מאת: ד"ר יהודה גודמן
השיחה הנמשכת בין האגודה האנתרופולוגית הישראלית לאגודות אנתרופולוגיות אחרות, באירופה ובצפון אמריקה, התבטאה השנה בעובדה כי פרופ' מיכאל למבק כמעט ודחה את ההזמנה להיות אורח האגודה הישראלית. למבק אינו הראשון, והוא דווקא בחר לבוא. רבים לפניו לא הגיעו לכנסים בישראל, לא רק מחשש לשלומם, אלא גם מפני שחשו שחסרה פעולה ומחאה בולטת יותר של אקדמאים בישראל, ואנתרופולוגים בפרט, ביחס לסכסוך הפלשתיני-ישראלי. החרמה מצד עמיתנו בחו"ל מכעיסה כמובן. היא משקפת את יחסי הכוח בין מרכז לפריפריה בשדה האקדמי. הרי קשה לדמיין חוקר ישראלי שיודיע שאינו מגיע לכנס בארצות הברית לאור התנהגותה בעיראק.
ובכל זאת, יש להודות שעצם השאלה והתהייה של האורח עוררה השנה מחדש ויכוח בינינו, בישראל. אפשר שהקריאה מבחוץ אינה סיבה ראויה מספיק לצאת בגילוי דעת, וישנן גם סיבות טובות אחרות מדוע האגודה האנתרופולוגית הישראלית צריכה להימנע מגילוי דעת על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועל הכיבוש. ואף-על-פי-כן, לדעתי, חשוב לצאת בגילוי דעת שכזה.
למה להימנע? משלוש סיבות: ראשית, מעשית קשה להגיע להסכמות בין חברי האגודה, ואפילו על ניסוח השאלות שעומדות לדיון. אף שרוב החברים שייכים כנראה לצדה השמאלי של המפה הפוליטית שוררים ביניהם חילוקי דעות עמוקים דיים שמקשים על הגעה להסכמה משמעותית. שנית, בידי האנתרופולוגים בישראל ישנם ערוצים שונים לפעילות פוליטיית מחוץ לאקדמיה ומחוץ לאגודה, כמו ארגוני מחאה למיניהם. שלישית, וזו הסיבה העיקרית, במקום הצהרות פוליטיות עדיפה הבעה של רגישות פוליטית ומוסרית באמצעות המחקר עצמו. אף שאינני חוקר של הפלשתינים, ברור שהכיבוש רלוונטי מאוד לחקר החברה הישראלית. כאשר אני חוקר זהות דרך המרת דת, חזרה בתשובה, גיור או אמביוולנטיות אתנית בישראל, אני מנסה באמצעות מחקר ביקורתי להבין, בין היתר, כיצד הנושאים הללו קשורים לסכסוך הישראלי-פלשתיני ולכיבוש, כלומר ליחסם של יהודים-ישראלים ל"אחר" האולטימטיבי עבורם, הערבי והפלשתיני. "אנתרופולוגיה ביקורתית" אין פירושה ביקורת מוכנה מראש הנובעת מעמדה מוסרית ופוליטית מסוימת. ביקורת כזו מייתרת את המחקר והופכת אותו חסר ערך. הרי לשם כך לא צריך מחקר אלא בעיקר חשיבה מוסרית ופוליטית מושחזת. אנתרופולוגיה ביקורתית פירושה, למשל, חקר הדרכים שבאמצעותן מעוצב המובן מאליו: כיצד המציאות נעשית אפשרית, וכיצד שחקנים שונים משתתפים במחיקה או ערפול של שאלות מוסריות ואי שיוויון חברתי. לדוגמא, במחקר שאני עורך על סיפורי לוחמים באינתיפאדה השנייה, (וממשיך בזאת מחקר קודם של פרופ' אייל בן ארי), אני מנסה להבין, באמצעות האתנוגרפיה, כיצד המציאות החברתית מתווכת עבור השחקנים השדה. יתירה מזו, באילו מצבים וכיצד, בתוך הראיון ובשדה החברתי, מתרחשות "נקודות שבירה" ושינוי מוסרי. פרוייקט מחקר כזה מוסיף, אפוא, פרספקטיבה אנתרופולוגית לפרספקטיבה פילוסופית או פוליטית מופשטת.
ועדיין, למרות הסיבות הללו, ישנו שיקול מכריע מדוע בכל זאת חשוב שהאגודה תצא בגילוי דעת ביקורתי: האגודה האנתרופולוגית הינה חלק מהספירה הציבורית בישראל, ובעצם ההבעה של גילוי דעת כזה האגודה גם תיצור ותחזק את מקומה בדיון הציבורי. דווקא לאור הדימוי של אנתרופולוגיה כעסוקה ב"אקזוטי" וב"רחוק", גילוי הדעת יסמן שהשאלות שאנתרופולוגים עוסקים בהן אינן מבודדות משאלות על מוסר, פוליטיקה, צדק היסטורי, ואי-שיוויון חברתי. האגודה תתקשה, כפי שהתקשתה בעבר, לנסח הצהרה משותפת, אבל איננו פטורים מלחפש דרכים לבטא את דאגתנו, וסלידתנו מפעולות שונות שנקט צה"ל במלחמת עזה האחרונה; למשל למחות כלפי מה שנראה כזילות בחיי אדם ופגיעה באזרחים פלשתינים חפים מפשע, ובסתירה אפילו לקוד האתי של צה"ל עצמו. אם לא ניתן להגיע להסכמה, אולי חלקנו צריכים לנסח הודעה כזו כ"אנתרופולוגים ישראלים"?
ד"ר יהודה גודמן הינו מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תוחמי התמחותו: אנתרופולוגיה של הדת, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, הבניית הסובייקט והזהות ועוד. הוא נציג האוניברסיטה העברית בוועד האגודה האנתרופולוגית.