מאת: שי דרומי

מאמר שפורסם ב-1974 בכתב העת American Ethnologist, אחד מכתבי העת המובילים באנתרופולוגיה, מפרט לפרטי פרטים את מנהגי הנישואין של שבט הסו שבאוגנדה. באותו גיליון מופיע מאמר ובו עבודת שדה בקהילה יוונית-אמריקאית ומאמר נוסף המתאר בפרוטרוט עבודתם של מרפאים שבטיים מסורתיים. השוואת הגיליון ההוא לגיליון אחר, מ-2005, עשויה ליצור רושם שמדובר בשני כתבי עת שונים. עבודת השדה קיימת אמנם במאמרים משני הגיליונות, אך האופי שבו היא מוצגת שונה לחלוטין. בשלושת המאמרים מ-1974 סובב הטקסט סביב עבודת השדה עצמה. במאמרים שפורסמו ב-2005 מתוארת עבודת השדה בקצרה וחלק ניכר מהטקסט עוסק בתובנות התיאורטיות של החוקר, בקונטקסט ההיסטורי של התופעה הנחקרת, או בסיפורו האישי של החוקר בשדה המחקר. לדוגמא, חלק נכבד מהמאמר העוסק בשימוש בקלטות אודיו בתימן עוסק בהיסטוריה של הפצת השירה במדינה וחלק אחר עוסק בחוויית החוקרת בשדה וכתוב בגוף ראשון.

מה קרה לאתנוגרפיה בשלושים שנים אלו? כיצד השתנה מיקומה באנתרופולוגיה? ד"ר נורית שטדלר ופרופ' תמר אלאור מנסות להסביר.

ד"ר נורית שטדלר מצביעה על שני ספרים הממחישים את השינוי שחל במיקומה של האתנוגרפיה בפרסומים האנתרופולוגיים. האחד, ספרו של וינסנט קרפנזנו Tuhami: A Portrait of a Moroccan, שפורסם לראשונה ב- 1980 ובו מחקר על רצף מרוקאי המאמין שהוא נשוי לשדה, והאחר, ספרה של סבה מחמוד Politics of Piety: The Islamic Revival and the Feminist Subject, יצא לאור בשנת 2005 ומתאר את ההתחדשות הדתית המתרחשת בשנים האחרונות בקרב נשים מצריות מוסלמיות. ההבדל בתפיסת האנתרופולוגיה התרבותית את תפקידה ניכר כבר משמות הספרים. בתקופה שאחרי משבר הייצוג, מעטים הם האנתרופולוגים אשר יקראו לספר על שם הדמות אותה הם מתארים. כמו כן, מעטים ינסו לאפיין את "דיוקנו של המרוקאי". הדבר ייתפס כיומרני ופזיז. שם ספרה של סבה מחמוד מדגים את האופנה בדיסציפלינה כיום, בכך שהוא מתמקד בשאלה התיאורטית, ומרחיק את התופעה האמפירית לתת הכותרת. גם תת-הכותרת אינה מתיימרת לצייר בפנינו דיוקן העולה מהאתנוגרפיה, אלא מתייחסת לשתי תופעות רחבות: תחייה מחודשת איסלאמית וסובייקט פמיניסטי.

העיסוק בסוגיות תיאורטיות, ההתמקדות במושגים ולא באינפורמנטים והקטנת חשיבותם של התיאורים האתנוגרפיים, מאפיינים לא רק את שמות הכותרים המתפרסמים בשנים האחרונות, אלא גם את תוכנם. האתנוגרפיה קיימת, אך מקומה בכתיבה קטן.

ד"ר שטדלר טוענת שהתופעה בולטת יותר בכתבי העת מאשר בספרים. חוקרים רבים ממשיכים לפרסם אתנוגראפיות בספרים. התובנות התיאורטיות העולות מאתנוגראפיות אלו מפורסמות בתור מאמרים. כך, יכולה אתנוגרפיה להניב ספר ושלושה או ארבעה מאמרים תיאורטיים ואולם גם חלוקה זו מתערערת כאשר האתנוגראפיות בספרים הולכות והופכות לדלות יותר עם השנים.

 התחום בו ממשיכה האתנוגרפיה לפרוח הוא באנתרופולוגיה הויזואלית, המשתמשת בצילום ובהסרטה לצורך תיעוד שדה המחקר. חוקרים לעתים מפרסמים מוציאים לאור, מלבד פרסומיהם המילוליים, ספרי תצלומים או סרטים תיעודיים המהווים חלק משלים לכתיבתם. קיימים גם כתבי עת, כדוגמת כתב העת Ethnology, המתמחים באנתרופולוגיה קלאסית ומאפשרים לפרסם בהן אתנוגראפיות ארוכות

עבודת שדה, מתודולוגיה נכחדת ?

פרופ' תמר אלאור מסכימה גם היא שאכן חל שינוי ביחסה של הדיסציפלינה לאתנוגרפיה  ומדגישה שהשינוי הוא בכתיבה, ולא בעבודת השדה עצמה. הדגש עבר, לדבריה, מתיאור של מה שמתרחש בשדה לתיאור של התובנות של האנתרופולוגית לגבי השדה. "האתנוגרפיה עצמה עדיין מתבצעת", היא מדגישה.

פרופ' אלאור מציעה לקשור זאת למשבר הייצוג. אם עד שנות השמונים ניתן היה לדבר על ייצוג מהימן של השדה, הרי שתקופת משבר הייצוג שמטה את הקרקע מתחת להנחות היסוד של הדיסציפלינה. כחלק מהיחלצותה של האנתרופולוגיה ממשבר זה התפתח דגש על תיאוריות ופיתוחים תיאורטיים. הדבר הפך לאופנתי ומקובל, הן בכתבי עת והן בספרים, אשר גם בהם התיאורים הפכו לדלים. כמו אופנות אחרות, מאמינה אלאור, יתכן מאד שאופנה זו תחלוף והדגש יחזור, במרוצת השנים, אל התיאור האתנוגראפי.

שטדלר ואלאור טוענות למעשה שתיהן כי האתנוגרפיה חיה וקיימת. הדרכים לבטאה השתנו, אך העבודה עצמה, שהיוותה את עמוד השדרה של האנתרופולוגיה התרבותית במשך עשורים רבים, נותרה גולת הכותרת של הדיסציפלינה.

 

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.