מאת: ורדה וסרמן

כשהייתי בת חמש ונשאלתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, עניתי לתדהמתם של הורי "אדריכלית". זו לא היתה התשובה שהם ציפו לה, כי הרי אני אמורה להגיד "רופאה", כמו כל "ילדה נורמטיבית" בסביבה שהם הכירו, ובכלל לא היה להם ברור מאיפה אני מכירה את המילה הזו ואת המקצוע ההזוי הזה (לפחות מבחינת ההורים שלי, שהיו אז עולים חדשים ורצו "משהו פרקטי בשביל הילדה"). למרות שהבחנתי היטב – כך הם סיפרו לי שנים רבות לאחר מכן – ברצון שלהם שאחזור בי מתשובה זו, התעקשתי כמו שרק ילדים קטנים יכולים להתעקש. ההתעקשות נמשכה שנים רבות, עד שאיכשהו התשובה הזו הלכה והתפוגגה יחד עם הצורך למרוד בהורים. כשבגרתי מצאתי את עצמי נודדת בין רוב החוגים במדעי הרוח. למדתי ארכיאולוגיה, בלשנות, חינוך, ובסוף – בגלל הגישה הפסימית שלי כנראה (דור שני, בכל זאת) –  התמקדתי בלימודי מזרח אסיה (במגמת סין) וספרות גרמנית: הרי אחד מהם ישתלט פעם על העולם, אז כדאי להתכונן מראש.

אולם מה שחשבתי שתהיה הבחירה הפשוטה התגלתה כבחירה קשה במיוחד, במיוחד בחוג לספרות גרמנית שהיה מיועד לדוברי השפה, ואילו הידיעה שלי את השפה הגרמנית היתה מוגבלת לאיומים על ההורים שאברח מהבית אם יעזו לדבר אלי בגרמנית ברחוב או לחלופין נסבה סביב משא ומתן על העגבניות והמלפפונים שלא סיימתי לאכול. מכיוון שבכל קורס נדרשנו לקרוא כ-5-8 ספרים בגרמנית (בסמסטר), המרצים בחוג ריחמו עלי, והיו מגלים לי בסוד איזה ספר תורגם לעברית. באופן מפתיע, נהניתי מהלימודים למרות הקושי העצום לקרוא את קאנט בגרמנית. היכולת להתמודד עם טקסטים קשים תרמה לי מאד כשהחלטתי את ההחלטה הגורלית לעבור למחלקה לסוציולוגיה ללימודי תואר שני (למורת רוחם של כמה מהמרצים בחוג לגרמנית שהמעבר למדעי החברה נתפס בעיניהם כסוג של "בושה למשפחה").

אולם כמו ג'ורג' ב"סיינפלד" הפן האדריכלי שבי צף בכל פעם מחדש והעלה בי תהיות לגבי הכיוון שבחרתי. לפיכך, במקביל ללימודי התואר השני במגמת הארגון, למדתי לימודי ערב של עיצוב פנים במשך שנתיים וחצי, כשאני מרגישה קצת כמו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, בבוקר בממלכת הסופר-אגו באוניברסיטה ובערב בממלכת הניצוץ היצרי. עד שיום אחד פתאום הבנתי ששני התחומים יכולים לחבור יחד לכדי משהו אחד שיגרום לי להנאה וסיפוק. נדמה לי שזה קרה כאשר פניתי לבועז שמיר שינחה אותי בעבודת התזה שלי בתחום עיצוב ארגוני שירות, והוא הסביר לי בנימוס שזה לא ממש התחום שלו. כמעט וויתרתי על תשוקתי לנושא, אבל בועז, בתבונתו האנושית הרבה, חייך בעדינות והבטיח שהוא מוכן להנחות אותי כמנחה נוסף, אבל בתנאי שאכתוב בתחום ש"בוער בעצמותיי" ודחק בי שלא להתפשר על תשוקתי לעיצוב. למרות פשטותה, זו היתה אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי בדרכי האקדמית.

לאחר חיזורים אחר מנחה נוסף לתזה, חברתי לפרופ' ענת רפאלי מביה"ס למנהל עסקים, אשר הנחתה אותי עד שעברה לאוניברסיטה אחרת ו"הורישה אותי" לפרופ' אבי קלוגר, גם הוא ממנהל עסקים. התזה עסקה בעיצוב מסעדות וברים בירושלים ובתל-אביב, והפגישה אותי עם מגוון רחב של סגנונות עיצוב (ועם המון מסעדות טובות). במסגרת המחקר הצגתי בפני 200 נבדקים שלוש תמונות של מסעדות או ברים, ועבור כל תמונה היה עליהם לכתוב סיפור דמיוני שמתאר את החוויה שלהם במקום. הטקסטים היו נפלאים ועשירים והדגימו את ההשפעה הרגשית העצומה של סגנון העיצוב על לקוחות פוטנציאלים. על בסיס התזה כתבתי, יחד עם רפאלי וקלוגר, פרק לספר Emotions in Organizations. הכתיבה באנגלית בפורמט של מאמר היתה אתגר חדש ומעניין, שהניב אצלי את התשוקה לכתוב. את התזה הצגתי בשני כנסים בינלאומיים, כשהאחד התקיים בטירה מדהימה בטוסקנה והשני בניו-אורלינס בזמן פסטיבל הג'ז השנתי – איך אפשר לא לאהוב כנסים אחרי זה?  מסתבר שאפשר.

עם סיום התזה התחלתי לעבוד בייעוץ ארגוני, לימדתי בביה"ס למנהל עסקים ובביה"ס למדיניות ציבורית, מוניתי לרכזת הוראה בתואר שני באוניברסיטה הפתוחה ומדי פעם אף עיצבתי פה ושם בתים ומשרדים למכרים וחברים. אבל כל אלו הרחיקו אותי מדי מהמחלקה לסוציולוגיה, אליה חזרתי רק לאחר מספר שנים כשנוכחתי לדעת שפשוט אי אפשר להפטר מהסוציולוגית שבי: הילדים שלי לא מבינים למה אני מתרגזת מכל שלטי ה"אל תעשה" בבריכה במלון באילת, הסטודנטים במנהל עסקים תמיד מאשימים אותי על היותי ביקורתית וממוקדת ביחסי כוח והחברים שלי לא מבינים למה אני לא מתלהבת מהישגיהם בהיי-טק. בקיצור, לא היתה ברירה אלא לחזור לדוקטורט שיהיה ממוקד ביחסי כוח באמצעות... איך לא, אדריכלות.

לשמחתי זכיתי לקבל את ד"ר מיכל פרנקל כמנחה שלי, ואין ספק שמבחינתי לא היה יכול להיות "שידוך" מוצלח יותר. המיקוד במונחים הפוקויאניים ובורדזיאניים אִפשֵר לי להרגיש שחזרתי אל המקום המתאים לי, בו אני לא ביקורתית או צינית מדי. אני עדיין לא בטוחה שזו לא הפרעה אישיותית שלי, אבל אני מבינה שגם אתם, הסוציולוגים האחרים שקוראים את המדור הזה, באותה סירה, ואיכשהו זה קצת מנחם.

עבודת הדוקטורט שלי התמקדה באופן שבו אסתטיקה ארגונית מכוננת זהויות מעמדיות, מגדריות ולאומיות בקרב עובדים. המחקר התמקד בבניין משרד החוץ החדש שממוקם בקרית הלאום בירושלים, ואשר עורר עניין ציבורי עצום לא רק בשל האסתטיקה המרהיבה שלו והעלות הגבוהה שהיתה כרוכה בהקמתו, אלא בעיקר בשל ההתנגדות החריפה של העובדים למעבר מהמשכן הקודם, התנגדות אשר נסבה סביב חללי ה-open space של העובדים הזוטרים. באופן ספציפי יותר, המחקר נסב סביב הקשר המורכב בין זהות, שליטה ואסתטיקה ארגונית, והוא מדגים כיצד עיצוב המרחב הפיזי של העובדים יצר סגרגציה בין הסגל הדיפלומטי הפרופסיונלי לבין הסקטור המנהלי אדמיניסטרטיבי והפך להיות מוקד של מאבקי עבודה סוערים ומוקד של מחאה מרחבית באמצעות שיבושים אסתטיים ודיסקורסיביים שנועדו להפר את המראה המתוכנן והרצוי.

ממצאים ראשוניים של הפרק שעסק בזהות מעמדית-פרופסיונלית הוצגו בכנס של EGOS ואח"כ נשלחו לכתב העת היוקרתי Organizational Science וכעת המאמר נמצא בשיפוט חוזר (revised & resubmitted). בחודשים הקרובים אני צפויה לנסוע לשני כנסים בינלאומיים על-מנת להציג ממצאים מהפרקים האחרים: בכנס של Gender Work & Organization אציג את ממצאי הפרק שעסק בזהות מגדרית, ואשר הצביע על האופנים שבהם המרחב הארגוני מייצר סגרגציה מגדרית באמצעות חלוקה מרחבית ובאמצעות אסתטיקה של הגוף הדיפלומטי. בכנס נוסף של האיחוד האירופאי ללימודי ניהול (EIASM) אציג את ממצאי פרק הזהות הלאומית, שבו מודגמת זהות "גלוקאלית" והיברידית שנובעת מחקיינות אסתטית של טעמים מערביים מחד ושל התרפקות נוסטלגית על מרכיבים מקומיים מאידך.

השאלה הנצחית מה אעשה כשאהיה גדולה מתחילה, כנראה, לקבל תשובות סוף-סוף, אבל יש להניח שג'ורג' לעולם לא ירפה ממני לחלוטין.