מאת: חן עוזרי

עימות העכשווי בין ארצות הברית של אמריקה לבין הפדרציה הרוסית, לאור ההתפתחויות הפוליטיות באוקראינה שלאחר הפיכת ה"אברומידאן", מעלה כמה שאלות חשובות הנוגעות להבדלים התרבותיים בין שתי המעצמות הללו:

האמנם זכר המלחמה הקרה עודנו טרי בציבוריות האמריקנית, עד כדי כך שדעת הקהל בארה"ב מורגלת לזהות את רוסיה כ"איום"? האם, חרף סדרי העולם המשתנים, מתקשה רוסיה לזנוח את אותה גישה אימפריאלית כוחנית, שדומה ותמיד היוותה אבן פינה חשובה ביחסיה בני מאות השנים עם שכנותיה? (הערה של חן: כן, זה משפט שיפוטי, אבל שיניתי מברוטלית לצרכי סמנטיקה. אפשר להגיד את אותו המשפט לפעמים גם על בריטניה ועל מדינות אחרות אבל הן לא בדיון כאן).

האם- לאור הבדלי השפה, התרבות והמסורת הפוליטית בין המעצמות- ניתן לקבוע כי בעולמנו שמור לארה"ב דוברת האנגלית יתרון דיפלומטי מובנה על פני מעצמה כמו רוסיה, דבר אשר מאפשר לה לגבש חזית גלובלית רב-לאומית להשגת מטרותיה בקלות יחסית? (ולעניין זה- כתבתי מגיליון 47 של 'פקפוק', שעסקה במגבלות "העוצמה הרכה" של רוסיה, כפי שזו משתקפת בדפוסי השימוש בשפה הרוסית ברחבי אוקראינה).

 דבר אחד ברור: הממשל האמריקני ידע מבעוד מועד על הכוונה הרוסית לפלוש לחצי האי קרים, וביקש לסכל אותה בכל אמצעי שעמד לרשותו. לא בכדי פרסמה מחלקת המדינה יומיים לפני הפלישה הודעה מפורשת לפיה "פעולה צבאית של רוסיה באוקראינה תהיה טעות". מה גם שפלישה רוסית לאוקראינה היא אמנם בגדר "שבירת כלים" דיפלומטית בעידן הנוכחי, אך כמוזכר היא אינה צעד חסר תקדים, לאור ההיסטוריה הרוסית באזור בימי שלטון הצארים וברית המועצות.

 נוסף על כך, הרי שמאחורי חזות של שיתוף פעולה גובר בין שתי המדינות, התגלעו גם חילוקי דעות פומביים משמעותיים ביניהן (דוגמאות מהתקופה האחרונה כוללות את ביקורתה של מזכירת המדינה הקודמת, הילארי קלינטון, שכוונה ישירות אל פוטין והאשימה אותו בדיכוי האופוזיציה בארצו במהלך מסע הבחירות האחרון שלו, כמו גם דבריה של שגרירת ארה"ב לאו"ם לפיה ארצה "נגעלת" מהתמיכה הרוסית במשטר אסד בסוריה ואת ההחלטה הרוסית להעניק מקלט מדיני למדליף אדוארד סנאודן, המבוקש בארה"ב באשמת ריגול).

 הטון המתנגח, אם כן, היה גלוי על פני השטח עוד לפני שהתפתח העימות הנוכחי. הממשל האמריקני סבור מזה זמן שההנהגה הרוסית מצויה "בצד השגוי של ההיסטוריה", משטרו של פוטין מנגד התריע בחריפות לא אחת מפני כל ניסיון אמריקני "להתערב בענייננו הפנימיים".

 במסמך זה אני מבקש להתמקד בבחינת תדמיתם הציבורית של שני הנשיאים- אובמה ופוטין.  מדובר בשני מנהיגים כריזמטיים שעלו לשלטון בתמיכת ההמונים. אחד ההסברים האפשריים לפופולריות של כל אחד מהם בקרב קהלים נרחבים נוגע לכך שהם מפגינים תכונות אופי המזוהות עם אידיאלים של גבריות- ואגב כך ממחישים לעינינו הבדלים ניכרים בין תפישת הגבריות הרווחת ברוסיה לזו המקובלת בארה"ב בימינו.

מקס ובר, הגם שלא עסק ישירות בהבניית נורמות מגדריות, התייחס לאופן בו תרבויות שונות מבנות לעצמן "טיפוסים אידיאלים" המגלמים בתוכם סט התנהגות ההולם מוסד חברתי מסוים. הן במקרה הרוסי, הן בזה האמריקני- דומה ומוסד המנהיגות הפוליטית עדיין מזוהה עם סט התנהגות גברי במובהק. יחד עם זאת, הרי שמדובר בביטויים שונים בתכלית לאותה "גבריות". להלן אסקור את התנהלותם של שני הגברים-מנהיגים הללו בארבע זירות משמעותיות: התא המשפחתי, יחסים בין-אישיים, הפעלת כוח צבאי והיחס ללהט"ב. 

 

"כשאנחנו יושבים סביב השולחן לארוחת הערב, יש להן מודעות מסוימת למה שקורה מסביב. יש לנו שיחות נהדרות, אבל זה לרוב על היסטוריה יותר מאשר התרחשויות עכשוויות".

(אובמה מדבר על בנותיו בראיון לCNN, 1 בפברואר 2014)

"בנותיו של פוטין למדו באוניברסיטה תחת שמות בדויים" […] "אפילו כעת, לא ידוע אם הן חיות ברוסיה או מחוץ לה, ובמה הן עוסקות". (ניו יורק טיימס, 7 במאי 2012)

 

המסורת האמריקנית בדבר הצגתה של "המשפחה הנשיאותית" לעיני כל בעידן תקשורת ההמונים לא פסחה על ברק אובמה. רעייתו מישל, כמו גם שתי בנותיו סשה ומאליה- כולן משתתפות דרך קבע בכינוסים פוליטיים, נוטלות חלק פעיל בקמפיינים תקשורתיים ומרבות להופיע בפומבי לצד הנשיא.

פוטין, לעומת זאת, גדל בברית המועצות ושירת  את מנגנוני הביטחון שלה עד להתפרקותה. הוא נותר נאמן למסורת הסובייטית הרואה בתא המשפחתי, כמו גם ביחסי אישות מונוגמיים בכלל, דבר מביש למדי- בחינת "רע הכרחי" שהוא תוצר החברה הבורגנית המשוקצת. במשך מרבית שנות קיומה ביקשה ברה"מ לקעקע את התא המשפחתי, כמו גם את הספירה הפרטית בכלל, לטובת יצירת מרחב ציבורי סוציאליסטי אחיד- הדבר ניכר במדיניות הדיור והשיכון שלה, ביחס לחגים ומועדים, במערכת החינוך ובעולם התעסוקה (הדים להשפעה סובייטית שכזו ניתן למצוא גם בהיסטוריה שלנו- ראו מחקרה של טלמון בנוגע למשפחות בקיבוצים[1], כמו גם מחקרה של ששון- לוי בנוגע למשפחות חיילים המשרתים בצה"ל[2]. מקובל להתייחס לממסד הישראלי בימינו כנוהה אחר נורמות אמריקניות. זה לא תמיד היה ככה).

בהתאם לכך, התקשורת הקרמלינית נמנעה במכוון מלהציג את הנשיא לצד רעייתו ובנותיו, שמעט ידוע אודותיהן. שותפו של פוטין להנהגה, ראש הממשלה דמיטרי מדבדב, זכה אף הוא לטיפול דומה. בעוד שהמשבר האחרון בחיי הנישואין של אובמה סוקר בהרחבה בתקשורת האמריקנית והעולמית, הרי שגירושיו של פוטין מאשתו בקיץ נמסרו לאומה תוך הופעה לקונית בטלוויזיה הממלכתית.

 

"[…] רגע אחרי שנתניהו הסיר את ז’קטו כדי להידמות לאומבה החתיך והצנום. אוף, כמה גברים ישראלים בגילו של אובמה ראיתם עם גוף כזה". (דבורית שרגל, 21 במרץ 2013)

"הסתכלתי לו בעיניים. התרשמתי שהוא מאוד ישיר ואמין. היה לנו דיאלוג טוב" […] "אדם שמחויב עמוקות לארצו".

(ג'ורג' בוש הבן על הנשיא פוטין, 16 ביוני 2001)

 

פוטין הוא סוכן קג"ב בהכשרתו. אובמה עבד במשך תקופה כרכז קהילתי ולאחר מכן הוכשר לעריכת דין. הנשיא האמריקני מגיע מן "החברה האזרחית" ומכיר בחשיבותם של יחסים בין-אישיים בזירה הפוליטית. פוטין, לעומת זאת, רגיל "לסגור דילים" במחשכים, הרחק מעין הציבור. נטייתו זו של הנשיא הרוסי לפעול בסתר, מבלי להיות נתון לשיקולי דעת קהל, היא שמקנה לו תדמית אניגמטית משהו של גבר רב-מעללים, המסוגל לחולל שינויים כבירים כבהינד עפעף. 

אובמה נתפס גם הוא כרב-מעללים ובלתי צפוי לעיתים, אך באורח שונה. הוא ידוע ביכולת האילתור שלו, שמוסיפה נופך ספונטני ואותנטי להופעותיו בציבור: כך, למשל, הוא מחסל זבוב טורדני בשעת ראיון, מגיב בשפת הסימנים למחווה מצד סטודנט אילם, ואפילו מתמודד עם הטרדה מינית בוטה מצד תמהונית.

למרות חזותו הקשוחה והמוקפדת של פוטין- קשה לדמיין אותו מתמודד עם "התקלות" דומות בזמן אמת, מבלי שיאבד את קור רוחו. הנשיא הרוסי, כך נדמה, אינו משאיר דבר ליד המקרה- כך גם התמונות המתפרסמות ממסעות הציד שלו ערוכות לעילא ולעיתן אף מבוימות ממש. בחשבון הסופי, אובמה מתעקש לשדר "אותנטיות" בהופעותיו, גם אם הדבר עולה לו במחיר הצגתו כחלש או בלתי-החלטי לעיתים. על פוטין, מנגד, ניתן לאמר את ההפך הגמור: הוא מקריב אף את האתונטיות על מזב הפגנת השליטה.

 

"רוסיה לא מנהלת משא ומתן עם טרורסיטים, היא מחסלת אותם". (ולדימיר פוטין, 6 בפברואר 2004)

"טרור הוא טקטיקה. אנחנו לא נלחמים בטרורסיטים. אנחנו נלחמים באנשים המעורבים בטרור, אך יש להם מלאי של רציונלים ותירוצים לכך". (ברק אובמה, נובמבר 2004)

 

העימות בין שני המנהיגים ממחיש היטב את התהום הפעורה ביניהם בשאלת הפעלת כוח צבאי. במשך 14 שנות כהונתו בהנהגת המדינה, שם פוטין דגש על התעצמות צבאית ככלי אסטרטגי להגשמת יעדים פוליטיים אזוריים. רוסיה לא היססה לפתוח במערכה נוספת בצ'צ'ניה, לדכא מרידות בדגסטן ולפלוש לגאורגיה ולאוקראינה בניסיון להלך איימים על ממשלותיהן לבל יפגעו באינטרסים רוסיים באזור. פוטין התעמת באופן אישי עם הממשל האמריקני נוכח הכוונה להציב מערכות הגנה אנטי-בלסיטיות מתוצרת אמריקה על מדינות באיחוד האירופי, בטענה שצעד זה מהווה "הפרה חד  צדדית של הסטטוס קוו" ועל כן חובה לתאם אותו מול רוסיה.    מידת ההצלחה של פעולות אלה מוטלת בספק לטווח הארוך. פוטין אומנם זוכה לתמיכה ציברית מבית על "העוצמה" שהוא מפגין כלפי חוץ, אך דעת הקהל בדמוקרטיות השכנות הופכת חשדנית ועוינת יותר ויותר כלפי רוסיה. אובמה ידוע בסלידתו משימוש בכוח צבאי ישיר- על אחת כמה וכמה בהשוואה לקודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש הבן. בתקופת כהונתו נמנעה ארה"ב במוצהר מהתערבות צבאית בסוריה ובאיראן וצמצמה את היקף כוחותיה בעיראק ואפגניסטן. גם במשבר דנן על אדמת אוקראינה- נראה כי אובמה רואה בכל פעולה צבאית שהיא מוצא אחרון, ומבכר "מלחמה כלכלית" ישירה מול רוסיה באמצעות אכיפתן של סנקציות נגדה, בתיאום עם מדינות אירופה.

הבדלי מדיניות אלה הולמים גם תדמיתם האישית של שני המנהיגים: פוטין, המרבה לתעד את עצמו במסעות ציד ורכיבה על סוסים, מצטייר כ"מאצ'ו" סמכותי. אובמה, הידוע בהופעתו האלגנטית והמפויסת, מבטא בעיני רבים את טיפוס ה"מטרוסקסואל" האורבני.

 

"עשירים, עניים, דמוקרטים, רפובליקנים, לבנים, היספנים, הומואים, צעירים ומבוגרים. היינו ותמיד נהיה ארצות הברית של אמריקה". (ברק אובמה בנאום הניצחון לאחר בחירות 2008)

"אנשים בעלי נטייה מינית לא-מסורתית אינם מופלים בשום אופן" […] "החוק החדש נגד תעמולה אינו פוגע בזכויותיהם".  (ולדימיר פוטין, 4 בספטמבר 2013)

 

אובמה הוא הנשיא השחור הראשון במדינה בעלת מסורת דמוקרטית המתאפיינת בחברה רב-אתנית ורב-תרבותית. ארה"ב היא מולדת המאבק הלהט"בי המאורגן להכרה ושיוויון, שהתעורר במקביל לעלייתה של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח- אשר שמה לה למטרה את ביטול האפלייה הגזעית. חרף העובדה שלהט"ב נחשבו ל"סוטים" וסבלו אפלייה ממושכת במרבית החברות ההיסטוריות, לא קמה אף התארגנות להט"בית פעילה לצורך מאבק ציבורי קודם לזו של אירועי סטונוול בניו יורק של 1969. במאי 2012 האחרון אף אישרר הנשיא האמריקני בפומבי את תמיכתו בנישואים חד מיניים

האליטה השלטונית ברוסיה של ימינו מושפעת בעיקרה מאידיאלים פוסט-סובייטים מחד, ומערכיה של הכנסייה האורתודוקסית מאידך. הדרישה הגוברת להכרה במיעוטים מיניים נתפשת, בשני המקרים, כ"גחמה מערבית" דקדנטית המערערת על הסדר החברתי המסורתי. גל החקיקה ההומופובי האחרון ברוסיה, המבקש להדיר מופעים של "מיניות בלתי מסורתית" מן המרחב הציבורי, התהווה במקביל להתגברותם של רגשות אנטי-אמריקניים בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית.

לסיכום, זה עדיין עולם של גברים ללא ספק. אבל לפחות שני טיפוסי גבריות מתמודדים כרגע על התואר "מר עולם". האם תתקבל הכרעה ברורה לצידו של אחד מהם? והאם בכוחה של הכרעה שכזו להשפיע לא רק על הגיאו-פוליטיקה הגלובלית, אלא גם על הנורמות המגדריות הרווחות במדינות השונות? נחיה ונראה.

 

---

[1] גרבר-תלמון, יונינה (1970).  יחיד וחברה בקיבוץ: מחקרים סוציולוגיים. הוצאת ספרים ע" ש י" ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

[2] ששון לוי, אורנה (2006). זהויות במדים. הוצאת ספרים ע" ש י" ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.‎