רשימה חלקית, חלק א': אז מה אנחנו עושים באמת?

מאת: ד"ר מיכל פרנקל

אצלי זה התחיל בהתאהבות. כבר בסמסטר הראשון ללימודי התואר הראשון ידעתי שכל מה שארצה לעשות בחיים הוא להמשיך ללמוד. מכיוון שאף דוד עשיר לא היה בנמצא כדי להציע לממן את אורח החיים הסטודנטיאלי עליו פינטזתי, הותאמה הפנטזיה למציאות. כדי להפוך לסטודנטית נצחית, התחלתי לפתח את מה שהפך לבסוף לקריירה אקדמית. כמו בכל התאהבות סוערת של גיל 21, לא היה לי אז שום מושג על מה זה אומר באמת. מה הם עושים שם למעלה, במעלה סולם הדרגות האקדמי? מכיוון שפגשתי את המרצים בכיתות הלימוד, ידעתי שחלק מזמנם מוקדש להוראה ואפילו בעידן הטרום פאוור-פוינט, כשהלוח היה האביזר הלימודי המרכזי, יכולתי להבין שהכנת ההרצאות דורשת השקעה ניכרת. מידי פעם למדנו מאמרים, או פרקים מספרים, שהמרצים שלנו כתבו, אז ידעתי שהם עוסקים במחקר וכתיבה, אבל עדיין לא היה לי מושג על כל מה שהם עושים מעבר לזה.

גם כיום, כשאחת ליום או יומיים אני מגלה ששוב לא עמדתי בזמנים ולא הספקתי את כל מה שהתכוונתי לעשות, כשערמת הספרים החדשים שהבטחתי לעצמי לעיין בהם הולכת ומתגבהת על שולחני, אני מוצאת את עצמי שואלת, הפעם בגוף ראשון, אז מה אני בעצם עושה כאן עם כל הזמן העומד לרשותי? מכיוון שסטודנטים שמחכים לציונים, להערות, לפגישות וסתם לתגובה לאימייל ששלחו הם לעיתים קרובות הקורבנות של אותו סדר יום צפוף, חשבתי שראוי להרים מעט את שולי הפרגוד ולתת לקוראי 'פקפוק' הצצה קטנה, לא שלמה ולא מדוייקת, אל כל אותם מרכיבים גלויים פחות שמתכנסים להם יחד לאותו בלאגן מאורגן הקרוי חיים באקדמיה. מכיוון שההשקעה בהוראה ובהנחיה חשופה יותר לעיניי הסטודנטים, תעסוק רשימת המצאי שכאן במה שמעבר.

שתי הערות תחילה: אין זו רשימת קיטור. המגוון העצוב המרכיב את חיי המקצועיים הוא בדרך כלל מקור של הנאה ועניין, וגם אם הייתי מוותרת על חלק מן המטלות, ומרווחת אחרות, אני יודעת היטב עד כמה התמזל מזלי ללכת בעקבות אותה התאהבות של גיל 21. ומכיוון שאני עדיין אותה סטודנטית נצחית, אני עדיין לומדת. שנית, נדמה שהקידום במסלול המקצועי מביא איתו בכל שלב עוד מטלות, שאותן אני עדיין מגלה, ויהיו חסרות מן הסתם ברשימה חלקית זו.

כמו שמלמד כל יועץ ארגוני מתחיל, גם הרשימה הזו מניחה, בראשיתה את ה"אבן" הגדולה, הסיבה המרכזית לקיומנו באקדמיה: מחקר. בשאר האבנים, כל מה שמעבר לעשיה המחקרית עצמה, תעסוק הרשימה הבאה. ובכן, דעו לכם שכל מחקר הוא סטארט-אפ קטן, אז כמו כל סטארט-אפ, גם המחקר שלנו מתחיל ממשהו שנדמה כהפך הגמור מעשייה אינטלקטואלית: כסף.

 מחקר עולה כסף, לפעמים אפילו המון כסף. ומכיוון שהכסף אינו גדל על העצים, אפילו אלה שצומחים באוניברסיטה, כדי לזכות בכספי מחקר יש לכתוב הצעות מחקר. מענקי המחקר הגדולים הם תחרותיים מאוד וקרנות המחקר מקפידות על דפוסי הגשה מדוייקים וקשוחים. הכנת הצעת מחקר כוללת, לפיכך, סקירה יסודית של הספרות המחקרית בתחום, זיהוי שאלות שעדיין לא זכו למענה, פיתוח מתודולוגיה רלוונטית ומתאימה ועריכת מחקרי גישוש, שילמדו על התכנותו של המחקר וסיכוייו להניב את הפירות המקווים, אבל גם הכנת תקציב מפורט: ציוד, עוזרי מחקר, מלגות וכדומה. הצעות מחקר אלה עוברות שיפוט מחמיר ביותר על ידי חוקרים עמיתים, הנחשבים למומחים בתחום בו מוגשת ההצעה. חוות הדעת מוגשות לועדה, המדרגת את ההצעות וקובעת מי מהן תזכה למימון. החיים האקדמיים כוללים לפיכך לא רק כתיבה והגשה של הצעות מחקר, שרק חלקן מזכה בסופו של דבר במימון, אלא גם שיפוט של הצעות מחקר שכתבו אחרים, כתיבת חוות דעת מעמיקות וקפדניות, שמשפיעות על הקצאת כספי ציבור ועל איכות המחקר שיערך בתחום, וישיבה באותן ועדות שחבריהן קוראים את חוות הדעת וההמלצות ומחליטים על הקצאת המענקים.

מכיוון שמענקי המחקר החיצוניים בהם אנחנו זוכים מהוים חלק מתקציבה של האוניברסיטה (והמחלקה, וכן, גם מהשכר שלנו החוקרים) וחלק ממרכיבי היוקרה שלה, גם מי שאינו זקוק לכספי מחקר רבים מתבקש לפנות לקרנות המחקר ולהוכיח יכולת גיוס משאבי מחקר.

ועם הממון בכיסינו, או שלא, גם אנחנו, כמו כל סטארטפיסט מתחיל (כל פעם מחדש), ניגשים לשלב הפיתוח: המחקר עצמו, השלב החביב על רובנו. רעיונות חדשים, אתגרים מתודולוגיים, ממצאים שלא חשבנו עליהם כשיצאנו לדרך, מכשולים, גילויים, כיף גדול. אבל עם תום שלב הפיתוח, גם אנחנו מגלים שצריך לשווק. המחקר כשלעצמו אינו תורם להתפתחות הידע, אלא פרסומו ושיווקו. ובעוד שביצוע המחקר עצמו משתנה ממחקר למחקר ומחבר סגל אחד לאחר, הליכי הפרסום משותפים לכולנו. כל מי שכתב עבודה סמינריונית מימיו, יודע שכתיבה אינה תהליך קל. ממצאי המחקר אינם כותבים את עצמם, ותהליך הכתיבה כולל בתוכו פיענוח של הממצאים החשובים והמעניינים ביותר, או הצלחה להציג ממצאים לא חשובים ולא כל כך מעניינים, כחדשניים ופורצי דרך. מבחינת הקריירה, פרסום מאמר בכתב עת מדעי הוא אחד המרכיבים המרכזיים ביותר, אבל בדרך כלל, כתיבת המאמר עצמו היא רק השלב הראשון בדרך הייסורים של הפרסום.

כל מאמר מדעי נשלח לפני פרסומו לשניים עד ארבעה קוראים שאינם אמורים לדעת מיהי הכותבת (תהליך הקרוי "שיפוט עיוור." גם הכותבת אינה אמורה לדעת מי הם השופטים, וזהותם נשמרת בסוד, ולכן השם המקובל, הנלקח מעולם הניסויים, הוא "סמיות כפולה".) הקוראים הם בדרך כלל מומחים בתחום, ולפיכך, לכל אחד מהם סדר יום משלו, אותו הוא יבקש לקדם בהצעותיו לשיפור המאמר. אם התמזל מזלה של הכותבת, ורוב השופטים מסכימים שיש משהו מעניין בבסיסו של המאמר, היא תתבקש לתקנו בהתאם לבקשות השופטים. כל אחד מהם כותב בדרך כלל מכתב ארוך ובו הערות רבות, שיש לקבל או לדחות במהלך תיקון המאמר. מכיוון שהערות אלה הן לעיתים קרובות סותרות, או מכוונות את הכותבת לכיוונים שונים במובהק, חלק מעבודת הכתיבה מחדש כולל גם בחירה בין הכיוונים השונים, וניסיון לתקן את המאמר כך שישמור על מידה סבירה של קוהרנטיות, למרות התיקונים. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי משקיעה בסבבי התיקונים השונים הרבה יותר זמן ומאמץ משהושקעו בכתיבת המאמר מלכתחילה. וכמובן, גם אחרי התיקונים לא מובטח כי המאמר יתקבל לפרסום. בכל סבב תיקונים צריכה החוקרת לצרף מכתב המסביר מה עשתה, ואם לא נענתה לבקשות הקוראים, יש להסביר מדוע לא, וזאת בצורה שתניח את דעתם, שכן המאמר המתוקן נשלח בדרך כלל לאותם קוראים, שיכולים עדיין לדחותו. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי משקיעה יותר זמן ומאמץ בכתיבת המכתב משהושקעו בעריכת התיקונים עצמם. הביטוס מקצועיים, קודים של נימוס והתנסחות פוליטית נכונה מגיעים במכתבים אלה לשיא חשיבותם, וההתפתלות בין הצעותיהם של הקוראים השונים באופן שלא יפגע באף אחד מהם, היא אומנות נרכשת בפני עצמה.

 אם המאמר נדחה מכתב העת, יש לשלוח אותו לכתב עת אחר. התהליך מתחיל מבראשית, אלא שהפעם מדובר בקוראים אחרים עם הצעות אחרות. כדי להימנע עד כמה שאפשר מדחיות (שהן החלק הקשה ביותר והמרכזי ביותר בכל קריירה אקדמית), כדאי לקבל חוות דעת רבות עד כמה שניתן עוד לפני שהמאמר נשלח לכתב העת. חוות דעת כאלה מגיעות משני מעגלים שונים: עמיתים שקוראים את המאמר ומעירים עליו, ויבקשו מאיתנו לקרוא את שלהם בבוא היום; ומשתתפים בכנסים מקצועיים המקשיבים להרצאותינו. ההשתתפות בכנסים בינלאומיים מרכזיים, או כאלה העוסקים באופן מדוייק בתחום העיסוק האקדמי שלנו, אינה (רק) טיול ממומן לחו"ל, אלא בעיקר הזדמנות מצויינת לקבל תגובות והערות לעבודה בתהליך הבשלה. אבל הגשת מאמר לכנס יוקרתי כרוכה פעמים רבות בכתיבת גרסה מלאה של המאמר (ולא רק תקציר), כך שלחסכון העתידי בתהליך קבלת המאמר לכתב העת יש עלויות זמן בלתי נמנעות כשלעצמן.

מי שבוחר לפרסם את מחקרו בספר אקדמי, יכפיף אותו לתהליך שיפוט מורכב לא פחות. כותבים מתחילים לא יקבלו חוזה לספר אם אין בידם כתב יד שלם, שאותו הוצאות הספרים יכולות עדיין לגלגל בחזרה לכותב מחוסר עניין לציבור. גם כתבי היד נשלחים לשופטים המציעים את הצעותיהם לשיפור וממליצים להוצאה אם לפרסם את הספר או לדחותו, וגם כאן נחוצות לעיתים ריביזיות משמעותיות כדי להביא לפרסומו של ספר. ופרסומו של ספר אינו מבטיח, כשלעצמו, שיהיו שיקראו אותו. אחרי שהספר התפרסם, וכמו אותו סטארטאפיסט, גם אנחנו יוצאים ל-road show משלנו (בתנאים קצת פחות מפנקים). קידום של ספר חדש תובע לעיתים קרובות סבבי הרצאות בכנסים ובאוניברסיטאות אחרות, כדי לעניין קוראים פוטנציאליים ולהבטיח מכירה וכתיבת ביקורות ספרותיות בכתבי העת הרלוונטיים. גם כאן, רשת פרופסיונלית רחבה ומאמצי שיווק ושיכנוע, חשובים לא פחות להצלחת המחקר מאיכותו של המחקר עצמו.

וכמו במקרה של הצעות המחקר, גם במקרה של מאמרים וספרים מי שנהנה מהערותיהם של אחרים נדרש לתרום את חלקו כשופט של מאמרים וספרים שכתבו אחרים. שיפוט כזה כולל בדרך כלל קריאה יסודית מאוד, וכתיבת סקירה קפדנית ומעמיקה. למרות שההשקעה בכתיבת סקירות אלה לעולם אינה מתוגמלת ישירות, היא מהווה חלק מעקרון הקולגיאליות של החיים האקדמיים, ושיפוט עבור כתבי עת יוקרתיים נחשבת למרכיב ביוקרתו המקצועית של חבר הסגל. מי שמצליח בתפקידו כשופט, מתבקש לעיתים להפוך לחבר במערכת כתב העת (Board), חברות הנחשבת לסימן למעמדה הבכיר של החוקרת בתחום התמחותה.

הותשתם? כבר? אתם לא לבד. והמחקר, תאמינו או לא, הוא רק חלק קטן ממה שאנחנו עושים באמת. על ארגון כנסים ופאנלים, עבודה אזרחית, עבודה ציבורית ועבדות בירוקרטית תוכלו לקרוא בגליון הבא.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בירושלים. תחומי התמחותה הינם: סוציולוגיה של ארגונים, מגדר, תיאוריות פוסט קולוניאליות, גלובליזציה ועוד. בין השאר היא מלמדת את הקורסים: "מבוא לסוציולוגיה", "מגדר, אתניות ומעמד בארגונים ובניהול", "פורום תלמידי מוסמך" ועוד.