הוא משמש כדרך להציג את התרבות. דוגמא נוספת היא מאמר שקראנו בקורס מבוא לאנתרופולוגיה1 על איך האישה נתפסת כיותר קשורה לטבע. זה באמת ככה בחברה הערבית, אבל ללמוד את זה גרם לי להבין שזו הבניה חברתית.

בחירות אישיות שלי מושפעות מהכללים של התרבות. בחברה שלי נהוג שבנות עושות תואר ישר אחרי סיום התיכון, בגיל 18-19, כדי שבגיל 22 הן כבר תהיינה מוכנות להינשא. הלימודים נחשבים שלב נורמטיבי לפני חתונה ומשפחה. כך גם הבחירה מה ללמוד – תחום החינוך מאפשר עבודה רגועה ולא דורש הרבה זמן. בחירות כאלו נובעת מהתפקיד המגדרי, מהדרישה להיות יותר זמינה ומוקדשת לבית ולמשפחה.

מתעוררות בי תהיות, אולי אני לא מתחברת לזה? הבחירה האישית שלי יכולה להיות שונה מהאפשרויות שהתרבות מעניקה לי. ראייה כזו של התרבות גורמת לדילמה כי היא מאפשרת להסתכל על הדברים מהצד, ובאור שונה. מי שלא לומד סוציולוגיה לא רואה שכל מה שהוא חושב זה הבנייה חברתית. אולי זה לא מה שייחלת לעצמך אבל את צריכה לעשות את זה כי זו התרבות שלך. הדילמה היא האם לפעול לפי התרבות או לפי הרצונות שלי. בסופו של דבר הלימודים שלי נועדו לרכוש השכלה ולא להעביר ביקורת על התרבות שלי.

אני מאוד גאה בעצמי על האתגרים שאיתם אני מתמודדת באוניברסיטה וגם על הדברים שאני לומדת. שני ההיבטים האלה עושים ממני אדם משכיל וזה מאוד חשוב עבורי: להיות אישה ערביה משכילה זה דבר עצום בעיניי. אני מקווה להמשיך ולהתקדם, ולרכוש כמה שיותר מיומנויות חברתיות ואקדמיות, והכי חשוב – להמשיך ולהחזיק מעמד באוניברסיטה שנחשבת בין הטובות בארץ. אני מקווה להתמודד בהצלחה גם עם הקשיים וגם מבחינה חברתית, שארחיב את מעגל ההיכרויות עם סטודנטים מרקעים שונים. מה שבטוח, אני מקווה לראות גם יהודים שמוכנים להיפתח ולהכיר סטודנטים ערבים.

 

1 אורטנר, שרי. 2007. "האם היחס בין הנשי לגברי הוא כמו היחס שבין טבע לתרבות?" בתוך: ניצה ינאי ואחרים (עורכים) "דרכים לחשיבה פמיניסטית, מקראה". רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 25-45.

 

אנג'אם חוסיין היא סטודנטית שנה ב' בתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובביה"ס חינוך.