check
רומנטיקה או פרקטיקה? על כתיבה באקדמיה | פקפוק

רומנטיקה או פרקטיקה? על כתיבה באקדמיה

מאת: תאיר קרזי-פרסלר

נכתב ונאמר רבות על מחסומי כתיבה בתהליך הדוקטורט ובכלל במסגרת כתיבה אקדמית. לאור העושר הרב בתחום, נדמה אולי כי להתעקשותי לכתוב דווקא על נושא זה ישנו ערך תרפויטי אינדיבידואלי (וזאת, כמובן, מבלי לגלוש לפסים פסיכולוגיסטיים מידי שהרי לא זו מטרתו של המרחב הווירטואלי הזה). אבל מי יודע, אולי כמה קוראות או קוראים יוכלו בכל זאת להפיק מדבריי תועלת כלשהי.

אם כן, הרעיון לכתוב על כתיבה באקדמיה התחדד אצלי במהלך סדנא על מחקר וכתיבה  בה השתתפתי   במסגרת עבודתי כחוקרת בצבא. מנחת הסדנא ביקשה מכל משתתפת לספר בקבוצה על הדימוי הראשון שעולה במחשבותיה שעוסק במחקר או בכתיבה. היא עוד לא הספיקה לסיים את דבריה וכבר עלתה במוחי התמונה הבאה: בר אפלולי אפוף עשן סיגריות, אני יושבת על הבר שפופה ומהורהרת, לבושה בבגדים כהים, כובעי מונח בכיסא שלצדי. ידי האחת שכובה נפולה על הבר ואילו ידי האחרת בתנועת נענוע מיואשת של כוס ויסקי מלאה למחצה (שוו בנפשכם הכלאה בין שתי דמויות כואבות ומיוסרות, אולי דון דרייפר באחת מתקופות השפל הרבות שלו ודליה רביקוביץ). אגב, אני כלל לא מעשנת, שותה ויסקי, מבלה בברים אפלוליים או חובשת כובעים, ובכל זאת זה היה הדימוי הראשון שלי על מחקר וכתיבה. התרגיל הזה היה יעיל במיוחד מאחר ומאז הסדנא אני שואלת את עצמי מדוע אני מקפידה להיצמד לדימויים מלנכוליים כשאני עוסקת, או אפילו חושבת על כתיבה? כך למשל, כשאני בתחילתו וגם במהלכו של פרויקט כתיבה כלשהו, אני מלקה את עצמי על איכות כתיבתי כמעין ריטואל, כמו גם על הבחירה התמוהה בנושא עליו אני כותבת, האם יש בו ממש? זאת אחת השאלות הרפטטיביות ביותר, שסביבתי המקצועית והמשפחתית מכירה היטב. תחושה נוספת שמלווה אותי לא פעם, כפי שד"ר יופי תירוש תיארה זאת בעבר בהרצאותיה החשובות על כתיבה באקדמיה, היא שהנה הפעם זה יקרה, בפעם הזאת אני איחשף בוודאי, או בעצם אתגלה במערומיי שהרי אינני בעלת כשרון כתיבה באמת. וגרוע מכך, בפעם הזאת אני עומדת להיווכח כי יש רבים וטובים ממני. יתר על כן, בימים מתסכלים במיוחד, בהם אני לא מצליחה לכתוב כלל, אני אומרת לעצמי, אוקיי, ככלות הכול, אני עוסקת בכתיבה ובאמנות כמו באמנות, כנראה שהמוזה או ההשראה לא נחו עליי היום, זה בוודאי יגיע מחר, או שאולי לא. כך מעגל הקסמים הזה צובר תאוצה ומקבל חיים משל עצמו.

עם זאת, למרות התחושות המתוארות בנוגע למחקר וכתיבה, חשוב לי להדגיש שאין דבר שמעורר בי סיפוק והנאה כל כך גדולים ואותו אני משתוקקת לעשות בחיי כפי שמעוררת בי הכתיבה.

עכשיו, כשהתפישות הקוטביות שלי בנוגע לכתיבה נחשפו לעיני כל, נותר לי להבין מה מקורן ואולי כך להצליח להיחלץ מהן במעט. אז כחוקרת וכסוציולוגית ממושמעת, כמו על נושאים רבים אחרים רציניים יותר או פחות שמעסיקים אותי בחיי, תהיתי מהם המקורות ההבנייתיים התרבותיים שפועלים עליי בצורה עמוקה כלכך? מדוע הפקפוק העצמי החוזר, הייסורים והסבל שמלווים את תהליך הכתיבה שלי הפכו לחלק אינטגרלי ממנה? ועוד יותר חשוב, ייתכן והטקסיות החוזרת הזאת פוגמת בתנובות ובאיכות התוצרים הכתובים באמצעותם אני נמדדת בסופו של עניין? כנראה שכן!

ובכל זאת, הסבר אפשרי אחד לשאלות הללו טמון בכתביה של אווה אילוז אשר עסקה בתפקידו הבולט של הסבל בזהות העצמית בימינו, זאת כחלק מן הנרטיב הטיפולי השלט בחיינו. כך לדידה "ההזנחה בשנות הילדות, הגנת היתר מצד ההורים, חוסר ביטחון עצמי סמוי, התמכרות כפייתית לעבודה, למין או לזלילה, התקפי זעם, פחדים וחרדות הפכו לחוליים "דמוקרטיים" שאינם מבחינים עוד בין מעמדות חברתיים" (אילוז, 2008 עמוד 66) [1]. הדמוקרטיזציה הזאת של הסבל הנפשי בימינו אותה מתארת אילוז יכולה להסביר חלק מן התחושות שלי לגבי כתיבה, מאחר והסבל, כך נדמה, אינו רק נחלת ההווה והשיח הפסיכולוגי העכשווי ולאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה הוא נקשר הדוקות לאמנות גבוהה. המשגה יפה לכך עלתה בכתבה שפורסמה לאחרונה באלכסון[2]; "המלנכוליה היא המוזה היחידה. היא תאליה ומלפומנה. היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים […] האושר הוא מעין הנאה אידיוטית, שפתם של נבובי המוח […]".

שלב חשוב נוסף בהבנת המקורות לתחושותיי התרחש בסדנת הדוקטורנטים שהתקיימה בסמסטר א' השנה. פרופ' גד יאיר הזמין את משתתפי הסדנה לחשוב על דרך העבודה שלנו כתלמידי מחקר ומה בעצם מניע אותנו בתהליך הכתיבה? האם אותו הדימוי של היוצר הסובל המונע מכריזמה ספורדית או שמא של העובד הממושמע שכותב לפי לוח זמנים סדור? גם התרגיל הזה היה יעיל במיוחד, כאשר לצד העובדה שהבנתי כי מחסומי הכתיבה שלי הם נחלתם של חוקרות וחוקרים נוספים, הדברים של פרופ' יאיר זיככו את המתח שבבסיס התחושות הדואליות שלי לגבי כתיבה, תפישת הכתיבה כתולדה של מתת אל, של כשרון טבעי, נחלתם של יחידי סגולה ברי מזל מול תפישתה כתוצר של אימון תכוף ורכישת מיומנויות. מחד, אם כתיבה היא רק תולדה של מתת אל שהרי אין כלל שליטה על כמות כשרוני או על פרצי הכתיבה שלי, במקרה כזה זה מותיר אותי ביגוני ובתסכולי, מאידך אם כתיבה היא תוצר של כשרון אך יותר מכך של אימון חוזר, יש מקום משמעותי יותר ליכולות הפועלות שלי והשליטה חזרה אליי, בהחלט תחושת הקלה.

לאחר שקראתי מאמר של ד"ר איתן וילף (Wilf, 2013[3]) אשר עסק בנושא הזה בדיוק, הבנתי שמדובר במתח תרבותי עתיק יומין; הערך הרומנטי מול הערך הפרגמטי המאפיין אמנות באופן כללי וכתיבה באופן ספציפי. במאמר וילף מתחקה אחר המתח הזה באמצעות ניתוח אתנוגרפי של סדנאות כתיבת שירים בישראל. לפיו, הזיקה בין יצירתיות כריזמתית לבין ספונטאניות והניתוק שלהן מרציונליזציה וסדירות הם שהבנו למעשה בצורה דיכוטומית ונפרדת את האתוס הפרופסיונאלי. ביתר פירוט, ניתן ללמוד מן המאמר כי התפקיד של אימון ביצירתיות ומצוינות אמנותית הן לא דבר מובן מאליו באידיאולוגיות של יצירתיות לאורך ההיסטוריה האינטלקטואלית המערבית. האידיאולוגיות הללו הגדירו יצירתיות ומצוינות אמנותית כתכונות שאינן קשורות כלל לאימון או פיתוח מיומנויות. ובעצם, השראה אלוהית ויכולת מולדת טבעית היוו הסברים מרכזיים ליצירתיות פואטית עוד מימיה העתיקים של יוון. אך לדבריו של וילף מאז שנות ה-20 בארה"ב הסוציאליזציה האמנותית החלה להשתנות ונוצר תהליך של רה-קונפיגורציה של הכריזמה האמנותית ומעין ניעות ואולי אף מעבר מכריזמה רוחנית לחינוך כריזמטי, כפי שמתבטא למשל בהקמה של מוסדות השכלה גבוהה הנסמכים על שיטות פדגוגיות סדורות להכשרת אמנים. אם כן, בניגוד למסורות הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות הרומנטיות הקלאסיות הנוגעות בכריזמה וביצירתיות כמו אלו של וובר, לדעת וילף, המעבר המוסדי הזה, המתבטא לדוגמא בסדנאות כתיבת שירים, מלמד על שינויים עכשוויים בשיחים ובנורמות התרבותיות הנוגעות לסוכנות (agency) ויצירתיות.

לאחר המסע הקצר הזה בין נפתולי הכתיבה, התחוור לי סוף סוף שעם כל הכבוד לרומנטיקה המאפיינת את העצב והסבל ועם ההון הסימבולי הנלווה להסתכלות על כתיבה באקדמיה כאמנות, ולכן גם על כל פרויקט מחקר כיצירה הספרותית הגדולה הבאה של המאה, נדמה כי השארות במקומות הללו בלבד היא מעט ילדותית אבל יותר מכך צרה, דיכוטומית, משתקת ולא מקדמת. בעקבות ההגדרה מחדש של ההשראה והיצירתיות אותה הציע וילף, למדתי שגם מוזה יכולה להתפתח, וכי גם השראה פואטית יכולה להפוך במידה מסוימת למקצועית.

אני מאמינה אם כן שישנו צורך עז בשילוב של שתי גישות גם בנוגע לכתיבה באקדמיה; אמנות ומיומנות, רומנטיקה ופרקטיקה. זאת אגב בדומה לשני היסודות המנוגדים המרכיבים את הטרגדיה היוונית לפי ניטשה ובמידה מסוימת כל יצירה אמנותית, היסוד ההדיוניסי והיסוד האפוליני. כלומר, בהתהוות של כל יצירה נדרש לפי ניטשה האיזון בין הרגשי, המתפרץ, חוצה המסגרות ורווי התשוקה לבין  הסדור, הממושטר, הממוסגר והצורני, חווית החלום מול חווית השכרות.

אין כל ספק כי פרצי יצירתיות חשובים ואף הכרחיים במרחב הזה וכי השראה היא חלק מרכזי בעניין,

אך לצד זאת, נראה שאחת ההצעות היעילות ביותר להתמודדות עם ייסורי הכתיבה ועם המחסומים שהם מייצרים היא פשוט לכתוב ועל ידי כך גם לפתח באופן סדור מיומנויות של כתיבה, מחקר ופרשנות. מספרים שונים על כתיבה באקדמיה, ממחקרים רבים שנעשו בנושא ומעצות שקיבלתי מחוקרות וחוקרים ותיקים (בתקווה גדולה שאצליח לאמץ אותן לחיקי), נראה שהדרך היחידה לכתוב היא פשוט לכתוב על בסיס קבוע, לא משנה אם מתחשק או לא.

דבריו של אנתוני טרולופ מחשובי הסופרים האנגלים מטיבים להדגים זאת:

“There are those…who think that man who works with his imagination should allow himself wait till-inspiration moves him. When I have heard such doctrine preached, I have hardly been able to repress my scorn. To me it would not be more absurd if the shoemaker were to wait for inspiration, or the tallow chandler for the divine moment of melting…I was once told that surest aid to the writing of a book was a piece of cobbler’s wax on chair. I certainly believe in cobbler’s wax much more than the inspiration” (p. 121)[4].

מעבר לכך, אני מאמינה ששיתוף עמיתים במפגשים ובסדנאות במסגרת האוניברסיטה ומחוצה לה עשוי לסייע רבות בבעיות כתיבה ובהתמודדות עם המסתוריות והבדידות המאפיינות אותה לרוב ומביאות בתורן למחסומים ולחיבוטי נפש רבים. אני מקווה שדבריי בחיבור קצר זה יובילו להבנה שבעיותיהם של כותבים אינן ייחודיות להם כפי שאולי דמיינו. ובאשר לי, המסקנה המשמעותית ביותר שעמה אני יוצאת לדרך מעתה היא שאם ארצה להיות כותבת, עליי פשוט לכתוב..

 


[1] אילוז, אווה. 2008. אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. הקיבוץ המאוחד: תל-אביב

[2] http://alaxon.co.il/article/%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%95%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%95/

[3] Wilf, Eitan. 2013. Streamlining the Muse: Creative Agency and Reconfiguration of Charismatic Education as Professional Training in Israeli Poetry writing WorkshopsETHOS41(2): 127-149.

[4] מתוך

Paul J. Silvia. 2007. How to write a lot: A practical Guide to Productive Academic Writing. American Physiological Association: Washington, DC.