מאת: שי דרומי

קשה כיום לתחום את גבולותיה של הסוציולוגיה של המוסר, בראש ובראשונה משום שהתחום למעשה לא קיים. שלא כמו "סוציולוגיה תרבותית", “סוציולוגיה פוליטית" או "סוציולוגיה של הדת", אין סוציולוגים רבים שיזהו את עצמם כשייכים לתחום זה, ומעטים הכנסים או כתבי העת המוקדשים לו. אך העיסוק במוסר – בהגדרות ובאופנים שונים – חוצה את תת תחומיה של הדיסציפלינה ומעסיקה מראשית ימיה. בעוד שוובר הזהיר ב-"המדע כייעוד" שלא להכניס ערכים לזירת המחקר המדעית ולא לעסוק בשאלות של 'מה ראוי', שכן לערכים אין קיום מדעי (ולכן העיסוק במוסר שייך לזירות אחרות), הרי שדורקהיים לא רק ראה את המוסר כבעל קיום לכשעצמו, כעובדה חברתית, אלא אף ראה בו את מוקד המחקר הסוציולוגי (אותו הוא עצמו כינה une science de la morale).

במיינסטרים הסוציולוגי, ההתייחסות למוסר היא פעמים רבות כאל תופעת לוואי, כאל דבר שנוצר עקב נסיבות היסטוריות, כלכליות או ארגוניות ולכן הוא איננו גורם מסביר אלא גורם מוסבר. עבור פוקו, לדוגמה, תפיסות לגבי הניהול הנכון של הגוף והנפש משוקעות ברשתות מובנות היסטוריות של שיח וידע. כך, מה שנחשב כיום ל'נכון' ביחס להתנהגות מינית הוא תוצר של תהליכים היסטוריים. 'מוסר', כפי שהוא נתפס כאן, אינו בעל קיום לכשעצמו אלא במובלע מוכפף לקטגוריות אחרות. גם ההיגיון של בורדיה, על פיו האבחנות הבסיסיות שאנו מפעילים בחיי היומיום הן פונקציה של מיקומנו בשדות ובמאבקי הון, מקשה על החשיבה על מוסר. מוסר, אם הוא כלל קיים בפרספקטיבה זו, יהיה דבר המבטא ומשמר את עמדת השחקן בהיררכיות אלו.

אך קיימות דרכים אחרות לחשוב על מוסר במחקר סוציולוגי, כאלו אשר עבורן מוסר אינו בגדר 'משתנה תלוי', מוסבר, אלא הוא בעל קיום וחשיבות בשל עצמו. כיוון אחד לעיסוק שכזה במוסר מגיע מבית מדרשו של הסוציולוג האמריקאי ג'פרי אלכסנדר. תפיסתו של אלכסנדר את המוסר שואבת מהשלב המאוחר בכתיבתו של דורקהיים, אשר עסק בניתוח החיים הדתיים בחברות שבטיות, אך היא פונה אל החברה האמריקאית המודרנית. בסוציולוגיה הדורקהיימיאנית, הסמכות המוסרית מעוגנת בערכי החברה המיוצרים ומבוטאים דרך הדת.

 אלכסנדר טוען שגם החברה המודרנית, על שסעיה ומורכבותה, מחזיקה בסמלים משותפים, בקדושה ובטומאה. בעוד שתהליכים פוליטיים סבוכים, קבוצות בעלות אינטרסים סותרים ודעת קהל מפולגת מושכים בחוטי הזירה הציבורית, הם אינם מונעים רק על ידי שיקולים רציונאליים אלא גם על ידי ערכים ואמונות. לכן, שאלות כמו "מתי מכריזה מדינה על מלחמה?” “מתי הופך מאורע לסקנדל?” או "מתי מסתיים מסע בחירות בהצלחה?” מחייבות את החוקר לא רק לבחון את השתלשלות האירועים הפוליטיים, אלא גם ובעיקר לבחון כיצד מובנים אותם אירועים ביחס למה שהחברה תופסת כ'טוב' או 'רע', 'טהור' או 'טמא', ומהם הסמלים או הערכים הקדושים עבורה. אחד מהמשברים הפוליטיים הגדולים ביותר בעשורים האחרונים – פרשת ווטרגייט – למעשה לא נתפס בתחילת הדברים כחשוב במיוחד. רק לאחר שהאירוע הובנה על ידי אליטות פוליטיות כפוגע בקוד המוסרי הבסיסי האמריקאי ובמרכז ה"קדוש" של האומה הפך האירוע למשבר.

דרך אחרת בה ניתן לחשוב על מוסר היא דרך גבולות מוסריים. הסוציולוגית מישל למונט, בסדרה של מחקרים, בחנה את הדרכים שבהן קבוצות שונות יוצרות הבחנה בינן לבין שאר האוכלוסייה על ידי תפיסת והצגת עצמן כבעלות עליונות מוסרית. לדוגמה, בני מעמד הפועלים אותם חקרה תופסים את עצמם כמובחנים מבני המעמדות הגבוהים יותר לא משום שבפניהם עומדות פחות הזדמנויות בשוק העבודה, אלא משום שלדבריהם הם בעלי משמעת עצמית גבוהה ואחריות גבוהה כלפי בני משפחותיהם וקהילתם. 'מוסר' הוא מושג המפתח אשר דרכו נותנים המרואיינים משמעות לקבוצתם ובכך הם משמרים את כבודם ביחס לקבוצות האחרות. לפיכך, מוסר, כפי שהוא נתפס על ידי השחקנים, מהווה משאב חשוב עבורם ואינו ניתן לרידוד לכדי תוצר של מיקומם בתוך שדות תחרותיים אחרים.

דרך שלישית לגשת לנושא היא זו של הסוציולוגים הצרפתיים לוק בולטנסקי ולורן תבנו. בניגוד לאינטואיציה הסוציולוגית הביקורתית, נקודת המוצא של גישתם היא הנחת היסוד ששחקנים חברתיים הם בעלי חוש ביקורתי ומוסרי. דהיינו, לא רק הסוציולוגים רואים את התמונה החברתית הכוללת, והם לא היחידים העוסקים בפירוק "המובן מאליו". על פי גישה זו, אנשים 'מן השורה' עוסקים בביקורת ובהצדקת עמדותיהם בחיי היום יום: בפוליטיקה, במקום העבודה, בויכוחים עם בני משפחה או חברים. שחקנים מגנים על עמדותיהם ומבקרים את עמדות האחר לא מתוך תחרות על משאבים, אלא מתוך תפיסות שונות של טובת הכלל. מחקרים בגישה זו עוסקים במיפוי תפיסות שונות אלו, בדרכים שבהן הן מגיעות אל הזירה הציבורית, ובדרכים שבהן מצליחים שחקנים או קבוצות להגיע להסכמה חרף הבדלים תהומיים בדעותיהם לגבי הדרכים המוסריות שבהן יש לפעול.

מוסר מופיע גם בדרכים אחרות במחקר הסוציולוגי, ורשימה זו וודאי שאינה ממצה. אך מטרתה היא להדגיש שהמושג חי ובועט בדיסציפלינה, ולא בכדי. שאלות של טוב ורע הן חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים, ולפיכך הן חלק בלתי נפרד מהסוציולוגיה. הסוציולוגיה, כפי שמראות דוגמאות אלו, אינה מחויבת 'לעקוף' את העיסוק במוסר על ידי פירוקו והכפפתו לסְפֶרות זרות לו, אלא יכולה לתת לו משקל ואוטונומיה משל עצמו.

 

קריאה מומלצת:

·         Jeffrey Alexander, The Meanings of Social Life: a Cultural Sociology (Oxford and New York: Oxford University Press, 2003).

·         Jeffrey Alexander, The Civil Sphere (Oxford and New York: Oxford University Press, 2006).

·         Michèle Lamont, Money, Morals and Manners: the Culture of the French and American Upper-Middle Class (Chicago: University of Chicago Press, 1992).

·         Michèle Lamont, The Dignity of Working Men: Morality and the Boundaries of Race, Class and Immigration (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2000).

·         Luc Boltanski and Laurent Thèvenot, On Justification: Economies of Worth (Princeton, NJ: Princeton University Press, 2006).

·         ג'וליה רסניק ומיכל פרנקל, "מסוציולוגיה ביקורתית לסוציולוגיה של הביקורת: הסוציולוגיה הפרגמטיסטית של לוק בולטנסקי." תיאוריה וביקורת 17, סתיו 2000.

 

שי דרומי הוא דוקטורנט לסוציולוגיה ועמית זוטר במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל. הוא מוסמך מגמת סוציולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת התיזה שלו, שעסקה בשיפוט מוסרי ורגשות נכתבה בהנחייתה של פרופ' אווה אילוז.