מאת: לירון שני
לפני שנתיים וחצי התכנסו בלובי המחלקה קבוצת סטודנטים לתואר שני בתחושת דכדוך קלה. הרגשנו שאין במחלקה תחושה של קהילה, ואין דיאלוג בין הסטודנטים לבין המרצים ובין המרצים והסטודנטים לבין עצמם. אחד הרעיונות שעלו באותן פגישות בסוף הסמסטר הראשון של תשס"ח היה להקים עיתון אינטרנטי שינסה ליצור את הדיאלוג הזה, לקשר בין הסטודנטים למרצים ולשמש במה להצגת מחקרים, רעיונות ובעיות.
נעם קסטל, האיש והתוספתן, הגה את רעיון פקפוק והיה עורכו הראשון, והמערכת הורכבה מתלמידי התואר השני בלבד. עם הזמן גדלה המערכת והתרחבה וכיום היא כוללת סטודנטים מכל התארים וכן חברי סגל, כאשר מטרתנו היא ליצור ולקחת חלק במרחב הדיאלוג בקהילה המחלקתית. פקפוק ניסה ומנסה להוות במה לדעות, מחשבות, תהיות ומסקנות, לנסות להוציא את העיסוק בתחומי המחקר והלימוד אל מחוץ לכיתה, לעודד את הדיון ולאפשר לדעת קצת יותר טוב מה מתרחש במחלקהומה מתרחש בדיסציפלינות בארץ ובעולם. היום, לאחר שנתיים וחצי במערכת פקפוק, מתוכם שנתיים בתור עורך שותף, אני חושב שיש מקום לעצור ולפקפק קצת, לנסות ולשאול: האם השגנו את מטרות פקפוק? האם יש חיה כזו בכלל "קהילה מחלקתית"? האם בכלל קוראים אותנו במחלקה?
במידה רבה ניתן לראות בפקפוק הצלחה גדולה. במשך השנים הצלחנו להפיק גיליון חדש כל חודש, כאשר כל גליון הוא מגוון ועשיר הן במגוון הנושאים והן במגוון הכותבים. היו לנו פינות כגון: מיקרו סקופ – על מחקרים שנעשים במחלקה, בחזית המחקר – על הנושאים החמים בתחומים שונים, האיש שבקיר – על חוקרים במחלקה שהלכו לעולמם ועוד. היו לנו כתבות על נושאים שונים ומגוונים כגון: הדברים שאסור ללמד, ניתוח אנתרופולוגי של הריאליטי, תפקיד הסוציולוג בחברה, האם אנתרופולוגיה יכולה להיות א-פוליטית, הטיה פוליטית בסילבוסים ועוד. קיימנו ראיונות עם יורם בילו, מייקל למבק,שמואל נח איזנשטדט ואחרים, ומתוך 20 הגליונות של פקפוק, שניים היו גליונות נושא:גליון 9 שהוקדש כולו לסוגיות של אתיקה וגליון 15 שהוקדש לנושא של כתיבה, קריאה ושפה.
גם בכמות הקוראים חלה התקדמות. מעשרות בודדות שנכנסו לאתר של פקפוק בתחילת הדרך, אנו עומדים היום על ממוצע של יותר משש מאות כניסות לכל גליון. בצורה דומה התרחב גם מנעד הקוראים, אשר פרץ את תחומי המחלקה בלבד ומגיע היום לחוקרים וסטודנטים רבים ברחבי האקדמיה בארץ.
אז האם פקפוק עמד במטרות שלנו? האם הצלחנו ליצור דיאלוג? לא בטוח. נדמה שרוב הקוראים שלנו הם מחוץ למחלקה. לפי המדדים שבידנו, רבים מבין הסטודנטים במחלקה לא קוראים את פקפוק. ניתן להציע לכך כמה הסברים. כך, למשל, ניתן לתלות זאת בעובדה, שההפצה של העיתון מתבצעת באמצעות מערכת ההודעות של המחלקה; מכיוון שסטודנטים רבים מתעלמים מכלל המיילים של המערכת, ממילא הם מתעלמים גם מן המיילים הנוגעים לפקפוק. חלקם, אני מנחש, בכלל לא מודעים לקיומו. אלו דברים שניתן וצריך לשפר לקראת השנה הבאה.
סוגיה נוספת היא המנעד הרחב של הקוראים. האם ניתן ליצור במה שתפנה ותעניין גם תלמידים בשנה הראשונה של התואר הראשון, סטודנטים עסוקים בתואר השני, דוקטורנטים אשר שקועים במחקר ובעבודה ופרופסורים במחלקה? יתכן שנושאים חשובים ורלוונטיים לתלמידי התואר השני יעוררו עניין מועט בקרב תלמידי התואר הראשון או בקרב חברי הסגל. האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל אלו? האם צריך לנסות ולמצוא? במהלך הזמן ניסינו לפתור זאת על ידי כותבים ונושאים שונים, מה שהוליד לעתים רמות שונות של כתיבה, ניסוח וניתוח.
גם תפיסת בזבוז הזמן היא גורם משמעותי. כפי שעמליה סער ואחרים טענו, במצב האקדמי הנוכחי אין שום עידוד לאנשי האקדמיה לכתוב ולהשתתף בפורמטים שלא תורמים לקידום המקצועי. פקפוק הוא כנראה אחד מהם. רבים מאנשי המחלקה והסטודנטים לא מעוניינים להשקיע זמן בכתיבה לפקפוק מתוך הבנה שפרסום בפקפוק לא נחשב ברזומה המחקרי ומהווה בזבוז זמן מחקרי יקר. כמובן שאני מתנגד לתפיסה כזו, הרואה ביצירת קהילת עמיתים ואווירה המאפשרת דיאלוג, דברים זניחים שניתן לוותר עליהם.
אך הסוגיה המרכזית לדעתי היא תפיסת המחלקה. תגובות סגל המחלקה היו אמביוולנטיות כלפי פקפוק. חלק מאנשי הסגל תמכו, עודדו ואף השתתפו וכתבו בפקפוק. אחרים, התעלמו ואף לעתים כעסו או נעלבו. נדמה שבקרב חלק מאנשי הסגל במחלקה עדין רווחת הגישה של שמירת הבעיות והכביסה המלוכלכת עמוק בפנים: לא לדבר או להציף את הבעיות והקשיים. הקו של פקפוק, מסיבות מבניות ואישיותיות, מעולם לא היה קו לוחמני. אך גם כשעלו סוגיות קונפלקוטואליות כגון הדיון על סקרי ההוראה והבעיות במגמות דמוגרפיה ולימודי ארגון, לחלק מהמרצים היו טענות על כך שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כמה מאמץ הם השקיעו כדי ליצור את מה שקיים וכמה הם נלחמו כדי שגם המעט הזה יתקיים.
ובכן, אנחנו באמת לא יודעים, כי אתם, חברי הסגל, לא מספרים לנו: לא לפקפוק בפרט, ולא לסטודנטים בכלל. דברו איתנו, נסו ליצור דיאלוג. מה השיקולים להחלטות שהתקבלו? מה היו החלופות? נסו להגביר את השקיפות של התהליכים, זה אולי ימנע את המרמור ואת תיאוריות הקונספירציה הרוחשות לגבי כל מיני החלטות. ואולי, אפילו, תשתפו את הסטודנטים בהחלטות. אני לא מחסידי הדרישות לניהול משותף מלא של סטודנטים ומרצים, אבל אני בהחלט מאמין בשיתוף והתייעצות, מתוך תפיסה שרק בעזרת השתתפות פעילה וגיוס של כל הצדדים נצליח לשקם את המחלקה "מהתקופה המשברית" (כפי שהגדיר זאת גד יאיר) בה היא נמצאת. אחרת, לדעתי, הדרדרות המחלקה תימשך. פקפוק צריך להוות במה לשיחה הזו, לתקשורת בין חברי הסגל לבין הסטודנטים. חבל לי שלעתים ניסיונות לנהל שיחה כזו ולהציף את הבעיות מובילים לכעס ולתחושות של "בגידה" במחלקה בגלל הדיבור על הבעיות בפומבי.
סוגיה בעייתית נוספת היא התפיסה שהסטודנטים צריכים להיות אלו היוזמים את הדיאלוג. כן, ישנה חשיבות גדולה ביצירת מסגרות ויוזמות מטעם הסטודנטים אשר ישלימו את מה שהמחלקה לא נותנת. הקמת 'פקפוק', למשל, באה לקדם מטרה זו. אך יחד עם זאת, יש להצביע על הקשר בין צמצום אחריותה של המדינה והעברת האחריות לחברה האזרחית, לבין העברת האחריות על ההוראה ושל היוזמה לעשייה מן המחלקה אל הסטודנטים. פעמים רבות הייתה לי התחושה שבמחלקה יעודדו וישמחו על יוזמות של הסטודנטים ליצירת הקהילה הזו, אבל גישה זו מורידה מאחריות המחלקה עצמה ליזום וליצור את המסגרות המשותפות האלו. יוזמות הסטודנטים יכולות רק להשלים את פעילות המחלקה ולא להחליף אותה. לדעתי, על המחלקה ואנשי הסגל לרצות ולקדם יותר מסגרות של שיתוף והתייעצות עם סטודנטים, לא רק כינוסי אסיפות מחלקה לשמיעת דעות, אלא ליצור, מבנית, מסגרות חשיבה משותפות ומחייבות לסגל ולסטודנטים.
מעבר לסוגיות התוכן ויצירת הדיאלוג שיש לשאוף בהן ליותר, סוגיה נוספת שעל פקפוק להשתפר בה היא המימד הטכני. אומנם בחצי השנה האחרונה זכינו לתמיכה כספית צנועה מטעם המחלקה שאפשרה לנו לרכוש אתר המשמש כאתר הבית של פקפוק, אך יש לנו עוד הרבה מה להשתפר לקראת השנה הבאה. אני בטוח שהעורכים, אדם קלין אורון שממשיך לשנה הבאה, ושירי קטלן אשר מחליפה אותי, ישכילו לפתח ולקדם את פקפוק.
לסיום, ברצוני להודות לכל חברי המערכת בעבר ובהווה. מהגרעין המייסד שחיפש את דרכו ואת הקונספט ועד המערכת המורחבת הנוכחית.1 תודה לכל מי שתמך, זרק מילה טובה, נתן ביקורת בונה או נוקבת, או אפילו רק קרא.
אני מאמין שפקפוק ימשיך להשתפר ולגדול, ורוצה להאמין שהוא יהפוך לגורם משמעותי ורלוונטי במחלקה ומחוצה לה. אני יודע שבשבילי הוא היה כזה.
פקפוק נעים
לירון