מאת: ד"ר עמליה סער

כאנתרופולוגית שצריכה לשרוד ולהתקיים בטריטוריה אקדמית משותפת עם דיסציפלינות פוזיטיביסטיות, אני יכולה להעיד על הנזק האדיר הטמון בהשתה של מדדים כמותניים, הלקוחים מעולם המושגים של כלכלה ניאו ליברלית, למצוינות ולחדשנות אינטלקטואלית. לפני אוניברסיטה אלטרנטיבית, אני קוראת לכולנו להתגייס לשנות את הקריטריונים באוניברסיטאות הקיימות, ולא לתת לשיח התועלת הכלכלית להרוס כל חלקה טובה.

כמו בבורסה, גם באקדמיה יש היום חברות דירוג אשראי. אחת החזקות והמשפיעות ביותר היא ה-ISI Web of Science, עם האינדקס המכונה Journal Citation Report. חוץ מיוקרה מפוקפקת, דירוג האשראי (או בכינויו הספציפי-לתחום "מדד ה-Impact Factor") מקנה כסף, כך בפשטות. ציון גבוה במדד ה-ISI מסייע להעלות את הציון של המוסד במדד השיפוי של המועצה להשכלה גבוהה, דבר שבתורו מעלה את הסכום שהאוניברסיטה זכאית לקבל מן המדינה. שני מרכיבים מרכזיים במדד השיפוי הם כספים עצמאיים שהמוסד או חוקרים בתוכו מצליחים לגייס, ודירוג היוקרה.

מבחינה זו, מוסדות כמו אוניברסיטת חיפה שבה אני מועסקת, שאין בהם מדעים מדויקים אשר מגייסים סכומי כסף גבוהים למעבדות וכדומה, מצויים במצב קשה במיוחד. מוסדות כאלה ינסו על פי נוסחת השיפוי הקיימת למקסם את הקרנות שחוקרים בתחומים "רכים" של מדעי החברה והרוח מצליחים בכל זאת לגייס, וכן את הדירוג הכולל של המוסד במדד היוקרה האקדמית

. מדד זה בהגדרה "סופֵר" רק סוג מאוד מסוים של פרסומים – פרסומים בכתבי עת שנכללים בתוך האינדקס (ויש מקום כמובן להדגיש את הטאוטולוגיה האירונית לפיה כתבי עת יכולים להיכלל באינדקס רק אם עברו סף מסוים של ציטוטים). פרסומים בכתבי עת מחוץ לאינדקס לא מועילים למוסד, ולכן המוסד לוחץ על החוקרים להימנע מפרסומים בבמות כאלה.

ואלה הבמות שאל לה לחוקרת חסרת הקביעות להיתפס מבזבזת בהן את זמנה:1

·         פרסומים באנגלית שלא בכתבי העת הנכונים

·         פרקים בספרים

·         פרסומים בעברית או בערבית

·         פרסום ספרים בכל שפה שהיא

באנתרופולוגיה עגום במיוחד מצבן של אתנוגראפיות – ספרים המביאים את סיפורה של קבוצה אתנית בליווי ניתוח של תופעה תרבותית – סוגה שבעולם האקדמי הרחב היא המרכזית והבסיסית ביותר בדיסציפלינה. בעוד שבארה"ב אנתרופולוגית ללא אתנוגרפיה כמעט לא יכולה להיכנס לתודעה המקצועית, וודאי שאינה יכולה לקבל קביעות באקדמיה, הרי שבישראל פרסום של אתנוגרפיה שמבוססת על מחקר הדוקטורט "לא נחשבת", גם אם יצאה באנגלית בבית הוצאה אקדמי מוכר, ולכל היותר נספרת כשוות ערך לשניים או שלושה מאמרים.

עונש שני שנגזר מן המשקל הלא פרופורציונלי של מדד ה-ISI ניתן על פרסומים בעברית. פרסום בעברית אולי לא עומד במבחן של קולגות מארה"ב, אבל משמעותו החזרה של חלק מן התוצר האינטלקטואלי שלנו לקהילה ותרומה לחברה בה אנו חיים, שלא לומר שזהו כמעט הסוג היחיד של טקסט שסטודנטים לתואר ראשון יקראו בסופו של דבר. חוקרים צעירים שרוצים לשרוד באקדמיה חייבים, לפחות אצלנו במוסד, להימנע מפרסומים בעברית ו/או מכתיבת אתנוגראפיות (אלא אם כן הם יכולים במקביל לפרסם מספר רב של מאמרים בכתבי עת באנגלית וכולי), וזאת בשנים הכי רעננות שלהם. רק אנשים עם קביעות יכולים, אולי, להרשות לעצמם להפנות חלק מן הידע חזרה אל הקהילה.

ואחרון חביב, גם אלה שדבקים בפורמט של מאמרים עדיין משלמים מחיר: לכתבי עת בתחום כמו אנתרופולוגיה יש ציון נמוך יחסית באינדקס של ה-Web of Science מן הסיבה הפשוטה שקהילת השיח של תחומי ידע איכותניים היא קטנה יותר, ואז מספר הציטוטים קטן יותר. כמו כן, הכנה לפרסום של מאמר אתנוגראפי הוא תהליך איטי יותר בהגדרה מאשר הכנה של מאמר כמותני (אני אומרת זאת כמי שהתנסתה בשני התחומים).

חוקרים שמצויים בשלב הראשון, השלב שלפני הקביעות, הם כמובן הפגיעים ביותר ללחץ. במקרה שלהם, אי-הגעה לסף הנדרש של פרסומים "נכונים" משמעותה אחת – פיטורין. ברמה היומיומית חוקרים כאלה מקבלים בעקביות מסרים שהם לא עומדים בציפיות, וכאשר הם מגיעים לפרוצדורה, הרי שבמקרה הטוב הקידום שלהם מעוכב בשנתיים ("לתת להם זמן לפרסם יותר") ובמקרה הרע הם מפוטרים עוד לפני הפרוצדורה, משום שהקולגות שלהם, שהפנימו לגמרי את הרציונל של המדד הכמותי, לא מרשים לעצמם להתייחס לתוכן של התוצר האקדמי. הם מסתכלים אך ורק על כמות הפרסומים, ואצים להקדים את גזר דינה של ועדה אנונימית זו או אחרת ש"בטח תפסול" ואז, מי יודע, אולי נאבד את התקן. אז עדיף שאנחנו נפסול בעצמנו. כך נוצר מצב – ויש להדגיש שזהו מצב מבני – שבו חוקרים צעירים מוצאים את עצמם עובדים בסביבה מיידית שעוינת אותם משום שהיא עצמה כבר פרנואידית וחוששת כל הזמן לקיומה (מי צריך אנתרופולוגיה? מי צריך ספרות? מי צריך גיאוגרפיה? ממילא רוב הסטודנטים מעדיפים ללמוד מנהל עסקים...).

הסיכוי של חוקרים צעירים היום לקבל עבודה באקדמיה מושפע ישירות מסוג הפרסומים שהם מסוגלים להפיק ולא מתכנם או מאיכותם. ולגבי אותם בני ובנות מזל שהצליחו כבר להיכנס למערכת, הקידום שלהם בתוך מחלקות מעורבות (נאמר, מחלקות שיש בהם חוקרים מדיסציפלינות איכותניות וכמותניות) מעוכב לעומת "כוכבים" שמצליחים להוכיח פרסום של מאמרים בפורמט הנכון, והם מבלים את השנים הפורמטיביות שלהם באקדמיה בתחושה חזקה של חוסר לגיטימיות.

לתהליך זה אין כל קשר אמיתי לחדשנות, למצוינות, או למנהיגות אינטלקטואלית. ליתר דיוק, יש לו אליהם קשר סיבתי שלילי חזק. אני קוראת לכולנו להתגייס בדחיפות על מנת לשנות את השיח, ואת הקריטריונים. להוציא את האוויר מן הפֶטיש הפשטני של דירוגי אשראי אקדמיים, ולחתור להפוך מ"מעצמה אקדמית" לאקדמיה בעלת עוצמת התחדשות אמיתית.

 

*ד"ר עמליה סער הינה מרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה. תחמי ההתמחות שלה הם: החברה הפלסטינית, תיאוריות פמיניסטיות, אנתרופולוגיה אורבאנית, מחקרי פעולה ועוד.

 

1 (הערת העורכים) כאן ניתן להוסיף במה נוספת שלא כדאי לבזבז את הזמן עליה אם רוצים קידום – פקפוק.

 

לדיונים נוספים על מדידת הפרסומים ראו – בלוג הספריות, עומר מואב, אליס ברזיס ועוד. לצורה בה המחלקה בירושלים מודדת את כתבי העת – ראו מדד ירושלים.