מאת: ישי פרלמן
באחת העבודות שכתבתי במהלך התואר, כתבתי על נושא שהיה באותה עת הנושא החם לדיון פוליטי. בעבודה תיארתי את התופעה וניסיתי להסביר אותה באמצעות תאוריות רחבות יותר, כנהוג בעבודות סוציולוגיות. הבודק של העבודה שלי די אהב את רוב העבודה, אבל ההערה העיקרית שקיבלתי הייתה זאת: "חסר לי בכל התהליך הזה המקום שלך – גם בתצפית וגם דעתך האישית הערכית ביחס לנושא העבודה". אני לא מנצל את הבמה בעיתון הסטודנטים המכובד הזה כדי לערער על הציון שלי. אני רוצה לנצל את ההערה של הבודק כדי להדגיש את קיומה של ההבחנה בין טיעון נורמטיבי לטיעון אמפירי, הבחנה שלפעמים אפשר לפספס כשכותבים על נושאים סוציולוגיים.
טיעון אמפירי או תיאורי הוא טיעון אשר אפשר לבסס על תצפית. לא קל לבסס טיעון אמפירי כללי על תצפית, ותחום האפיסטמולוגיה עוסק בבעייתיות הזאת. כדי לעזור לנו באקדמיה יש כללים שעוזרים לנו לדעת אילו ממצאים אפשר להסיק מתצפיות מסוימות. אנו מתעסקים בכללים האלה, שדרכם אפשר להוכיח אמירות אמפיריות כלליות, בשיעורי שיטות המחקר, שהם כמעט מחצית מהחומר הלימודי שלנו בתואר. לעומת זאת, טיעון נורמטיבי או טיעון ערכי הוא טיעון שאי אפשר להסיק כתוצאה מתצפית, אלא רק כנגזרת מהיגד נורמטיבי רחב יותר. גזירה של אמירה נורמטיבית מתוך היגד תיאורי מכונה "כשל נטורליסטי", והיא מהווה סתירה לוגית. כדי שהמעבר יהיה לוגי יש להוסיף היגד נורמטיבי אחר.[1] לדוגמה, אי אפשר לגזור מההיגד התיאורי שלא בריא לעשן את האמירה הנורמטיבית שלא רצוי לעשן. צריך להוסיף אמירה נורמטיבית שאומרת שלא רצוי לעשות דברים שאינם בריאים, כדי שנוכל להגיד שמבחינה נורמטיבית לא רצוי לעשן. או לדוגמה, אי אפשר להוכיח אם יחסים בין בני זוג חד-מיניים הם דבר ראוי או לא מהעובדה התיאורית שבעלי חיים מקיימים יחסים חד-מיניים או אינם מקיימים יחסים חד-מיניים. יש להוסיף להיגד התיאורי הזה אמירה נורמטיבית שרצוי שנתנהג כמו בעלי חיים או שרצוי שלא נתנהג כמו בעלי חיים.
כמו שיש דרך מקובלת באקדמיה לבנות טיעון אמפירי, כך יש דרך מקובלת לבנות טיעון נורמטיבי. כדי שיהיה אפשר לעשות דיון נורמטיבי מעמיק על תופעה מסוימת צריך להכיר את הספרות הנורמטיבית ולדעת איך כותבים טיעון נורמטיבי כראוי, בדיוק כמו שצריך להכיר ספרות סוציולוגית בנושא מסוים לפני שמביעים עמדה סוציולוגית בנושא. בתוך האקדמיה יש כללים ושפה לכתיבה נורמטיבית. צריך להכיר את ההבדל בין תאוריות תוצאתניות לתאוריות דאונטולוגיות; צריך להכיר את המוסרהקנטיאני; בכתיבה על צדק חלוקתי חשוב לדעת את ההבדל בין תאוריות ליברטריאניות לתאוריות אגלטיריות; בדיון בהפליה צריך להכיר את ההבדל בין שוויון פורמאלי לשוויון מהותי; בדיון בתפקיד השלטון צריך להבחין בין תיוריות ליברליותלתאוריות קומוניטריות; יש להכיר את השמות של אקווינס, רולס, דוורקין, בנתהם, ועוד תאוריות והוגים בהתאם לתחום הנורמטיבי שבו מתעסקים. אפשר לסיים תואר ראשון בסוציולוגיה בלי להכיר אף אחד מהמונחים האלה, ויש בעייתיות מבחינת נורמות אקדמיות בכתיבת עבודות אקדמיות בעלי עמדה נורמטיבית בלי להכיר כלל את הכתיבה בנושא.
בכתיבה סוציולוגית לא חייבים לעבור בכלל מהתחום האמפירי לתחום הנורמטיבי. ובר, לדוגמה, מייצג שיטה סוציולוגית ערכית חסרת פניות. הוא חשב שהסוציולוג צריך לשמור על ניטרליות ערכית כאשר הוא עורך מחקר סוציולוגי. הכוונה היא שעליו לנפות את העמדות ואת ההנחות האידאולוגיות שלו מהמחקר, ולתאר את התופעה ואת ההקשרים הסיבתיים ללא שיפוט מוסרי של התופעה. מובן שובר ידע שניטרליות אמתית אינה יכולה להתקיים, אך הוא חשב שאפשר וצריך לשאוף לכך.[2] ובר לא היה מוריד נקודות בעבודה סוציולוגית אשר לא מביעה עמדה ערכית בקשר לנושא העבודה. זה היה נראה לו נכון.
לעומתו, הסוציולוגיה הביקורתית רואה את הביקורת המוסרית במרכז העיסוק הסוציולוגי. חוקרים ביקורתיים מנתקים את הסוציולוגיה מהעמדה המסורתית שלה כמדע פוזיטיביסטי, תצפיתי טהור, ולהעביר את המוקד שלה לתאוריה המשמשת לביקורת חברתית נורמטיבית. מכיוון שסוציולוגיה ביקורתית משחקת על הגבול שבין העולם הנורמטיבי לעולם האמפירי, כדי לכתוב סוציולוגיה ביקורתית יש להכיר את הכשל הנטורליסטי ולשים לב שלא ליפול בו. ומכיוון שהיא מבקשת להיכנס לדיון בתוך העולם הנורמטיבי האקדמי, יש להכיר את השפה שבה כותבים נורמטיבית באקדמיה. יש תחומים אקדמיים שעיקר עיסוקם הוא מציאת אמיתות נורמטיביות (בהנחה שמאמינים שיש אמירות נורמטיביות כלליות). התחומים האלה הם בעיקר פילוסופיה, שמחפשת אמיתות נורמטיביות כלליות על העולם, ומשפטים, אשר מנסה להחיל את האמירות הנורמטיביות הפילוסופיות על העולם האמתי.
אפשר ליפול בכשל הנטורליסטי כאשר מתארים תופעה ומיד קופצים למסקנה שבשל ההתנהגות החברתית הזאת החברה מתנהגת בצורה ראויה (פונקציונליסטיים) או לא ראויה (ביקורתיים). אפשר לקחת לדוגמה את המאמר הקלאסי של ויצמן ואחרים,[3] שבו הם חוקרים ציורים בספרי ילדים. בציורים שבהם נמצאות נשים הן תמיד מיוצגות בסטריאוטיפ הנשי הקלאסי (סטטיות, נמצאות בספרה הביתית, אימהות ורעיות), והגברים תמיד מיוצגים בסטריאוטיפ הגברי (מנהיגים, מחוץ לבית). הכותבים מבינים מכך שהציורים מעבירים את התפקידים המגדריים לדור הבא, והם אובייקטיבים בעבור הילדים, הלומדים דרכם את העולם. מסקנתה בסוף המאמר היא שעדיף שספרים יראו תפקידים מגוונים יותר, וכך יאפשרו לילדים שלא להיקבע בתבנית המגדרית ולמלא את הפוטנציאל האנושי שלהם. הבעיה בטיעון הזה היא שאי אפשר להסיק מכך שילדים לומדים תפקידי מגדר מסורתיים מתמונות בספרי ילדים, ושראוי לשנות את הספרים כך שייצגו תפקידי מגדר פלורליסטיים יותר. מאחורי האמירה הזאת יש גם הנחה נורמטיבית שתפקידי המגדר המסורתיים אינם ראויים. זאת הנחה נורמטיבית די סטנדרטית, וכנראה אפשר להניח אותה, אבל ודאי שהיא לא מוסכמת על כולם, וודאי שאי אפשר ללמוד אותה מתוך הממצאים במאמר. זאת דוגמה לכך שלפעמים נוטים מבלי להתכוון להציג את ההנחות הנורמטיביות שלנו כאילו שהם אמיתות אובייקטיביות שאין צורך לציין אותן בפירוש או לדון בהן, וכך נראה כאילו האמירה הנורמטיבית נובעת ישירות מהממצאים האמפיריים.
לשם הדגמה של הבחנה בין מאמר אמפירי למאמר נורמטיבי אפשר להשוות בין מאמרים שעוסקים בתופעה האמפירית של האידאולוגיה הציונית בישראל. כשאורי רם, שמבחינת האידאולוגיה הפרטית שלו הוא פוסט ציוני, כתב מאמר שבו הוא הבחין בין גישות שונות לציונות בישראל, הוא כתב אותו כצופה חיצוני, בלי להכריע בין הגישה "הניאו ציונית" לגישה "הפוסט ציונית".[4] המאמר מתאר את ההתפתחות ההיסטורית ואת התהליכים שקרו בחברה הישראלית, והוא ממפה אותם מבחינה סוציולוגית, אבל ללא דיון נורמטיבי וללא מסקנה נורמטיבית. לעומת זאת, כשחיים גנז, פילוסוף ומשפטן, כתב מאמר[5] שבו הוא ממפה גישות שונות לציונות, הוא תיאר את הגישות בצורה כללית, אבל לאחר מכן הוא עשה ביניהן השוואה נורמטיבית ובה הוא ניסה למצוא את הגישה הראויה בהתאם לתאוריות פילוסופיות על דמוקרטיה. מאמרים שמוכיחים שהמדינה מקדמת את היהדות על חשבון עמים אחרים ומגיעים למסקנה שישראל אינה פועלת באופן הרצוי נופלים בכשל הנטורליסטי ואינם משכנעים, כי הם אינם מתמודדים עם טענות כמו של גנז.[6] אם נקבל את הניתוח הנורמטיבי של גנז, ייתכן שפעילות המעדיפה יהדות היא פעילות רצויה מבחינה נורמטיבית (ואני לא מביע פה עמדה אם צריך לקבל את הטענות של גנז או לא).
נראה לי שיש שתי דרכים לכתוב סוציולוגיה ביקורתית ובכל זאת להימנע מנפילה בכשל הנטורליסטי. הדרך הראשונה היא להשתמש ב"ביקורת מתקנת",[7] כלומר בביקורת שמראה את חוסר הקונסיסטנטיות של המערכת החברתית שאנו מבקרים. ביקורת כזאת תראה איך המטרות המוצהרות של המערכת אינן מתממשות במציאות. לדוגמה, המערכת המשפטית טוענת ששופטים אינם מתחשבים בזהות האתנית של הצדדים שמולם. אפשר לבקר את המערכת המשפטית אם מוכיחים שמבחינה אמפירית שופטים מפלים אוכלוסייה מסוימת לרעה, ולהגיד שהדבר מנוגד למטרות המוצהרות של המערכת. אין כאן שימוש בערכים חיצוניים שאנו מביאים איתנו, אלא שימוש בערכים של המערכת כדי לבקר את התפקוד שלה. הבעיה היא שביקורת כזאת אינה מאפשרת דרישה לשינוי מהותי במערכת. כדי לדרוש שינוי מהותי במערכת יש צורך ב"ביקורת רדיקלית", שבה אנו מביאים את הערכים שלנו מבחוץ ומראים איך הערכים שעומדים בבסיס המערכת אינם ראויים. בביקורת כזאת יש סכנה של נפילה בכשל הנטורליסטי. הדרך לעשות זאת ועדיין להימנע מהכשל הנטורליסטי היא בפשטות להבהיר שזה מה שאנו עושים. יש לציין בפירוש את ההנחות הנורמטיביות שלנו שעומדות בבסיס הביקורת, ולהוכיח אותן בצורה משכנעת כנהוג בעולם האקדמי. לאחר שבוססו הטענות הנורמטיביות אפשר להראות איך אפשר להחיל אותן על התופעה האמפירית הנחקרת. אם איננו עושים זאת, איננו יכולים לשחק במשחק הנורמטיבי ואנו מביאים את מחקרינו לתחומים הנורמטיביים מבחינה מסורתית.
המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית נוטה לכיוון הסוציולוגיה הביקורתית, כפי שמתבטא, לדוגמה, בשם של העיתון הזה, וכפי שאפשר להבין מההערה שקיבלתי על העבודה שלי. ייתכן שאם המחלקה מאמינה שסוציולוגים צריכים להביע את העמדה הנורמטיבית שלהם בעבודות סוציולוגיות ביקורתיות (כמו שכתב לי הבודק שלי), היא תעמוד בסטנדרטים שהיא מציבה בצורה טובה יותר אם תכנית הלימודים לתואר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה תכלול שיעורים בתיאוריות נורמטיביות בפילוסופיה ומשפט.
[1] צריך לציין שהוגים ביקורתיים מערערים על ההבחנה הזאת (לדוגמה, לאטור ברונו. 2005. "מעולם לא היינו מודרניים", 26, תיאוריה וביקורת 43, 56), אך ערעור זה יכול לבוא רק כביקורת על עצם המחשבה המערבית. אישית, אני לא בטוח שאני מבין לחלוטין את הטענות של ההוגים האלה, ובכל מקרה זה בטח לא משהו שלומדים כחלק מהלימודים הבסיסיים בסוציולוגיה או שאנחנו משתמשים בו ביום יום מחוץ להקשר זה.
[2] Max Weber, "Objectivity" in Social Science, 1897
[3] Weitzman, L. J., Eifler, D., Hokada, E., & Ross, C. (1972). Sex-role socialization in picture books for preschool children. American Journal of Sociology, 1125-1150.
[4] Uri Ram (1999) "The State of the Nation: Contemporary Challenges to Zionism in Israel" (6) 3 Constellations
[5] Chaim Gans "The Proprietary, the Hierarchical and the Egalitarian Meanings of Jewish Sovereignty" law.huji.ac.il/upload/Gans.doc
[6] לדוגמה: רוזנהק, זאב. 2007. "דינמיקות של הכלה והדרה במדינת הרווחה הישראלית: בניית מדינה וכלכלה מדינית", בתוך: דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. בעריכת חנה הרצוג, טל כוכבי ושמעון צלניקר. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד. עמ' 349-317: "במקום לשמש מנגנון משווה וממוסס גבולות מדינת הרווחה הישראלית… תורם לשעתוק המבנה ההיררכי האתנו לאומי".
[7] ההבחנה בין ביקורת מתקנת (corrective critique) וביקורת רדיקלית (radical) נלקחה מ- Boltanski, L. and Chapeliot, E. (2005), The New Spirit of Capitalism, עמ' 32.