מאת: רונה ברייר-גארב

מזה ארבע שנים שאני מלמדת, כמורה מן החוץ,  את הקורס "חברה ומגדר: מבטים פמיניסטיים של שאלות חברתיות". קורס זה מהווה גם קורס מבוא במחשבה פמיניסטית עבור כלל הסטודנטים באוניברסיטה המעוניינים ללמוד את הנושא. רשימה זו נכתבת בעקבות ההחלטה על ביטולו של הקורס בחוג לסוציולוגיה בשנה הבאה, ובמסגרתה ברצוני להתייחס לשתי שאלות:  האחת, מה כרוך היום ב"ללמד פמיניזם"? והשנייה – מה כרוך ב"ללמוד פמיניזם"? השאלות האלה קשורות זו לזו, אך גם חושפות ומאפשרות דיון בהיבטים שונים של גוף הידע הפמיניסטי בשלב הנוכחי של התפתחותו.

 

ללמוד פמיניזם:

כאשר נפגשתי לראשונה עם תיאוריות פמיניסטיות באקדמיה הייתה זו עבורי חוויה מכוננת של שינוי. כאילו הוסר מסך, כאילו נחשף שלד הבסיס של הקיום החברתי כולו... זה נשמע דרמטי, ובאמת כך זה היה. המילה "כאילו" חשובה פה, כי אחרי השלב הראשוני של הגילוי הגיע שלב ארוך ומתמשך של חיבור מחודש בין מה שהתגלה ונחשף לבין העולם כפי שהוא מתנהל. החיבור הזה קשה וגם כואב לעיתים, ומלא תסכולים. אולם הפעולה הפמיניסטית, להשקפתי, נמצאת שם – בגישור המתמיד בין חווית המציאות לבין הביקורת עליה, ואין דרך קלה לגשר ביניהן. עם השנים, והמפגש עם נשים אחרות שלמדו ולומדות פמיניזם, הבנתי שכך שקורה להרבה נשים במפגשן עם מחשבה פמיניסטית - ניתנות לך מילים להבין ולתאר משהו שכבר ידעת על העולם ועל עצמך. תחושת חוסר הנחת הזו, שמוצאת לעצמה ביטוי דרך התיאוריה והמחשבה הפמיניסטית, אופיינית ומהותית למי שהתחום "תופס אותה" (או אותו, גם זה יכול לקרות). לכן פמיניזם, כמו תחומים אחרים של חשיבה ביקורתית, שיכולים להפוך ל"מפתח" של הבנה עצמית והבנת העולם – הוא תחום טעון ביותר מבחינה אישית, חברתית ופוליטית, ואין דרך להימנע מכך. מכיוון שהכתה מורכבת מסטודנטים בעלי דרגות שונות של עניין, של מעורבות, ושל נכונות לבחון את עצמם, את השקפותיהם, ואת דרכי התנהלותם בעולם, לא מפתיע שבשאלוני ההוראה השונים שקיבלתי הופיעו בין היתר גם התייחסויות כגון: "קורס שמאלני קיצוני"; "השקפות הזויות"; "הצגת הטרוסקסואליות כמו גזענות???";" רעיונות מטורפים"; "לא ברור מה תורמת הביקורת הזו" ועוד.

ההערות האלה מייצגות, אולי, סטודנטים שחשים שתחום הידע המוצג להם מערער יותר מידי על מה שנתפס בעיניהם כ"טבעי", מקובל וראוי. אולם, נדמה לי שהן גם מייצגות מתחים בתוך שדה הידע הפמיניסטי עצמו, אשר הגיע, בשלב זה של התפתחותו התיאורטית ושל מעמדו האקדמי, לצומת דרכים, ויש מי שיגידו - למבוי סתום.

 

ללמד פמיניזם:

שני מתחים עיקריים ארצה להציג כאן. המתח הראשון קשור במורכבות ובהתפצלות התיאורטית המאפיינות את המחשבה הפמיניסטית העכשווית. המורכבות והפיצול מקשים ללמד תיאוריה פמיניסטית "מההתחלה" - מבלי לכלול בה מיד את כל הקולות הביקורתיים שצמחו מתוכה ופירקו את ההנחות שלה ואת הפרויקטים הפוליטיים שלה מן הייסוד. אפשר לנסח זאת גם כך: האם חייבים ללמד נרטיב פמיניסטי עקבי, של התפתחות וצמיחה בתוך שדה הרעיונות (המערבי) המקובל, כדי להרוס אותו בהמשך? או שאולי ניתן להציב את כל הסיפור הזה בסימן שאלה ולספר מן ההתחלה מגוון של סיפורים אחרים? ומה המחיר האינטלקטואלי והפוליטי של כל אחת מן הדרכים האלה? הדיון הזה דורש הרחבה שאינה אפשרית כאן.

המתח השני הכרוך ב"ללמד פמיניזם" קשור בפער בין מי שנחשפים למחשבה הפמיניסטית לראשונה, לבין מי שכבר עברה תהליך כלשהו של מיסוד (של רעיונות ושל העצמי הפמיניסטי). המתח הזה תובע שאשאל שוב ושוב מהי המחוייבות הפמיניסטית שלי, איך אני מגשרת בין הביקורת לבין החיים, והוא מבקש לנסות לשמר איזו ראשוניות של חשיפה וגילוי שכבר אבדה... קיים קשר חשוב בעיני בין התהליכים התיאורטיים שהזכרתי בקצרה ובין שאלת "הגיוס" והמחוייבות הפמיניסטית. לפיכך, "פדגוגיה פמיניסטית" באקדמיה פירושה המאמץ ללמד חשיבה ביקורתית כלפי "המובן מאליו" החברתי, ובמקרה שלנו – של יחסים בין המינים ושל זהות מגדרית. האתגר הפדגוגי הפמיניסטי יכול לבוא לידי ביטוי כאשר סטודנטיות מציבות שאלות קשות, שאלות של זהות ושאלות על הפוליטיות של הידע , גם כלפי הקורס עצמו וההנחות של המרצה.

לצערי, אתגר זה הוצב בפני רק פעמים ספורות במהלך השנים. אולי בגלל ההומוגניות היחסית של הכתה, אולי בגלל זהירות יתירה של סטודנטים, אולי בגלל הכוחות המנרמלים הפועלים באקדמיה ומחוץ לה, ואולי בשל האווירה הכללית של אדישות אינטלקטואלית שנדמה לעיתים ששוררת במסדרונות ובכיתות.

ועדיין, אני ממשיכה להאמין בכוחה של המחשבה הפמיניסטית לגווניה לשנות תודעה ומציאות ואני מקווה שהאמונה הזאת מצליחה לעבור הלאה.

 

יזמה ואספה: נעמה הורביץ

רונה ברייר-גארב, היא בעלת תואר מוסמך בלימודי מגדר ותיאוריה פמיניסטית ב-New School for Social Research בניו יורק. עבודת התזה שלה עסקה בייצוג האישה האנגלייה בהודו בקולנוע בריטי. היא מרכזת במכון ון ליר את פרויקט לימודים מתקדמים ועורכת (ביחד עם טל כוכבי) את מדור הספרים של כתב העת: תיאוריה וביקורת.