מאת: נגה קידר
במידה רבה, אני לא מרגישה ש'חברה ומגדר' הוא קורס ללימודי פמיניזם. הדבר לא נאמר מתוך התנגדות לפמיניזם או לשיעור. השאלות המרכזיות שרונה מנסחת בקטע שכתבה, 'מה כרוך בללמד וללמוד פמיניזם', הפתיעו אותי לרגע. מיקומה של המילה 'מגדר' קיים ושריר בהגעה לקורס, אבל בכניסה לכיתה מלווה אותי בעיקר התחושה כי הקורס הוא בית ללימודי תיאוריה ביקורתית – ופמיניזם לא בהכרח מאגד את כל המכלול הזה.
רונה מתארת את החוויה האישית שלה במפגש עם טקסטים פמיניסטים באקדמיה, כמעין חוויה כלל-פמיניסטית בה מתגלה הסדר החברתי מחדש. ניסיתי להתחבר לתחושה הזו, ולהבין למה היא לא נוכחת כרגע אצלי: האם הפמיניזם לא משחק תפקיד בהתבוננותי בעולם? גם, אבל לא רק. ניסיתי לחזור לנקודת ההתחלה שלי, נזכרתי במפגש הראשון שלי עם טקסטים פמיניסטיים, סיכומים ומאמרים של קורס בפילוסופיה פמיניסטית שקיבלתי מחברה. המהלך הכללי של אותו הקורס היה פרישת דעות פמיניסטיות שונות על פי הגדרתן את הדמיון והשוני בין גברים לנשים. הסידור הליניארי התווה גבולות ברורים בין הליברלי לרדיקלי והצריך התמקמות במסגרתו. אני זוכרת בבירור את רגעי ההזדהות השונים, את התחושה שנמצא הניסוח המדויק לתחושה שטרם הפכה מילולית אצלי, אבל גם את חוסר הרצון להתמקם. המבנה הליניארי המסודר של הסיפור הפמיניסטי שירת מטרה דידקטית, אך גרם לי להתנכר לרעיונות וגם לסרב להיענות לאתגר של מיקום עצמי במסגרת אחת מהאופציות הפמיניסטיות הברורות.
רונה מתארת במאמרה את המתח שמאפיין לימוד תיאוריה פמיניסטית היום: קשה ללמד את הרעיונות עצמם מבלי להניח גם את הקולות הביקורתיים, אשר פירקו את ההנחות והפרויקטים של הפמיניזם. כתלמידה בקורס קשה לי לאפיין את הבחירה שלה בבניית הקורס: האם אנחנו לומדות את הנרטיב הפמיניסטי כתהליך עקבי ורק לאחר מכן הורסות אותו, או שמא מראש הסיפור עומד תחת סימן שאלה ומגוון סיפורים אחרים משתרבבים בו. אני מניחה שבקורס עצמו יש שילוב בין השניים. אבל עצם האפשרות של בחירה באחת מהדרכים, שבמסגרתן לא מצופה (או אולי בלתי אפשרי) מהתלמידה לעבור 'תהליך דידקטי נכון', בעיניי, היא שיוצרת את כל ההבדל.
בניסיון להיות עדה אחת לאותו תהליך, וזאת מבלי להתיימר להציג תחושה של 'תלמידה מצויה', אני צריכה את המקראות לידי. המקראות הן מצע בו נספגות מחשבות שונות משבוע לשבוע. הן מצליחות לתאר מסלול מורכב, בו כל שבוע הוא מעין תחנת עצירה במרחב חברתי מסוים. את הצמתים קשה לסכם ברצף מילים, וגם הם לעיתים כחצים המכוונים לכיוונים מנוגדים. את הרשימה החלקית הזו של תחנות, הלקוחה מתוך הסילבוס, כדאי לקרוא עם נשימה בין נקודה לנקודה, כדי שיצטייר מרחב מנטאלי, או כדי שיספיקו לעלות סימני שאלה בנוגע לחיבור בין הדברים: "משפחה, כלכלה ומגדר". "נשים במסגרת שוק העבודה". "אמהות כחוויה וכמוסד". "אתיקה נשית". "אתגרים פוסט קולוניאליים". "אתגרים אתניים". "משטרי גוף". "אתגרים לסביים". "מחלוקת פמיניסטית על פורנוגרפיה". "מעבר למיניות". "מין ומגדר: היסטוריזציה ופירוק". "מבט פמיניסטי על מערכת המשפט". "מדינה ופיקוח מגדרי". יש המשך. הרבה 'אתגרים', מחלוקות ופירוק. במידה רבה התודעה הפמיניסטית שלי מתקדמת עם המקראה והשיעור משבוע לשבוע. לעיתים אני מתקשה להשתחרר (מה עוד אפשר להגיד אחרי באטלר?1), לעיתים מגיעה אל הטקסט עם גישה מרוככת מראש (כבר לא מפחדת מדבורקין), לרוב עם פזילה להמשך, מהולה בחשש (לא רוצה להשתכנע ב'הטרוסקסואליות כפויה', קוראת את הטקסט גם באופן אישי ולא רק חברתי). לאורך ההתקדמות מחלחלות מחשבות והבנות חזקות יותר, שכבר אינן זקוקות למשענת תחת אחת מהכותרות. בתהליך הזה של מעבר בין זירות לא ברור בהכרח איזה מסלול נוצר או מהי השורה התחתונה. אני מעדיפה את התהליך הזה על פני סיפור ברור כדוגמת ההבחנה בין תפישות של דמיון ושונות, אשר עושה אולי את ההבנה או את ההתמקמות לפשוטה יותר, אבל נשארת בגדר ידע תיאורטי בלבד, קו ליניארי מופשט.
מבנה הקורס מאפשר, יד ביד עם אותו מסלול מחשבתי, שאינו מוכתב לתודעה מלמעלה, לקבל תמונה טובה של תיאוריה פמיניסטית, ותמונה טובה של תיאוריה פמיניסטית כמקרה מבחן של תיאוריה ביקורתית. במאמרים סוציולוגים שונים שנכתבים מתוך פרספקטיבה מגדרית ישנה לרוב מעין הקדמה, שמנמקת את חיבור 'המגדר' לסוגיה הסוציולוגית הנבחנת. במאמרים טובים ההבטחה מתממשת, והבניית הזהות הלאומית, למשל, מתחדדת באמצעות ההבחנה בין גברים לנשים. גם בקורס, החיבור בין זירות חברתיות שונות, או בין תיאוריות ביקורתיות שונות, למגדר, מחדד את העוקץ הטמון בתיאוריה ביקורתית ואת החשיפה של מה שהיה מובן כל הזמן, אך נסתר מהעין. במקביל, אנחנו נוכחות גם בכוחה של הפרספקטיבה להשחית, בהעמדת ההתבוננות המגדרית כדבר ידוע מראש- אסטרטגיה אשר מייצבת את כוחה של הפרספקטיבה, אבל מחטיאה את המציאות.
אחת המנטרות החוזרות ונשנות בקורס היא ש'אין דבר עליו הפמיניזם מסכים'. ההדהוד החוזר ונשנה של המנטרה הזו, והשבילים המתפצלים לאורך הדרך, מביאים לפרספקטיבה מורכבת יותר של המציאות ולא רק בהיבט המגדרי. לכן, ראיית העולם מחדש באמצעות הפרספקטיבה הפמיניסטית, אותה חוויה שרונה מתארת, פחות מחודדת אצלי. חיבור התיאוריה לשורת ה'אתגרים': גלובליזציה, פוסט-קולוניאליזם, אתניות… וכאלו שלא הונחו תחת כותרת אחידה, מציבה לצד הפרספקטיבה המגדרית פרספקטיבות נוספות, חזקות לא פחות. בקורס יש, על כן, יותר משתיאוריה פמיניסטית בלבד יכולה לתת.
1 ג'ודית באטלר [1990] (2007) "צרות של מיגדר [קטע]", (תרגום: דפנה רז). דרכים לחשיבה פמיניסטית: מקראה. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 337-351 ג'ודית בטלר [1993] (2003) "חיקוי ומרי מגדרי", בתוך: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר (עורכים) מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית,הוצאת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב. עמ' 329-346 עמליה זיו (2007) "ג'ודית באטלר – צרות של מיגדר", בתוך: דרכים לחשיבה פמיניסטית. ניצה ינאי ואחרות (עורכות) . האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 619-661
יזמה ואספה: נעמה הורביץ
נגה קידר הינה תלמידת שנה ב', בלימודי התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וספרות כללית