check
על אנטישמיות, גרמניות, יהודיות וחיים | פקפוק

על אנטישמיות, גרמניות, יהודיות וחיים

מאת: ניר רותם

אדורנו והורקהיימר (1993) עוסקים באנטישמיות ופורטים את מרכיביה על רקע המודרנה והפשיזם. להבנתי, עיסוק זה באנטישמיות נוטה להבליט צד אחד, דהיינו האנטישמי, ונוטה להתעלם מהצד השני במשוואה–היהודים. מכאן שהקול השקט, קולם של היהודים, שהדיון באנטישמיות מתעלם ממנו, הוא שמושך אותי, ואנסה לבדוק כיצד האנטישמיות והמודרנה סייעו דווקא להגברת הרצון היהודי לחיבור בינם לגרמנים, בזמן שאותם גורמים עצמם הובילו את הגרמנים לכיוון של השמדת היהודים.

כדי לעשות זאת, אני רוצה להתמקד בנקודת ההשקפה הבסיסית בנוגע לאחר, אותו "אחר" שהתוו גיאורג הגל, אדמונד הוסרל, עמנואל לוינס, אדוארד סעיד ואחרים. אחר זה, או תחושת האחרות (otherness), מהווים תפקיד מפתח בהגדרת העצמי, ומתפתח כחלק מתהליך ריאקציוני מהמפגש עם השונה. באמצעות הגדרת האחר אני מגדיר את עצמי, ובד בבד אני מגדיר את האחר כפי שאינני אני (כפי שאני רוצה לראות את עצמי).

ראשית, אתחיל בגרמנים. אם נבחן מאות שנות אנטישמיות וכן את מערך התעמולה הנאצי, נוכל לראות שהאנטישמיות כתפיסה רואה את היהודים על בסיס בינארי; על היהודי מושלכות כול התכונות השליליות, כדי לציירו כאנטיתזה המושלם ללא-יהודי עד לשלילת האדם שבו, הרוע מהסוג שמציגה ארנדט (Arendt 1948). במקביל, לפי התאוריה של גד יאיר, הגרמנים עצמם סובלים מפיצול, מתחושת נפילה מגן עדן ומסלידה מהמודרנה. רגשות אלו, הנעוצים עמוק בקולקטיב הגרמני, הובילו לנקודה ששטרן מתאר:

 

"[They] Sought to destroy the despised present in order to recapture an idealized past in an imaginary future" (Stern, 1974 XVI)

 

הוגי המהפכה השמרנית, זרם הגות גרמני שהשפיע על החשיבה הנציונל-סוציאליסטית, תפסו את המודרנה כנפילה, כנסיגה, ומכאן שהסתכלו אחורה על העבר, התרפקו עליו ושאפו לברואו מחדש. היות שהיהודי מצויר כאנטיתזה ללא-יהודי, אפשר להתוות את הקישור שבין היהודי והמודרנה, שניהם מזווגים יחדיו אל אותו קוטב ניגודי הניצב אל מול הגרמני. אני מודע לפרדוקס שמוצג כאן על רקע תאוריית "פרויקט המערביות" שהציגה עזיזה כזום (1999). פרדוקס זה נובע מכך שדמות הגרמני שאני מתייחס אליה היא דמות הגרמני הרומנטי, הסובל מהפיצול והחווה את הנפילה התמידית, ואילו כזום רואה לנגד עיניה את דמות הגרמני "הנאור" ללא עיסוק ברעיון הפיצול האינהרנטי לנפש הגרמנית. לגרמני המאמץ את המודרנה ואת עקרונות הנאורות, ושאליו, לפי כזום, היהודים שואפים להידמות יש, אם כן, שני מודלים של גרמנים: האחד רומנטי והשני מודרני. ובכן, מה יכול להיות יותר מפוצל מכך? נוסף על כך, יהודים וגרמנים מהסוג השני, ה"מודרני", יושמו יחדיו במחנות ריכוז, עדות למי שיצא וידו על העליונה במאבק הפנים גרמני. לפיכך, היהודים שימשו אספקלריה הפוכה בעבור הגרמני, שהקרינה הן את המציאות המודרנית השנואה, הן את בבואת פניו שלו.

זימל (Simmel 1950) דיבר על הזר ועל אי-יכולתו להשיל את זרותו, ואילו במקרה הזה, האנטישמי נרתע דווקא מכיוון שהוא מזהה את הקרבה, רואה את גודל הדמיון בינו ובין היהודי, ופועל בקיצוניות כדי להעצים ולבסס את הפער ביניהם. על כן, ככל שתפיסת הטבעיות והכפר מתחזקת בקרב הגרמני והוא עוטה עצמו לבן, כך הולך ומשחיר דימוי היהודי בעיניו.

נוסף על הניסיון להבין את נקודת מבטו של האנטישימי, ברצוני להציג את סיפורה של משפחתי ולהמשיך ממנו (משקל הדילוג ולא המעגל או הליניאריות יכתיב את הטון). תמיד הפליא אותי הדבר, שסבתי, ילידת תל עדשים, למדה גרמנית כדי לדבר עם חמיה ועם חמותה, הורי סבי, אשר עלו מווינה ערב מלחמת העולם השנייה. כיצד יכלו הם להמשיך ולדבוק בשפה הגרמנית בצורה חזקה שכזאת, עד אשר כלתם נאלצה ללמד עצמה שפה זו כדי לדבר עמם, וזאת במיוחד לנוכח הנסיבות שבשלן עזבו את אוסטריה? תשובה מהם מעולם לא קיבלתי, אך ברצוני להציג תאוריה דווקא מעולם הפנומנולוגיה, ואותה אנסה לפתח לכדי סוג של הסבר, כדי לבאר את הבלתי מתקבל על הדעת.

 

"גופי הוא דבר מן הדברים. הוא אחד מהם, אחוז ברקמת העולם, ולכידותו היא לכידות של דבר" (מרלו-פונטי, עמ' 36).

"The great man regards Heaven and Earth and the myriad things as one body", Wang Yang-ming, Inquiry on the great Learning

 

רעיונות אלו מיועדים לנסות ולתאר מארג יחסים שבהם האדם שזור באופן בלתי נפרד בעולם; כיצד האדם הוא מן העולם, העולם הוא מן האדם, וכל הדברים כולם יוצרים גוף אחד. זוהי תפיסה שונה מאוד מהדואליזם הקרטזיאני, אשר שולט ביד רמה על החשיבה המערבית המקובלת (Leder 1990). אבל כיצד עוד אפשר להסביר את השיזור היהודי-גרמני? הגרמני דוחק ובונה את הקיטוב, ואילו היהודי מחפש להתקרב, להיטמע, להיות גרמני יותר מהגרמני[1]. וכיצד יכול אדם להסביר לעצמו את ביצועה של פעולה זו, ללא אימוץ השקפה דומה לזו אשר הצגתי כאן? ייתכן שדווקא מתוך תחושת הזרות שמציג זימל (Simmel 1950), עלה בידי היהודי הצורך למחוק את ההבדלים, לברור מסבך האמונות את אותה אמונה אשר תאפשר לו לגשר על הפער. אם אני כאדם יחיד חוט אנושי אחד מהאריג העולמי, הרי אנשים אחרים הם חוטים אחרים באותו אריג, ומכאן שכולנו שזורים, דומים, לוקחים חלק באותה מהות, בנויים מאותו גוף. אם נבחן גם את רעיון הבסיס של תאוריית "פרויקט המערביות" שהציגה כזום (1999), נוכל להניח שקבוצת ההתייחסות, אותה יחידה חברתית שאליה התגבש הרצון להשתזר, הייתה הגרמנית ולא אחרת. מובן שזהו רק תרגיל תאורטי, ניסיוני, שלי להבין, לצמצם את הפער ביני ובין משפחתי ואחרים במצבם, כפי שאולי ניסו אף הם לצמצם את הפער שבינם ובין הגרמנים.

אם כן, בעוד היהודים במגעם עם המודרנה מאמצים אותה ומתבוללים כדי לפעול כפי יכולתם למען ביטול הפער, כלומר צועדים קדימה לחיק הקדמה, המודרנה משפיעה השפעה הפוכה על הגרמנים. הרי אלה שואפים לשוב אחורה, אל הטבעי, הכפרי, וחוששים מהמודרנה המייצגת, כמו היהודים, את שורש כל הרע. מה הולם הוא הציטוט הזה:

 

"האנטישמים עוסקים בהגשמתו של השלילי המוחלט שלהם בכוחותיהם-הם. הם הופכים את העולם לתופת, אשר בה דימו עצמם שרויים מאז ומעולם." (אדורנו והורקהיימר 1993, עמ' 305).

 

לא רק שברצונם לחזור לעבר המיתי באמצעות השתחררות מההווה האיום, הם גם מוכרחים לנטוע את אותו עבר כה רחוק ולהעצים את התופת שסביבם, כדי לחזק קוטביות זו ולבסס את טענתם. וכך, בעוד היהודים פועלים (בצורה אקטיבית ומחשבתית) למען צמצום הפער, כלומר נמצאים במגמת עלייה ("התקדמות" לכאורה), הגרמנים עומדים בנקודת שיא, ומדרון לפניהם.

מבעית בעיניי כיצד אותו כוח מרומם קבוצה אחת, ומנמיך את האחרת. כיצד האחד מרחיק, והשני מקרב; זה רוצח, וזה…מבט נוגה בעיניו.

"להשקפתי יש שלוש גישות אפשריות כלפי החיים האבסורדיים האלה. הראשונה היא גישת ההמון, ההוי פולוי, שפשוט מסרבים לראות שהחיים הם בדיחה. הם לא צוחקים ממנה אלא עובדים, צוברים, לועסים, מפרישים, נואפים, מתרבים, מזדקנים ומתים כמו שוורים רתומים לעול, שוטים במותם כמו בחייהם. אלה הם הרוב המכריע. אחר-כך ישנם אלה, כמוני, שיודעים שהחיים הם בדיחה ומעיזים לצחוק ממנה…ולבסוף ישנם אלה…שיודעים שהחיים הם בדיחה אבל סובלים ממנה." (ליטל 2008, עמ' 278).

אולי חלוקה זו תאפשר להבין את פשר אותו מבט. מבט של חוסר הבנה, מבט של צחוק, או מבט של סבל, במותם כמו בחייהם. את הוריו של סבי לא פגשתי מעולם, ואינני בטוח שעתה אני מבין אותם יותר, אך את עצמי אבחר למקם בין חברי הקבוצה השלישית, סובל מן ההלצה המרה של החיים. אך אולי סבל זה הואהוא אשר מדרבן לעשייה, לראיית הרוע, השוני, הצד השני אשר מנסה להתרחק, ודווקא מתוך הבנת האבסורד עולה לו הרצון לפעול, מפנישאכפת, מפני שאחרת איאפשר.

מסה זו מוקדשת למתים ולחיים כאחד

 

"שלום או לא, כבר מאוחר מדי, כך או כך זו תבוסה. אין מה לעשות, תשמעו לי, העניין סגור. לגבינו, זו תבוסה."

סולפאר זקף את ראשו וסקר את האיש שאמר את דברו.

"ואני," השיב לו, "אני טוען שזה ניצחון".

השתיין הסתכל בו ומשך בכתפיו.

"ומדוע זה ניצחון?"

סולפאר הנבוך חכך בדעתו רגע-קט, כי לא מצא בפיו לאלתר את המלים שתוכלנה להביע את אושרו הפראי. ואף בלא שיהיה מודע לגדלותה נוראת-ההוד של הודאתו, השיב חד וחלק:

"אני חושב שזה ניצחון, מפני שאני יצאתי מזה בחיים." (דורז'לס 1985: 253).

 

הערה: אני מודע לבעיה הנעוצה ביצירת חיבור בין אנטישמיות לנאציזם, מפני שהשניים לא בהכרח שווים או חופפים. איחדתי אותם מטעמי נוחות ורצון להתמקד, וכן על סמך התייחסותם של אדורנו והורקהיימר כפי שמופיעה בציטוט לעיל.

 

ביבליוגרפיה:

אדורנו, תיאודור ו. ומקס הורקהיימר, 1993. "יסודות האנטישמיות וגבולות הנאורות", עמ' 279-313 בתוך ת.ו. אדורנו ומ. הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט. בני ברק: פועלים.

דורז'לס, רולן. 1985. צלבי העץ. תל-אביב: ספרית מעריב.

כזום עזיזה. 1999. "תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית…", סוציולוגיה ישראלית א(2): 385-428.

ליטל, ג'ונתן. 2008. נוטות החסד. אור-יהודה: כנרת, זמורה-ביתן.

מרלו-פונטי, מוריס. 2004. העין והרוח. תל-אביב: רסלינג.

Arendt, Hanna (1948). The concentration camps. Partisan review, Vol. XV (7):743 763.

Leder, Drew. 1990. The Absent Body. Chicago & London: The University of Chicago Press.

Stern, Fritz R. 1974. The politics of cultural despair: a study in the rise of the Germanic ideology.Berkeley : University of California Press.

Simmel, Georg, 1950. The Sociology of Georg Simmel, edited by Kurt Wolff. Glencoe, Ill.: Free Press. “The stranger” Pp. 402-408.


[1]ראה פרויקט המערביות על פי כזום (1999)