מאת: ד"ר קרול קדרון || תרגום מאנגלית: שי דרומי

דברי נכתבים כתגובה להבעת התמיכה של מייקל למבק באנתרופולוגיה פוליטית, כפי שעלתה מהראיון עמו בגיליון הקודם של "פקפוק", ובאופן ספציפי יותר, כתגובה לביקורתו שם על עבודתי בנושא ניצולי השואה. עבודה בעייתית, לדבריו, בשל חוסר התייחסותה לסבלם של הפלשתינאים. אבקש לפתוח בדעתי האישית ביחס למגבלותיו המתודולוגיות והאידיאולוגיות של המחקר האנתרופולוגי.

למרות שקיימים מספר תחומים של מדעי החברה אשר שמים לעצמם למטרה לחקור תהליכים חברתיים-תרבותיים, התמקדו האנתרופולוגים באופן מסורתי בפיתוח כישורים ייחודיים למיצוב עצמם כצופים לימינלים – בין ובתוך העמדות האידיאולוגיות, הפוליטיות והדתיות (הדוגמטיות, אך כנות) של הנחקרים. מעמדה קשה ושברירית זו של 'ניטרליות' אנחנו מנסים להביט באופן אובייקטיבי על תפיסות עולם מתחרות ומורכבות, על מנת לפענח, ולא רק לתאר, את התהליכים המורכבים אשר מייצרים זהות, אידיאולוגיה - וכן, גם קונפליקט. למרות הטוענים הרבים ל'אמת נאורה', מקרב הספקטרום השלם של האקטיביזם הפוליטי, מודעים מדעני החברה לכך שתפיסות עולם, פרקטיקות אישיות וקולקטיביות וארטיפקטים תרבותיים ממוסגרים, כולם, מונעים על ידי אג'נדות אידיאולוגיות. לכן, האדם המוכשר ביותר להבנת ופירוק המסגרות, המחפצנות והמערפלות שיח ופעולה חברתיים, הוא האנתרופולוג הלימינלי.

חרף אזהרות פוסט-מודרניות בכלל, ואנתרופולוגיות בפרט, מן הסכנות של קריאה קולוניאליסטית והגמונית של ה'ילידים', הרואה בהם כילדים, הן נשמעו רק באופן חלקי. בשם אמיתות מוסריות, כגון תפיסות ליברליות והומניסטיות, התפתחה צורה חדשה של קולוניאליזם ופטרוניות. אם, באופן בלתי נמנע, נבחר צד, נוותר בכך על עמדתנו כחוקרים אובייקטיביים אשר מסוגלים "לראות" מגוון שלם של חוויות. במילותיו של מייקל ג'קסון, "כאשר אנחנו מנסים לתקן את עוולות העולם, אנחנו מוותרים על הצורך האתנוגראפי של "מחוייבות ארוכה" לנחקרנו "בתנאיהם שלהם" (Jackson 2004:54). כך, אנו נכשלים במשימתנו "לייצג בנאמנות את הדרכים שבהן אחרים חווים את העולם ומהם הדברים אשר עומדים על כף המאזניים מבחינתם".

לדאבוני, אלו השואפים לקדם אנתרופולוגיה פוליטית מאפשרים, מבלי להתכוון לכך, לפרדיגמות ואג'נדות פוליטיות להכתיב עבורם מה "עומד על כף המאזניים" עבור נחקריהם. בכך הם מסתכנים בהשתקת חוויות אלטרנטיביות הנמצאות מעבר למסגרת המוכתבת על ידי אותן אג'נדות. אין הדבר אומר בהכרח שממצאינו ישמשו יחידים, מוסדות פוליטיים או חברתיים באופן סלקטיבי להנעה ותמיכה בשינוי חברתי. עם זאת, ברצוני להדגיש את הנקודה שאל לנו לוותר על המבט נטול הפניות שפיתחנו כמדעני החברה לטובת תפקידי אקטיביסטים דוגמטיים, גם אם יתכן שאלו יותר מספקים מבחינה מוסרית.

פעמים רבות טענו בפניי חוקרים וסטודנטים כי אם הייתי נאורה הייתי יודעת שכל חוויה היא בסופו של דבר 'פוליטית', וכי העבודה האנתרופולוגית לא יכולה להישאר 'ניטרלית' משום שהחוקר לעולם משרת צד כזה או אחר של המציאות הפוליטית. טענתי, בתגובה לכך, היא שאותם מבקרים נפלו למלכודת של צירוף (conflation). רבים מאיתנו הפכו לתלמידים טובים של מרקס ופוקו, ואגב כך מדקלמים שיר הלל לתפקידו המכריע של כוח בחיים החברתיים. אולם אל לנו לבלבל בין היותם של החיים החברתיים מונעים על ידי יחסי כוחות, והיות החוקר באופן בלתי נמנע מיוצר, מתופעל ומתומרץ על ידי אותם יחסי הכוחות, לבין מחויבותו המתודולוגית ויכולתו הביקורתית לזהות את אותם הכוחות, על מנת שעבודת מדעי החברה תוכל להתבצע. עבודה זו היא האבחנה שבין הכוחות הפוליטיים האופפים אותנו לבין המציאות הרב-קולית של השדה. עלינו להתיר את הקשר שבין שיחים משתנים, פרקטיקות ותהליכים אשר ממסגרים ומייצרים מציאות לבין המציאות הנחווית עצמה, זו אשר לעולם תהיה גמישה ודינמית יותר מאשר הכוחות אשר טוענים לייצר אותה. פרדוקסלית, טענתי היא שנוכל להיענות לקריאתו של המפנה הביקורתי באנתרופולוגיה אך ורק אם נישאר על הגבול הלימינלי – זה שממנו נוכל לפרק כוחות הבנייתים אצלנו ואצל האחרים, על מנת להציג תיאור הוליסטי של חיי היומיום. אם לא נעשה זאת, ניפול למלכודת אליה נפלו האנתרופולוגים שלפנינו, לשירות הגמוני של סוג אחר של קולוניאליזם מוסרי.

בעבודתי, (2003, 2009) שאפתי להבין את השיחים הממסגרים את הבניית הזהות של בני ובנות הדור השני לניצולי השואה. תהליך ההבניה, אשר הכיל הינדוס הגמוני מצד מוסדות המדינה, היה אחד מבין תהליכים חברתיים רבים אליהם התייחסתי בניתוח. מעניין שקוראי בחרו להתמקד בהשתמעויות הפוליטיות של ממצאי, וצמצמו בכך את עבודתי למימד אחד בלבד – הקריאה לשחרור ילדי הניצולים מהגמוניית המדינה. בהתמקדותם בתהליכים הגמוניים (מלמעלה למטה), התעלמו אותם קוראים מנרטיבים תרבותיים ודתיים רבים, ומסוכנות קבוצתית, מלמטה למעלה מצד אנשי הדור השני. למרות שנרטיבים הגמוניים יכולים בהחלט להניב מחקר נוסף בתחום, שדה זה עניין אותי עקב הריבוי והגיוון אשר הוא הציג בפני: גם דטרמיניזם וסוכנות קבוצתית וגם  יצירה תרבותית  או מה שנקרא – 'work of culture'. בנימה זו, וכתגובה לפרופ' למבק אטען שלמרות שזירות הנצחת השואה נותחו בתור משתיקי הסבל הפלשתיני, או כנותני קול לחווייתם כלקח שנלמד מניסיון השמדת העם היהודי והנצחתו, אין הדבר אומר שלחוקרים מסויימים, ואני בינם, שאלות אלו הנן מחוץ לתחום המחקר הנוכחי. אם כחוקרים ביקורתיים אנו מחוייבים לשלם מס שפתיים לכל הדילמות המוסריות הקיימות בחברה הישראלית ולהציבן במרכז מערך המחקר שלנו (במקום להסתפק בהכללתן בתיאור הקונטקסט החברתי-פוליטי), הרי שבכך אנו מתגייסים באופן מסוכן למסעות צלב אשר לבטח יטו כל מחקר של חיי היומיום אותו נייצר.

 

ד"ר קרול קדרון היא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התמחותה הינם: זיכרון אישי וקולקטיבי, פרקטיקות ואתרי הנצחה, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, השיח הטיפולי ועוד. היא בוגרת המחלקה בירושלים ונציגת אוניברסיטת חיפה בוועד האגודה האנתרופולוגית.