מאת: פרופ' יורם בילו

ב- 22 באפריל 1999 הוציא המקובל רבי דוד בצרי דיבוק מאישה תושבת דימונה בטקס ארוך שנערך בישיבת השלום בירושלים. קלטות וידיאו של טקס הגירוש הופצו ברחבי ישראל וכיכבו בעצרות של חזרה בתשובה ובאספות פוליטיות של ש"ס לקראת הבחירות הקרבות. האירוע, שקטעים ממנו הוקרנו בערוצי החדשות בטלוויזיה, עורר מחלוקת רבה וזכה לדיונים סוערים בעיתונות. ב-6 במרס 2019 הציג אמנון לוי בתכניתו בערוץ 13 קטע מצולם מטקס דרמטי של הוצאת דיבוק מנער בנתניה ולאחריו ראיון עם המגרש, הרב מנשה אמון. בתווך, בעשרים השנים שחלפו בין שני הטקסים הללו, הופיעו באמצעי התקשורת דיווחים נוספים על גירושי דיבוקים, הן על ידי המקובלים הנזכרים והן על ידי אחרים. הצטברות המקרים אינה מותירה מקום לספק: מחלת האיחוז (possession) היהודית הקלאסית, שנעלמה מן הזירה הציבורית בתחילת המאה העשרים, חוזרת אליה במפנה המאות האחרון ולאחריו. שובו של הדיבוק מזמין דיון בנסיבות החברתיות והפוליטיות שבהן הפרעות תלויות-תרבות מפציעות, שוקעות ועולות-שוב. ברוחו של מישל פוקו, ניתן לשרטט את הגניאולוגיה של הדיבוק החל מלידתו - גם אם הידיעות על מותו הוכחו בינתיים כמוקדמות מדי.

יאן האקינג (Ian Hacking), פילוסוף שעסק בהפרעות פסיכיאטריות שלהן קרבה משפחתית לדיבוק (כמו הפרעת זהות דיסוציאטיבית), טבע את המושג "גומחה אקולוגית" לזיהוי התנאים המייצרים בית גידול נוח עבור צורה מסוימת של מצוקה נפשית, או לחילופין -  הגורמים לצורה זו להעלם. הגומחה האקולוגית שבה צמח הדיבוק – או בשמו המקורי, מחלת רוח רעה - קשורה להתפשטות המהירה של תורות קבליות בתקופה המודרנית המוקדמת בקהילות ים-תיכוניות, שבהן בלטו מגורשי ספרד.  העדות הראשונה בכתובים לגירוש רוח מגופו של אדם היא כבר מצפת של מחצית המאה ה- 16, אך רוב המקרים המוקדמים קשורים למשנה הקבלית של רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר"י הקדוש – משנה שהופצה על ידי תלמידיו בכל המרחב הים-תיכוני ואחר כך נדדה לאירופה ואומצה על ידי אבות החסידות.

דיבוק על-פי-הגדרה הוא עיבור-רע: רוח של חוטא גדול בחייו, הנאחזת בקרבנה כדי להימלט ממצבה הלימינלי בעקבות גזר הדין השמימי, שמנע ממנה אפילו כניסה לגיהנום והותירה חשופה לרדיפות אין-קץ. טקס הגירוש, שבמהלכו התוודו הרוחות על חטאיהן בעולם הזה ותיארו במוחשיות את ייסוריהן לאחר מיתתם, היווה אמצעי פיקוח יעיל בידי המקובלים, שביקשו לכפות על חברי הקהילה אמות-מידה מוסריות תובעניות ודתיות של פחד ואשם. מקורות מן התקופה המודרנית המוקדמת באירופה מלמדים על התמקדות גוברת בגוף, ברגשות ובתודעה עצמית, ומגמה זו מצביעה על ניצני הפצעתו של העצמי האינדיווידואלי. דומה שהעניין הגדל בגורלה של הנשמה ובגלגוליה בעולם הבא מבטא תחושה גוברת של agency ואחריות אישית - גם אם תחושה זו מובעת עדיין באמצעות אוצר מלים דתי.

כהפרעה תלוית-תרבות, הגרסה היהודית למחלות איחוז, הדיבוק המשיך לענות את קרבנותיו, בדרך כלל נשים, עד לתחילת המאה העשרים. אולם התופעה התמעטה והלכה כבר במהלך המאה ה – 19 בהשפעת תהליכי המודרניזציה – ההשכלה, החילון וההגירה – שכרסמו ברקמת החיים המסורתית. עם עליית המדע והרפואה המודרניים, והאפיסטמולוגיות המחולנות שהם קידמו, הלכה התורה המיסטית שביסוד הפרעת האיחוז היהודית ואיבדה מתוקפה. דווקא משום שטקס הגירוש של הדיבוק היווה אירוע יוצא-דופן, שבמהלכו זכו הרוחות בתוקף ממשי מכוח נוכחותן המוחשית, הוא היווה מטרה ראשונה במעלה להתקפותיהם של המשכילים, שבשלל סטירות ופרודיות שמו אותו ללעג ולקלס. החסידים השיבו מלחמה שערה, אך גם הם נאלצו להודות כי הדיבוקים מתמעטים והולכים. 

שלמה זנוויל רפופורט, הידוע בכינויו הספרותי אנ-סקי, כתב את המחזה "הדיבוק: בין שני עולמות", במהלך העשור השני של המאה העשרים. ההשראה היצירתית של המחבר, שהפכה את המחזה לקלסיקה עברית ועולמית, ניזונה מחומרי הגלם שאסף כראש המשלחת האתנוגרפית, שפעלה לפני מלחמת העולם הראשונה בקהילות תחום המושב הרוסי ונועדה להציל את שרידי התרבות היהודית המסורתית הנכחדת. הדיבוק הוצג בהצלחה בקהילות יהודיות באירופה, אמריקה וארץ ישראל; ועם עליית הבימה לארץ ב- 1931 הפך למחזה הדגל של התיאטרון העברי עד ימינו. האם רק צירוף מקרים הוא שהדיבוק כצורת ביטוי אומנותית בא לעולם בדיוק בתקופה שבה הדיבוק כהפרעה התנהגותית נסוג מן הזירה הציבורית? ניתן להציע כי רק כאשר הביטויים ההתנהגותיים של מחלת האיחוז החלו להעלם, נוצר המרחק האסתטי מהתופעה שאפשר לזקק אותה ליצירת אומנות. הצלחת המחזה בקרב הצופים נבעה מן הסתם גם מכך שאפשר לשעה קלה חיבור קסום אל העבר המסורתי שרובם נטשו לבלי שוב. המעבר לעולם המודרני כרך לעתים מחיר לא פשוט של התנתקות מהקהילה והמשפחה שנותרו מאחור והתכחשות להן. גם אם בעולם החדש לא היה מקום לרוחות שהפכו שקופות, צלליהן האמנותיים על הבמה הוסיפו למשוך ולהטריד את הצופים.

את שובו של הדיבוק לזירה הציבורית בפרוס האלף השלישי ניתן לקשור לתהליכי העומק הסוציו-תרבותיים והפוליטיים שעברו על החברה היהודית בישראל בעשורים האחרונים. בד בבד עם החלשות האידיאולוגיות המחולנות של המדינה, הן בלבושן הסוציאליסטי והן בלבושן הממלכתי המוקדם, הפכה החברה ליהודית יותר בערכיה. עליית האורתודוכסיה היהודית, התחזקות הסנטימנטים הדתיים-לאומיים, ובמיוחד הפופולריות הגוברת של תורת הקבלה ושל פרקטיקות רוחניות ואזוטריות – כל אלה תרמו לכינונה של הגומחה האקולוגית שבתוכה יכול הדיבוק לנבוט שוב כניב מצוקה לזמננו.

שובו של הדיבוק פותח אופקים חדשים עבור חוקרים המתעניינים בזיקה שבין פסיכיאטריה ותרבות, לאור העובדה שההפרעה, שייצוגיה בעבר היו טקסטואליים בלבד, ניתנת עתה לבדיקה ישירה. כבר עתה, על סמך המקרים החדשים, מתבקשת הערכה מחודשת באשר לטבעו של הדיבוק כהפרעה תלוית-תרבות. בעבר התייחד המונח הפרעות תלויות-תרבות לתסמונות אקזוטיות, שהופיעו בחברות מסוימות ולא באחרות עקב קונסטלציית תנאים מיוחדת. גם אם הן לא ניתנו להגדרה באמצעות מערכת הסיווג הפסיכיאטרית המקובלת, הן נתפסו כתוויות במערכת סיווג מקבילה, מעין אתנו-פסיכיאטריה מקומית, המהווה חלק מהמערכת המדעית הילידית (ethnoscience).  תפיסת הדיבוק כהפרעה דיסוציאטיבית מגובשת בעלת אופי ייחודי הצומח מעולם המיסטיקה היהודית התאימה מאד לגישה זו, במיוחד לנוכח "הדמיון המשפחתי" שבין הדיבוק להפרעות דיסוציאטיביות בסיווג הפסיכיאטרי, בראש ובראשונה הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("אישיות מרובה").

מאוחר יותר, בעקבות התחזקות גישות רדיקליות יותר של יחסיות תרבותית בהשראת המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה, חל פיחות במעמדן של הפרעות תלויות-תרבות כתסמונות מגובשות ויציבות. הצגתן כקטגוריות של מחלה במערכת פסיכיאטרית מקומית התגלתה במקרים רבים כ”כשל של קטגוריה” (category fallacy), במונחי האנתרופולוג ארתור קליינמן. כך, למשל, ניתן לשאול האם ראוי לזהות נערות בעולם הנוצרי המוקדם כאנורקטיות, משום שהפנו עורף להנאות החיים ולנשיותן המפציעה, בחרו בחיי נזירות וסגפנות ועוטרו בהילה של קדושה, גם אם הן הרבו להרעיב את עצמן, לעתים עד מוות. הפקפוק נובע מהשאלה האם יש הצדקה אפיסטמולוגית ותוקף אונטולוגי למסגור מושגי של התנהגות בימי הביניים המוקדמים –שהובנה כנובעת מהשראה מיסטית, זכתה לשבחים ולהערצה ונעטפה בהילה של קדושה - באמצעות קטגוריה קלינית הנגזרת מהפסיכיאטריה הביו-רפואית בת זמננו? אין ספק שהניבים התרבותיים שבאמצעותם נותנים בני החברה מבע  למצוקותיהם נבדלים מאד אלו מאלו בתקופות ובמקומות שונים. אך "ניב של מצוקה" (idiom of distress) הוא קטגוריה סמנטית גמישה ופתוחה יותר מ"הפרעה תלוית-תרבות" - ואליה מתכנסים בדרך כלל בעיות חיים מסוגים שונים ומגוונים.

 בחוזרנו אל הדיבוק, לא ניתן להכחיש כי הוא נתפס כהפרעה, ולעתים במפורש כמחלה, גם בעיני כותבי דוחות הגירוש בחברה היהודית המסורתית; אולם הגדרתו כהפרעה פסיכיאטרית גרידא היא מצמצמת מדי לאור המרכיב המיסטי המועצם על ידי נוכחות הרוח – מרכיב שהיווה נתון בסיסי בהגדרת הסיטואציה של טקס הגירוש. כניב תרבותי של מצוקה ניתן לדמות את הדיבוק לבית נתיבות מפולש, שדרכו עברו אנשים עם קשת רחבה של מוטיבציות ומצוקות – מפסיכוטים דרך חולי אפילפסיה ועד מתחזים. מעבר לכך, צפייה בווידיאו של גירושי הדיבוק במקרים החדשים מלמדת כמה דל יכול להיות המטען התרבותי שעמו מגיע הקרבן לטקס. הסימפטומים הראשוניים של "המדובקים" עשויים להיות מבולבלים ומשוללי אופי תרבותי ברור; אבל במהלך הטקס הם נילושים ומעוצבים על ידי המגרש, באמצעות שלל שאלות, הנחיות וסוגסטיות, המזמנות את הרוח ומנכיחות אותה באופן מוחשי. באופן מעט פרדוקסלי ניתן לטעון כי במקרים רבים הופיע הדיבוק במלוא הדרו, כהפרעה דרמטית הנותנת ביטוי עשיר לנוכחות הרוח בגוף הקרבן, רק בטקס הגירוש, סמוך מאד להיעלמו.

ולבסוף, חקירת המשתתפים בטקסי הגירוש החדשים מאפשרת להתמודד טוב יותר עם שאלת מעמדו האונטולוגי של הדיבוק: עד כמה הוא "אמתי"?  הדיבוק שגורש מהאישה מדימונה ב-1999 עורר מחלוקת עזה בין רבני ש"ס בקוטב "המאמין" לבין אקדמאים ועיתונאים (בעיקר מ"הארץ") בקוטב "הסקפטי". הראשונים מינפו את טקס גירוש הדיבוק לתיאטרון מוסר, המוכיח את אמיתות היסוד של היהדות ומדרבן לעשיית תשובה. האחרונים הציגו את הטקס כמבוים וכשקרי, פרי מניפולציה צינית של הרבנים. ראיונות שערכתי עם האישה קרבן הדיבוק לימדו אותי כי שאלת האמת במקרה זה היא חמקמקה. סרט הווידיאו של גירוש הרוח מראה כי בתחילת הטקס היא הייתה במלוא הכרתה ועיניה נעצמו רק בעקבות פנייה ישירה של המגרש אל הרוח.  אולם בסיום הטקס, כמה שעות מאוחר יותר, היא כבר הייתה מוטלת על הרצפה, מתעוותת ומתפתלת בזעקות איומות, ונראתה מנותקת לחלוטין מהסובב. האישה עצמה טענה שהייתה "מהופנטת", וטענה זו נראית לי סבירה למדי. הדיבוק הוא אמתי (real) בעיני – לא פחות (ולא יותר) מטרנס היפנוטי – תופעה מוכרת שרוב הקוראים לא יתכחשו לקיומה, גם אם יתקשו להסבירה.

 

כתבה זו של בילו פורסמה לראשונה בעמוד הפייסבוק "בחברת האדם" ואנו שמחות לפרסם אותה שוב כאן. כתבה זו פורסמה בעקבות  פרסומים בתקשורת בהם תיאורים דרמטים של טקס הוצאת דיבוק - הוצאת שד אשר חדר לגופו של אדם והשתלט עליו - אשר חוזר להופיע בעשורים האחרונים אחרי שכמעט נעלם במאה האחרונה.

 

פרופ' יורם בילו הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה במחלקה וחתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ג.