מאת: נגה כספי

קשה לי להאמין כמה מהר הזמן עובר, אבל כבר כמעט סמסטר שאני סטודנטית מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים. הרבה חוויות חדשות לי כאן. אני נחשפת לדיסציפלינות, פרדיגמות ותיאוריות שלא הכרתי, וקוראת ושומעת על הוגי דעות, חוקרים והשקפות עולם. אבל משהו לא מסתדר לי. מעט אחרי תחילת הסמסטר, התחלתי להרגיש שאולי מקומי אינו כאן. החוויה החדשה הזאת הייתה דחייה על רקע דעות פוליטיות. האם הנרטיב שלי לא מתקבל באוניברסיטה העברית?

בהקשר אחר, למדתי את כללי המשחק של האקדמיה: החופש להטיל ספק והפלורליזם. כך הגנה ד"ר פרנקל על זכותה לבחור איזה סרט להציג בכיתה, וכך גיבה אותה ראש המחלקה: "שלל אורות על כל שלל גוניהם". לפי החישוב הזה, אני כן שייכת. המציאות מוכיחה לי אחרת.

בכל פעם שהשיח האקדמי סביבי עוסק בחברה הישראלית בהקשרים של הסכסוך הישראלי- פלשתיני, ציונות, זכויות אדם, סוגית ה"כיבוש" ועוד, הדעות שמוצגות מייצגות את מחנה השמאל. עצם ההגדרה של "מהו שמאל" היא בעייתית בעיניי: האם כל השמאלנים הם פוסט-ציונים? או לחילופין, האם כל הימנים הם גזענים? אבל בשורה התחתונה, המאמרים שאני קוראת בנושא הם נגד הציונות, נגד הישראלים, וכן – הלך הרוח באקדמיה הוא שמאלני. יתרה מזאת, הימין מתויג כדורס זכויות אדם ומתעניין רק בשליטה באדמה. נכון שסוציולוגיה ופוליטיקה הולכות יחד – אבל למה השקפה פוליטית של צד אחד? אין אופציה לימין ביקורתי?

לא ידעתי שזהו חוק הטבע של הסוציולוגיה. ברור שכן, ענו לי יודעי דבר, זו הדעה הרווחת במדעי החברה ובכל מקום שההשכלה והנאורות שורות בו. שמאל זה זכויות אדם ומיעוטים, הוא ביקורתי וסוציולוגיה היא ביקורתית, אז הם הולכים יחד. ככה זה.

אבל רגע אחד, כל הסמסטר אני מפתחת נורה אדומה ופתאום היא מהבהבת כל כך חזק שאני לא יכולה להתעלם. טבע? ככה זה? מובן מאליו?? לא בבית ספרנו, כך לימדו אותי בבית ספרנו. לו בורדייה היה מקבל פרנק על כל פעם שציטטו אותו מגדיר את הסוציולוגיה כ"מדע עוכר שלווה", היה לו המון "הון כלכלי". לא צריך להתנצל על זה, אלא להתגאות בזה. אבל צריך לקיים את זה.

כשפרט חדש נכנס לחברה, ובמקרה שלפנינו סטודנט חדש שבא ללמוד חברה, הוא עובר חיברות כמו בכל מקום אחר. בצעדיו הראשונים באקדמיה הוא מפנים את הציפיות שלה ממנו לפי החומר האקדמי שהוא קורא וההרצאות שהוא שומע. ואם במקרה כל המרצים שמבטאים מסר מבטאים את אותו אחד, אז אלו הם פניה של הסוציולוגיה עבורו. המציאות האקדמית הזו נחווית כאובייקטיבית ו"טבעית". סטודנטים שמשתיקים אותם כשהם מנסים להתבטא, וגם אלה שנוכחים בשיעור – כולם מפנימים את גבולות החברה ולומדים להתיישר ולהתנהג בהתאם.

בקורסים 'מבוא לאנתרופולוגיה' ו'מבוא לסוציולוגיה של החינוך', הסילבוסים [קובץ PDF] שאני קוראת ותוכן השיעורים מציגים באופן ברור את האג'נדה של המרצות, ורק אותה. גם אם המציאות שונה בעיניי, אין לי בעיה עם קיומה של האג'נדה הזו, אלא עם המונופול שלה על תכני הקורס. אורי רם, תמיר שורק, רבינוביץ', יאנג ודומיהם תופסים את הבמה. המחקר שלהם יוצא מתוך נרטיב ספציפי, ולי מוצגת אפשרות אחת בלבד לנתח את המציאות ולבקר אותה. בשיעור ב'מבוא לאנתרופולוגיה' העזה אחת הסטודנטיות להציג דעה מתוך נרטיב שונה – המנוגד לדעת המרצה (המגדירה עצמה "פרו- פלשתינית"). התגובה הבוטה לא איחרה לבוא, תוך ניצול של דוכן המרצה. לאחר מכן התברר לי כי היה רקע לויכוח בין השתיים, ואני מבינה שהנושא סבוך יותר. אולם יושבי הכיתה לא נחשפו לכך, אלא רק למסר כי הביטוי "אהבת ישראל", שאותו ציטטה הסטודנטית, אינו מקובל בשיעורים של פרופ' אלאור. בכך מתבזים להם ערכי הכבוד ההדדי והפלורליזם – וזהו הלקח העיקרי שלי מהפרשה. זאת משום שאלו הם הערכים שאנחנו לא מתווכחים עליהם, הם כללי המשחק. לצורך העניין, אהבת ישראל, אהבת פלשתין, אהבת מורשת התרבות המזרחית או כל אחת אחרת יכולות כולן לקבל ביטוי – אך מבלי לצנזר האחת את רעותה.

מאמרים חד-צדדיים ומרצים חד-צדדיים יוצרים את גבולות החברה באקדמיה עבורי: עד כה התרשמתי שהקטגוריה ה"ימנית" נשארת בחוץ. אבל אני עוד בתחילת דרכי והתכנים שאני לומדת הם קצה הקרחון. סטודנטים סביבי, בעיקר ותיקים ממני, מציירים עבורי תמונה עגומה הרבה יותר; כאלה שלומדים גם מדע המדינה או יחסים בינלאומיים, כאלה שלומדים סוציולוגיה ואנתרופולוגיה שמעבר למבוא, ובאופן כללי – מי שכבר רגיל למציאות ההגמונית. אני שומעת על מרצים שרוב הסילבוס נכתב על ידם, או שלפחות משקף רק את דעתם, על מרצים ומתרגלים שמזמינים את מי שלא מסכים איתם להסתלק, ועל אלה שפשוט מנצלים את דוכן המרצה כדי להשתיק התנגדויות. החלק המטריד ביותר הוא שכל זאת מסופר לי במשיכת כתפיים, קבלה של עול השמאל כרע הכרחי כדי לקבל ציונים טובים.

אז אני שואלת את עצמי למה מחנכים פה לפלורליזם וללגיטימיות של כל הנרטיבים, כשהנרטיב של השמאל לא רואה נרטיבים אחרים ממטר? כשהמתרגל שלי לא מסוגל לחשוב אפילו על שם של מחקר אחד שמבטא דעה הסותרת את השפע השמאלני אני מזהה בעיה. כתבה שפורסמה באתר 'הארץ' משקפת הלכי רוח באוניברסיטת תל אביב. בכתבה מתואר כיצד המרצים מהשמאל הקיצוני שולטים בכיפה בעוד הסטודנטים והמרצים הימניים חוששים להביע דעה אחרת. אני מרגישה שהמציאות שלי דומה.

איך הגענו למצב הזה? הסוציולוג ד"ר אלק אפשטיין, ערך מחקר על המחקר הסוציולוגי בישראל. הוא מתאר את "דעיכת העידן הפלורליסטי במחקר הסוציולוגי": בשנים האחרונות הסוציולוגיה הישראלית הפכה לתחום שהוא שליחות פוליטית גרידא, תוך הפקרת הנושאים הרלוונטיים והבוערים בחברה. האופי הספציפי של השליחות הפוליטית נובע מרוחות "השמאל החדש" האופנתיות בעולם ומהגלובליזציה, שמעמיקה את תלות החוקרים בגופים בינלאומיים, ודוחקת בהם לאמץ הלכי רוח אנטי-ישראלים. הקשר בין הממצאים של ד"ר אפשטיין למציאות היומיומית באקדמיה ברור.

זו לא כתבה ימנית. זו כתבה שמנסה להזכיר שיש אפשרות לסוציולוגיה אחרת, כזו העוסקת גם בשאלות שאנחנו לא שואלים. למשל, מה עם השפעת הטרור על החברה בישראל? מהי הפגיעה בזכויות האדם של ישראלים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים בעולם? קצת על החיים בהתנחלויות? פגיעה בזכויות אדם של מתנחלים? למה התעסקות בלאומיות ובשליטה על אדמה היא בהכרח רק נחלתם של השלטון והימין הישראלי? אין מקום לנרטיב אחר? כדבריו של ד"ר אפשטיין: "כשהשיח הסוציולוגי בישראל נע בין חד"ש למרצ, הוא תלוש מהמציאות של החברה שאותה הוא חוקר".

אם בחברה הישראלית הימין הוא לכאורה החזק והאגרסיבי, והשמאל לכאורה מגן על החלש והמודר – הרי שבתוך האקדמיה היחס מתהפך. כשאנו עוסקים בתחום פרשני, הפרשנות היא מה שאנו מייצרים, והדעות אמורות להיות כאלו של אנשים חופשיים וליברליים. אך לא כך הדבר במציאות, ויש לי בעיה עם העובדה שתחום שחרט את הפקפוק על דגלו, מאפשר לי לפקפק רק בדברים מאוד מסוימים ולהגיע רק למסקנות מאוד מסוימות.

אני לא קוראת למרצים לשנות אג'נדה או לצנזר את עצמם. להפך. אם הם נאורים כפי שהם תופסים את עצמם, אני קוראת להם לא לצנזר בכלל. אפילו אם זה נגד האג'נדה שלהם. קבלו את השונה. הכירו בקיומם של נרטיבים שונים משלכם, ואל תשתיקו אותם. אתם חוקרים ומלמדים במוסד שמקדש את הפלורליזם, אז תנו לכל הקשת ביטוי. אפשרו לסטודנטים לגבש דעה ביקורתית מתוך שיח אמיתי. בקיצור, עשו את עבודתכם נאמנה, ותנו לנו להחליט בעצמנו.

 

 נגה כספי היא סטודנטית בשנה הראשונה של התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך.